גזע ולזונג
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
תומאס מאן  |
| שפת המקור |
גרמנית |
| סוגה |
סיפור קצר |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1921 |
  | |
גזע ולזונג (במקור בגרמנית: Wälsungenblut) הוא נובלה מאת תומאס מאן, שעלילתה עוסקת ביחסי גילוי עריות של אח ואחות תאומים בני משפחה יהודית עשירה ומתבוללת. פרסומה בנוסחה המקורי הביא לשערורייה ספרותית ולהאשמתו של מאן באנטישמיות. הנובלה שואבת מוטיבים מתוך האופרה הוולקירה של ריכרד וגנר ושמה אותה ללעג.
הנובלה הייתה אמורה לראות אור כבר בשנת 1906, אך פרסומה נמנע לבסוף על ידי מאן עצמו, והיא ראתה אור בצורה מוגבלת רק בשנת 1921.
עלילת הנובלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מר ארנהולד הוא איש אמיד שהתעשר בכוחות עצמו לפני שנים רבות מעסקיו בתחום הכרייה, ש"הכניס לקופתו זרם הכנסות אדיר ובלתי מובס". בבית המידות שלו מתגוררים גם ילדיו הבוגרים קונץ ומרית וזוג התאומים בני התשע-עשרה זיגמונד וזיגלינד. בעוד ששני האחים הבוגרים עסוקים בעבודתם ובהכשרתם המקצועית - קונץ בצבא ומרית בלימודי המשפטים - מעבירים התאומים את זמנם בעיקר זה בחברת זו בחוסר מעש ובחילופי מחשבות נשגבות ומשכילות על ההישגים האמנותיים והאחרים של בני חוגם, לעיתים קרובות בביקורת ארסית. הם עצמם אינם יצירתיים (אמירה שמהדהדת את מאמרו של וגנר "היהדות במוזיקה"). זיגמונד פרש מלימודי תולדות האמנות משום שלא יכול לסבול את הרגלי ההגיינה של חבריו לספסל הלימודים, וזיגלינד מיועדת להינשא לפקיד הממשלה הלא-יהודי פון בקרת. כבר בתחילת הנובלה מוזמן פון בקרת ל"ארוחת בוקר שנייה" בשעה שתים עשרה בצהריים, שבמהלכה הוא מושם ללעג ולקלס בהערותיהם העוקצניות והשנונות של התאומים. כל אמירה שלו זוכה לתגובה קטלנית, ולמרבה הפליאה התאומים מקבלים את חוסר האונים המוחלט שלו, "כאילו סברו ... שבני מינו אינם זקוקים להתגונן מפני הבדיחה".
בעוד הם מסבים לשולחן, מבקש זיגמונד מארוסה של אחותו היתר לצפות בפעם האחרונה ביחד בוולקירה של וגנר - כאשר מסכים לכך פון בקרת, מתברר שהכרטיסים הוזמנו זה מכבר.
את אחרי הצהריים מבלה זיגמונד בהכנות לביקור באופרה; כאשר נכנסת לחדרו זיגלינד, שסיימה את הכנותיה, הוא עסוק עדיין בהתגנדרות. אף שהשעה כבר דוחקת, הם מפלרטטים כמנהגם זה עם זו. הפעם הם מחמיאים האחד לשני על חלקות עורם: "'הנה אתה שוב חלק, חלק לגמרי', אמרה וליטפה את לחייו המגולחות. 'זרועותייך הקטנות נעימות כסָטֶן', אמר".
בבית האופרה מתרגשים התאומים מאוד מן העלילה, שבה תפקיד מרכזי לדמויות זיגמונד וזיגלינדה. גזע וזלונג הוא גזע אגדי במיתולוגיה הנורדית ובשירת הניבלונגים, ודמותו המיתולוגית של זיגמונד משתייכת לגזע זה.
לאחר שהם שבים מן הביקור בבית האופרה, הם סועדים בחופזה ארוחת ערב מבלי להחליף כמעט מילים, ופורשים איש לחדרו. לזיגמונד ברור שזיגלינד תבוא שוב לבקר בחדרו לאחל לו לילה טוב. הוא מתרגל סצינות מתוך האופרה מול המראה, ואחר כך צונח לנמנם על פרוות הדוב שעל הרצפה. זיגלינד שנכנסת לחדר איננה מבחינה בו בתחילה, ואחר כך סבורה שהוא חולה או פצוע. עם זאת, היא מצטרפת אליו אל פרוות הדוב והתאומים שוב מתלטפים ומתעלסים, והתוצאה היא "סערה זריזה ולבסוף רק התייפחות". לאחר האקט של גילוי העריות שואלת זיגלינד את אחיה מה יהא על בקרת. בגרסה שנמסרה לדפוס נגמרת הנובלה בתשובה "'ובכן', אמר, ולרגע ניבטו סימני ההיכר של גזעו בחדות רבה על פניו, 'הוא צריך להכיר לנו תודה. מעתה והלאה יהיה קיומו טריוויאלי פחות'". בנוסח המקורי של הנובלה שם מאן בפיו של זיגמונד את המשפט "Beganeft haben wir ihn, den Goi" שפירושו בגרמנית מתובלת ביידיש, "רימינו אותו, את הגוי".
תולדות הנובלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנובלה הייתה אמורה לראות אור בכתב העת הספרותי נויה רונדשאו בשנת 1906, אלא שתומאס מאן משך אותה בחזרה בהתראה קצרה, משום שחשש מעימותים עם משפחת אשתו קטיה מאן, במקרה שהיצירה תובן בציבור כסיפור מפתח. היה איפוא צורך להדפיס מחדש את גיליון ינואר של כתב העת. בדומה לזיגמונד וזיגלינדה שבנובלה, היו קטיה מאן ואחיה קלאוס פרינגסהיים תאומים, בנים למשפחה יהודית מבוססת. רק בשנת 1921 הופיעה הנובלה בכתובים, מאוירת על ידי תומאס תאודור היינה, בהוצאת פנטסוס. בשנת 1958 נכללה הנובלה במהדורת סטוקהולם של כל כתבי תומאס מאן. בשונה מן הנוסח המקורי, שינה מאן את סופה של המהדורה שראתה לבסוף אור כדי להקהות את עוקצו, והשמיט את משפט הסיום "!Beganeft haben wir ihn, den Goi". את הפועל האידי beganeft קיבל מאן מאביה של קטיה, אלפרד פרינגסהיים, אך זה לא ידע מה כוונתו של חתנו כאשר ביקש ממנו ביטוי אידי לתיאור חתן מקורנן.
ב"זכרונות שלא נכתבו" שלה משנת 1973, כתבה על כך קטיה מאן: "אם היה לתומאס הרושם שביני לבין אחי מתקיימת מערכת יחסים אסורה, היה נפרד ממני מיד או מחריש על כך, אבל בשום אופן לא מודיע על כך לעולם בנובלה. היה ברור כשמש שמשהו כגון זה לא יכול היה להתקיים".
פירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
דמותו של זיגמונד מאופיינת באסתטיציזם ונרקיסיזם קיצוניים. הוא מבלה שעות ארוכות בטיפוח ובגינדור מול ארון המראות שלו, מפדר את עצמו, מתגלח פעמיים ביום, מתבשם ומחליף שוב ושוב את עניבותיו. תיאורו הוא במובהק אנדרוגני ומשום כך הוא מוצא הד לעצמו באחותו התאומה. מכאן שגילוי העריות ביניהם הוא מעין איחוד נרקיסיסטי עם עצמו.
סצנת גילוי העריות על פרוות הדוב סרת-הטעם משמשת גם לביקורת אירונית של מאן על האסתטיציזם של תקופתו, משום שזיגמונד מסוגל רק לחיקוי ראוותני (גם גילוי העריות בוולקירה מתרחש על פרוות דוב) ואיננו מסוגל ליצירה אמנותית יצירתית משלו. מה שעוצר בעדו הוא עושרו: "חושיו היו מחודדים מדי מכדי שלא יוכלו להבחין כי תנאי קיומו לא היו בדיוק המתאימים ביותר לפיתוחו של כישרון יצירתי" משום ש"תנאי חייו היו עשירים כל כך, שופעים כל כך, עמוסים כל כך, עד שלא הותירו כמעט מקום לחיים עצמם". השפע של החיים הבורגניים משתק את יכולותיו היצירתיות של זיגמונד. כאן מתגלה הקונפליקט הטיפוסי כל כך ליצירתו של מאן בין הבורגני לאמן. גם תומאס מאן עצמו חשש שהשפע והנוחות שהביאו לו נישואיו עם קטיה פרינגסהיים יביאו לאבדן היצירתיות שלו. מעל לחיים חסרי הדאגות של הבורגנות הגבוהה ראה תמיד את הסכנה שבדילטנטיות.
מהדורה עברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנובלה תורגמה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
| כתבי תומאס מאן | ||
|---|---|---|
| רומנים | בית בודנברוק • הוד מלכות • הר הקסמים • לוטה בוויימאר • יוסף ואחיו • הנבחר • דוקטור פאוסטוס • וידויי ההרפתקן פליכּס קרוּל |  |
| נובלות | טריסטאן • טוניו קרגר • מוות בוונציה • מאריו והקוסם • הראשים המוחלפים • אדון פרידמן הקטן • גזע ולזונג • המרומה • החוק • המוקיון • טוביאס מינדרניקל • התשוקה לאושר • גלאדיוס דאי (חרב אלוהים) • אצל הנביא • טירוף מערכות וצער מוקדם | |