הבשורה על פי תומאס
הבשורה על פי תומאס הוא פפירוס בשפה הקופטית שהתגלה בשנת 1945 בנגע חמאדי שבמצרים ומיוחס לתומאס הקדוש. הפפירוס כולל 114 מימרות המיוחסות לישו, שחלקן דומות לאלו הנזכרות בספרי השליחים הסינופטיים מרקוס, לוקס ומתי, אך חלקן לא היו ידועות עד גילויו. המימרות מתוארות כאילו נרשמו מפיהם של תלמידיו של ישו על ידי דידימוס יהודה תומאס (Δίδυμος Ιούδας Θώμας). מאחר ש"דידימוס" ביוונית ו"תאומא" בארמית שניהם פירושם "תאום", שם המחבר צריך להיקרא כנראה "יהודה התאום".
כאשר התגלה הטקסט המלא של הבשורה, הובן כי שלושה חלקים ממנו, בשפה היוונית, כבר נתגלו קודם על בפפריוס שנמצא על יד העיר אוקסירינכוס במצרים התיכונה בשנת 1898. כתב היד שהתגלה אז תוארך בערך לשנת 200 ואילו כתב היד של הגרסה הקופטית לשנת 340. ההשערה היא כי הגרסה הקופטית תורגמה מגרסה יוונית מוקדמת יותר. כתב היד אינו קשור לבשורות האפוקריפיות או לפסבדו-אפוקריפיות כ"מעשי השליח תומאס" או "בשורת הילדות על פי תומאס", שמוסיפים מעשיות וסיפורים על ילדותו הפלאית, כביכול, של ישו. לא ברור אם כאשר היפוליטוס מרומא ואוריגנס מדברים על "הבשורה של תומאס" באמצע המאה השלישית הם מתייחסים לכתב היד של המימרות הללו או לאחד הכתבים האפוקריפיים.
תאריך כתיבת הבשורה על פי תומאס[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנו ויכוח על התיארוך המדויק של מועד יצירת כתב היד המקורי. מחנה המקדימים, הכולל בעיקר מלומדים בארצות הברית, טוען כי נכתב בשנות החמישים של המאה הראשונה, ואילו אחרים, במיוחד באירופה, טוענים כי נכתב בשנות התשעים של אותה מאה.
הטיעון המרכזי של המחנה המקדים הוא שדומה כי הספר כולל חומר מקורי שאינו מבוסס ככל הנראה על ספרי הבשורה הסינופטיים, ומתוך כך מוסק כי נכתב על בסיס מסורת שבעל–פה. מאחר שההסתמכות על מסורת שבעל–פה הסתיימה במהלך המאה הראשונה, הרי שהבשורה הייתה חייבת להיכתב לפני כן, אולי אפילו בשנת 40 לספירה. מאחר שתאריך זה קודם לתאריך כתיבתם של ספרי הבשורה האחרים, ישנם הטוענים כי לבשורה על–פי תומאס יש קשר למקור Q[1] — השם המקובל בתאוריית שני המקורות למקור המשוער שעליו התבססו לוקאס ומתי, אך לא מרקוס, שמהווה מקור נפרד — וכי ניתן לייחס באופן סביר לפחות חלק מהחומר לישו ההיסטורי, במיוחד כאשר מדובר במימרות קטועות או סתמיות כמו מימרה 42: "היו הולכי רגל".
לפי מחנה המקדימים, השפעת מקור Q היא ההסבר התמציתי ביותר לבעיית ספרי הבשורה הסינופטיים ומקור זה נחשב למקור הקדום ביותר הכולל את מימרותיו של ישו. מקור Q מחולק בדרך כלל לשלושה רבדים, והחומר האפוקליפטי שייך לרובד השני והשלישי. חוקרי הברית החדשה זיהו 37 מימרות המשותפות לתומאס עם הרבדים הראשון והשני המשוערים, אך ככל הנראה תומאס לא הכיר את הרובד השלישי. מאחר שהרבדים הראשונים נחשבים לקודמים לארבעת ספרי השליחים, הרי שתומאס קודם לספרי השליחים.
טיעונים אחרים, נסיבתיים יותר, של המחנה המקדים מתבססים על הטיעון של איליין פייגלס בספרה "מעבר לאמונה" (2003), שבו טענה כי הסתירה בין מימרות בבשורה על פי יוחנן ובבשורה על פי תומאס מצביעה על כך שבזמן הכתיבה הייתה כבר מסורת מבוססת ונפרדת של אמונה שהתבססה על בשורת תומאס. טיעון אחר הוא שישנה חפיפה כביכול בין כמה ממימרותיו של פאולוס ותומאס. מאחר שמוסכם שדברי פאולוס קדמו לספרי הבשורה, הרי שחפיפה זו מעידה שתומאס היה ידוע לו. מאחר שתומאס עצמו אינו מתייחס לאגרות הפאוליניות, מעיד הדבר על כך שלא ידע עליהן. מכאן שכתביו קדמו לאלו של פאולוס ותיארוכם צריך להיות, מכאן, לפני שנת 50 לספירה.
המחנה המאחר, לעומת זאת, מתארך את הבשורה על פי תומאס לתקופה כלשהי אחרי שנת 100, לרוב בראשית או אמצע המאה השנייה. כמה מהם טוענים כי תומאס מתבסס על ה"דיאטסרון" שנכתב מעט אחרי שנת 172, וישנו מיעוט קטן הסבור כי מועד הכתיבה המקורי עשוי להיות בין השנים 140 ו-200.
טיעונם המרכזי של חסידי המחנה המאחר הוא שגרסת תומאס מבוססת על "רדקציה" (עריכה) של המימרות המקוריות במקור Q שנוצרה על–ידי מתי ולוקאס, ומשמעות הדבר היא שתומאס מאוחר להם. מאחר שידוע כי מתי ולוקאס כתבו את ספרי הבשורה שלהם ככל הנראה בשנות השמונים והתשעים של המאה, נכתב תומאס אחרי זמן זה. טיעון הנגד של המחנה המקדים הוא הטיעון שהכתבן מן המאה השנייה הוא האחראי לגרסה הנוכחית של תומאס, ואינו המחבר המקורי. כלומר, שהכתבן התאים את נוסח תומאס לנוסחי מתי ולוקאס.
טיעון אחר הוא שמתי ולוקאס שילבו בספריהם גם מסורות "סונדרגוטיות", כלומר, ייחודיות למקומן ולסביבתן. חסידי הפירוש המאחר מציינים שתומאס אינו מקביל רק לחומר המשותף להם, אלא גם לחומר הייחודי לכל אחד מהם, ושלא היה יכול להמצא בידו לפני כתיבתם. המסקנה של המחנה המאחר מכך היא שלכותב הייתה גישה למגוון חומרים, כולל מסורות מקומיות שהיה קל הרבה יותר אחרי הפצת ספרי הבשורה הקנוניים. העובדה שבשורת תומאס אף לא נשקלה או אוזכרה בשום מקרה כמועמדת להכלל בין ספרי הברית החדשה, לבטח שלא בזמן התגבשות המסורת בשנות השבעים של המאה השנייה, מעידה על כך שבתקופה זו לא הייתה גרסה של תומאס שהייתה מוכרת למלקטים.
טיעון חשוב אחרון מבוסס על העובדה שהנצרות התמקדה בראשיתה פחות במימרותיו של ישו ויותר במותו וקומו לתחייה, והייתה יהודית יותר מגויית באופייה, ואילו רק בשלב מאוחר יותר החלה להתפתח מסורת גנוסטית ונוצרית במובהק. ישו של תומאס אינו נשמע כיהודי וכי צורתו הנוכחית משקפת חשיבה גנוסטית של המאה השנייה, כמו דחייתם של נשים והעולם הפיזי, או האופן בו מתוארת דמותו של ישו כמיסטיקן.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הבשורה על פי תומא והמנון הפנינה, מיוונית: אמיר אור, הוצאת כרמל, 2012
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- על כתב היד של ספר הבשורה על-פי תומאס
- תרגום אנגלית-קופטית של כתב היד
- תרגום כתב היד לאנגלית
- הבשורה על פי תומא תרגום לעברית עם מבואות ופירושים מאת אמיר אור והקדמה של פרופ' י.צ. ורבלובסקי (הוצאת כרמל 1992)
- אמיר אור, ואש תצא מן האבנים, על אמרה ע"ג בבשורת תומא
