המהפכה הכתומה
המהפכה הכתומה (באוקראינית: Помаранчева революція) הייתה סדרה של הפגנות, התנגדות בלתי אלימה ומאורעות פוליטיים שהתרחשו ברחבי מדינת אוקראינה בשנים 2004–2005. אירועים אלו נערכו בטענה לשחיתות מסיבית, הפחדת מצביעים וגנבת קולות ישירה בזמן הבחירות לנשיאות בשנת 2004.
קייב, בירת אוקראינה, הייתה אזור המפגש של ההתארגנות עם אלפי מפגינים שמחו מדי יום בכיכר העצמאות "מאידאן נזאלז'נוסטי". ברמה הארצית המהפכה הדמוקרטית הודגשה בשורה של מעשים, ובהם מרי אזרחי, חסימת כבישים והשבתות נרחבות שאורגנו על ידי תנועת האופוזיציה.
המפגינים הונעו על ידי דיווחים ממשגיחי בחירות (מקומיים וזרים), כמו גם מהתפיסה הציבורית שהבחירות לנשיאות שנערכו ב-21 בנובמבר 2004 בין ויקטור יושצ'נקו, מועמד פרו-מערבי, לויקטור ינוקוביץ', מועמד פרו-רוסי, זויפו על ידי הרשויות לטובת האחרון.
המהפכה הצליחה כאשר הבחירות שזויפו בוטלו על ידי בית המשפט העליון והוחלט על קיום בחירות חוזרות ב-26 בדצמבר 2004, תחת השגחה קפדנית, מקומית ובינלאומית. הבחירות החוזרות הוגדרו כ"הוגנות וחופשיות". בבחירות הסופיות ניצח ויקטור יושצ'נקו שקיבל כ-52% מהקולות לעומת 44% לינוקוביץ'. ויקטור יושצ'נקו הוכרז כנשיא אוקראינה רשמית ב-23 בינואר 2005 בקייב.
ניתן לראות במהפכה התפתחות של מספר תהליכים - התחזקות ההשפעה המערבית וכן הגלובליזציה באוקראינה והחלשות ההשפעה הרוסית, התעצמות הלאומית במדינה, וכן התעצמות הכוחות הדמוקרטים במדינה. דברים אלו באו לידי ביטוי גם בהמשך ביברומאידאן.
הפגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההפגנות החלו ערב הסיבוב השני של ההצבעה לבחירות, שכן הספירה הרשמית הייתה שונה במידה ניכרת מתוצאות מדגם ההצבעה (שהתקיים ביציאה מהקלפיות) שהעניק ליושצ'נקו יתרון של עד 11%, בעוד שהתוצאות הרשמיות העניקו לינוקוביץ' את הניצחון בבחירות ב-3%.
תומכי ינוקוביץ' טענו כי הקשרים של יושצ'נקו בתקשורת האוקראינית מסבירים את הפער הזה, אך צוות של יושצ'נקו פרסם עדויות על מקרים רבים של הונאה בבחירות לטובת ינוקוביץ' שנתמך על ידי הממשלה, וזאת בהתבסס על ראיות של משקיפים מקומיים וזרים רבים.
קמפיין יושצ'נקו קרא בפומבי למחאה בשחר יום הבחירות, 21 בנובמבר 2004, כאשר האשמות על הונאה החלו להתפשט בצורה של עלונים שהודפסו והופצו על ידי קרן 'יוזמות דמוקרטיות', והודיעו כי יושצ'נקו ניצח - על בסיס מדגם ההצבעות.
החל ב-22 בנובמבר 2004, החלו הפגנות מאסיביות בערים ברחבי אוקראינה: הגדולה ביותר, במאידאן נזאלז'נוסטי (כיכר העצמאות) בקייב, משכה כ-500,000 משתתפים. ב-23 בנובמבר 2004, צעדו אלפי מפגינים בשלווה מול המטה של הפרלמנט האוקראיני, רבים לובשים דגלים כתומים או נושאים דגלים כתומים, בצבע קואליציית הקמפיין של יושצ'נקו.
אחת הפעילות הבולטות של אותה תקופה הייתה פאראסקה קורוליוק שקיבלה לאחר מכן את מסדר הנסיכה אולגה. מ-22 בנובמבר ארגון "פורה!" נטל על עצמו את ניהול ההפגנות בקייב עד תום המהפכה. פורה הייתה תנועת נוער, שבהמשך הפכה גם למפלגה, שטענה כי באוקרינה באותה תקופה התקיים שלטון דכאני, ודגלה בהתנגדות בלתי אלימה כדרך לקדם דמוקרטיה במדינה.
המועצות המקומיות בקייב, לבוב, ובכמה ערים נוספות העבירו, בתמיכה העממית הרחבה של אזור הבחירה שלהן, סירוב סמלי ברובו לקבל את הלגיטימיות של תוצאות הבחירות הרשמיות.
יושצ'נקו נשבע נשיאותית בצורה סמלית. ל"שבועה" זו שנשא יושצ'נקו בחדרי הפרלמנט הריקים למחצה, בהיעדר המניין הנדרש, מכיוון שרק הפלגים הנוטים ליושצ'נקו נכחו, לא הייתה יכולה להיות כל השפעה משפטית. אבל זו הייתה מחווה סמלית חשובה שנועדה להפגין את הנחישות של קמפיין יושצ'נקו שלא לקבל את תוצאות הבחירות. בתגובה, מתנגדיו של יושצ'נקו גינו אותו על שבועה בלתי לגיטימית, ואפילו כמה מתומכיו המתונים היו אמביוולנטיים לגבי מעשה זה, בעוד שצד רדיקלי יותר במחנה יושצ'נקו דרש ממנו לפעול ביתר שאת.
במקביל, פקידים מקומיים במזרח ובדרום אוקראינה, מעוזו של ויקטור ינוקוביץ', החלו בשורה של פעולות הרומזות לאפשרות של התפרקות אוקראינה או פדרליזציה חוץ-חוקתית של המדינה, אם לא תהיה הכרה בניצחונו הנטען של המועמד שלהם. הפגנות תמיכה פומביות בינוקוביץ' נערכו ברחבי מזרח אוקראינה וכמה מתומכיו הגיעו לקייב. בקייב היה מספרם של המפגינים בעד ינוקוביץ' קטן בהרבה מתומכי יושצ'נקו, ששורותיהם גדלו על ידי מפגינים חדשים מאזורים רבים באוקראינה. היקף ההפגנות בקייב היה חסר תקדים. לפי הערכות רבות, בימים מסוימים הם משכו עד מיליון אנשים לרחובות, במזג אוויר קפוא ומושלג. בסך הכל טענו 18.4% מהאוקראינים שהם הששתפו בפועל בהפנגות שהיו במהפכה הכתומה ברחבי אוקראינה.
תסבוכת פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות שיושצ'נקו נכנס למשא ומתן עם הנשיא היוצא ליאוניד קוצ'מה במאמץ לפתור את המצב בדרכי שלום, המשא ומתן התפרק ב-24 בנובמבר 2004.
ינוקוביץ' אושר רשמית כמנצח על ידי ועדת הבחירות המרכזית, שלכאורה הייתה מעורבת בזיוף תוצאות הבחירות על ידי מניעת המידע שקיבלה ממחוזות מקומיים והפעלת שרת מחשבים בלתי חוקי מקביל כדי לתמרן את התוצאות. למחרת בבוקר לאחר ביצוע ההסמכה, יושצ'נקו שוחח עם תומכים בקייב, וקרא להם להתחיל בשורה של הפגנות המוניות, שביתות כלליות בכוונה לשתק את הממשלה ולאלץ אותה להודות בתבוסה. לאור האיום בעליית ממשלה לא לגיטימית לשלטון, הכריז מחנהו של יושצ'נקו על הקמת "ועדת הישועה הלאומית" שהכריזה על שביתה פוליטית כלל ארצית.
ב-1 בדצמבר 2004 העביר הפרלמנט האוקראיני החלטה שגינתה בחריפות פעולות פרו-בדלניות ופדרליזציה, והעבירה הצבעת אי אמון בקבינט השרים של אוקראינה, החלטה שראש הממשלה ינוקוביץ' סירב להכיר בה. לפי חוקת אוקראינה, הצבעת אי האמון חייבה את התפטרות הממשלה, אך לפרלמנט לא היו אמצעים לאכוף התפטרות ללא שיתוף הפעולה של ראש הממשלה ינוקוביץ' והנשיא היוצא קוצ'מה.
ב-3 בדצמבר 2004, בית המשפט העליון של אוקראינה שבר סופית את המבוי הסתום הפוליטי. בית המשפט החליט כי בשל היקף הונאת הבחירות אי אפשר היה לקבוע את תוצאות הבחירות. לכן השופטים פסלו את התוצאות הרשמיות שהיו מעניקות ליאנוקוביץ' את הנשיאות. בית המשפט הורה על קיום סבב שני נוסף של הבחירות ב-26 בדצמבר 2004. החלטה זו נתפסה כניצחון למחנה יושצ'נקו בעוד ינוקוביץ' ותומכיו העדיפו קיום חוזר של כל הבחירות ולא רק את הסיבוב השני, כאופציה השנייה בטיבה ביותר אם ינוקוביץ' לא יזכה בתפקיד הנשיאות. ב-8 בדצמבר 2004 תיקן הפרלמנט חוקים כדי לספק מסגרת חוקית לסבב הבחירות החדש. הפרלמנט גם אישר את השינויים בחוקה, תוך יישום רפורמה פוליטית בגיבוי הנשיא היוצא קוצ'מה כחלק מפשרה פוליטית בין הרשויות הפועלות לאופוזיציה.
בנובמבר 2009 הצהיר ינוקוביץ' כי למרות שניצחונו בבחירות "נלקח", הוא ויתר על ניצחון זה כדי למנוע שפיכות דמים. "לא רציתי שאמהות יאבדו את ילדיהן ונשים את בעליהן. לא רציתי שגופות מתות מקייב יזרמו במורד הדניפרו. לא רציתי לקבל את השלטון באמצעות שפיכות דמים."
סבב בחירות נוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההצבעה לבחירות ב-26 בדצמבר נערכה תחת בדיקה אינטנסיבית של משקיפים מקומיים ובינלאומיים. התוצאות הראשוניות, העניקו ליושצ'נקו יתרון ברור של 51.99% מול 44.20% עבור ינוקוביץ'. צוותו של ינוקוביץ' ניסה להציב אתגר משפטי נרחב לתוצאות הבחירות תוך שימוש הן בבתי המשפט באוקראינה והן בהליכי התלונה של ועדת הבחירות. עם זאת, כל תלונותיהם נדחו כלא ראויות הן על ידי בית המשפט העליון של אוקראינה והן על ידי ועדת הבחירות המרכזית.
ב-10 בינואר 2005 ועדת הבחירות הכריזה רשמית על יושצ'נקו כמנצח בבחירות לנשיאות כאשר התוצאות הסופיות נופלות בטווח של 0.01% מהתוצאות המוקדמות. הודעת ועדת הבחירות פינתה את הדרך להשבעה של יושצ'נקו כנשיא אוקראינה. הטקס הרשמי התקיים בבניין הפרלמנט ב-23 בינואר 2005, ואחריו "השבעתו הפומבית" של הנשיא המושבע הטרי במאידאן נזאלז'נוסטי (כיכר העצמאות) לעיני מאות אלפי תומכיו. אירוע זה הביא את מהפכת התפוזים האוקראינית לסיומה השליו.
לאחר המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הישגיה של המהפכה הכתומה התמוססו עם בחירתו של ינקוביץ' לתפקיד הנשיאות בשנת 2010, ופתיחתו של מסע רדיפות פוליטיות נגד יוליה טימושנקו שהתמודדה על תפקיד הנשיאות לאחר שכיהנה כראש הממשלה תחת נשיאותו של יושצ'נקו. טימושנקו נכלאה לאחר שהואשמה בכך שהורתה לחברת הגז הלאומית של אוקראינה לחתום על חוזה עם רוסיה, כאשר היא עצמה גרפה רווחים מהעסקה המפוקפקת, כך לפי טענת התביעה.
בעולם המערבי הגיבו בדאגה גוברת לנוכח הרדיפה הפוליטית והפגיעה החמורה בזכויותיה של טימושנקו, שאף נכלאה בפועל עוד לפני שהורשעה בניגוד לחוקה האוקראינית. במקביל העביר הפרלמנט האוקראיני חקיקה הקובעת כי השפה הרוסית תיחשב לשפה רשמית באוקראינה, דבר שיצא נגד ההתעוררות הלאומית של האוקראינים ה'כתומים'.
טימושנקו עתרה לבית הדין האירופי לזכויות אדם בטענה שזכויותיה נרמסו על ידי מערכת המשפט האוקראינית תחת שלטונו של ינקוביץ', אך התביעה האוקראינית הקדימה והאשימה אותה ברצח של חבר פרלמנט בשנת 1996, כדי להשאיר אותה כלואה גם אם עתירתה בנושא עסקת הגז תתקבל בבית המשפט האירופי לזכויות אדם.
בעקבות מאורעות יברומאידאן בשנים 2013-2014, הודח ינקוביץ' על ידי הראדה העליונה וטימושנקו שוחררה. אוקראינה החלה במדיניות פרו-מערבית והידקה את קשריה עם אירופה והמערב בכלל. עם זאת הרצון של רוסיה להשפיע או לשלוט על אוקראינה נמשכה - דבר שהוביל לסיפוח חצי האי קרים ב-2014, ובהמשך למלחמת אוקראינה–רוסיה בשנת 2022.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוליה ויימן, אוקראינה: הרקע, הבחירות ו"המהפכה הכתומה", החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, 28 בנובמבר 2004
- איליה גינצבורג, אוקראינה המהפכה הכתומה, 11 בינואר 2011
