הסכם לונדון (פרס-חוסיין)

הסכם לונדון נחתם ב-11 באפריל 1987 בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין מלך ירדן, במהלך פגישה חשאית בין השניים בביתו של ידידם המשותף לורד מישקון בלונדון. בפגישה נכחו גם ראש הממשלה הירדני, זייד אל-ריפאעי, ומנכ"ל משרד החוץ יוסי ביילין.

חוסיין בן טלאל, מלך ירדן

ההסכם, אשר נחתם בחשאי ונוסח כהבנה הכפופה לאישור שתי הממשלות, התווה מסגרת לוועידה בינלאומית בחסות האו"ם למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי ולסוגיה הפלסטינית באמצעות ועדות בילטרליות, שבאחת מהן תדון ישראל מול נציגות ירדנית-פלסטינית.

ההסכם נועד לקדם את "האופציה הירדנית", כלומר את הרעיון שלפיו ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון במתכונת כלשהי, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. סוכם כי העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית לוועידה הבינלאומית, וכי נציגי אש"ף לא ישתתפו בוועידה. פרס, אשר יזם את הפגישה עם חוסיין, קיבל את אישורו של ראש הממשלה יצחק שמיר להוציאה אל הפועל, אך לא למטרת חתימת הסכם. שמיר הסתייג ממסירת שטחי יהודה ושומרון לירדנים.

עם שובו לארץ, עדכן פרס את ראש הממשלה שמיר בדבר ההסכם אולם סירב, לפי עדותו של פרס, להעביר לראש הממשלה עותק של ההסכם "מחשש להדלפות". שמיר טען כי ההסכם נחתם בחוסר סמכות, ללא אישור הממשלה, ועל דעתו של שר החוץ פרס בלבד. בעוד פרס קידם את ההסכם ופנה לאמריקנים על מנת שיציגו אותו כיוזמתם, כפי שסיכם עם חוסיין, שמיר, שלא נתן אישור למהלך מלכתחילה, מנע אותו. הוא שלח את איש אמונו משה ארנס לארצות הברית להיפגש עם מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, על מנת להבהיר לו כי ישראל רואה בניסיונה של ארצות הברית ליזום ועידת שלום ניסיון פסול להתערבות בענייניה הפנימיים. הממשל האמריקאי העדיף שלא לקדם את היוזמה. ההסכם הוצג בפני הקבינט במאי, שדחה אותו. שרי הליכוד בממשלה סירבו לקבל את ההסכם בטיעונים הבאים: השתתפות ברית המועצות בוועידה הבינלאומית תחזק את הצד הערבי ותקשיח את עמדותיו; האו"ם אינו גוף מאוזן ונוטה באופן מובהק לקדם את זכות הפלסטינים להגדרה עצמית; המסגרת הרב-צדדית תביא לגיבוש חזית כלל-ערבית ואנטי-ישראלית שתיישר קו על פי המכנה המשותף הקיצוני ביותר בצד הערבי. שמעון פרס עוד ניסה לקדם את "האופציה הירדנית", אולם חוסיין נסוג מתמיכתו בה. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, וביולי 1988 הודיע חוסיין כי ירדן מוותרת על כל תביעה ריבונית בגדה המערבית.

למרות נצחון הליכוד בבחירות 1988, העדיף שמיר לכונן ממשלת אחדות לאומית עם מפלגת העבודה שבראשה פרס, על פני ממשלה צרה עם המפד"ל והחרדים. הסכם לונדון סימן את לב המחלוקת בין המנהיגים. שמיר התמיד בהתנגדותו הנחרצת לכינוסה של ועידה בינלאומית. בשנת 1990, עקב כישלונו של פרס להפיל את הממשלה, בה הוא כיהן, ולהקים במקומה ממשלת שמאל וחרדים צרה, במה שכונה לימים "התרגיל המסריח", הקים שמיר ממשלת ימין צרה יחד עם החרדים. ממשל בוש הוסיף ללחוץ על שמיר להסכים לכינוס ועידה בינלאומית לשלום, ובסופו של דבר הסכים שמיר לכינוסה של ועידת מדריד באוקטובר 1991. זאת בתנאי שהוועידה תהיה טקסית, וכי המשא ומתן שיתקיים בעקבותיה יהיה עם כל מדינה ערבית בנפרד, ולא במסגרת הוועידה. ועידת מדריד אימצה את העיקרון שהותווה בהסכם לונדון שעל-פיו הפלסטינים ייוצגו במסגרת משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, וכי אנשי אש"ף לא ייכללו בה.

קישורים חיצוניים

• תרגום ההסכם לעברית
• עוז רוזנברג, ‏30 שנה להסכם לונדון: בחזרה אל הרגעים שכמעט שינו את פני המזה"ת, באתר מעריב אונליין, 1 באפריל 2017