הקמצן

הקמצן (בצרפתית: L'Avare) הוא מחזה קומי מאת מולייר שהועלה על הבמה ב-1668.

"הקמצן" היא קומדיה קלאסית של מולייר, על אב המנסה לשלוט על אהבותיהם של ילדיו בגלל תאוותו החולנית לכסף. בשורה של מצבים, מקצתם מצחיקים ומקצתם מעוררי חמלה, מצייר אחד מגדולי מחזאי צרפת את דמותו של הרפגון – אחת הדמויות החריפות והידועות ביותר בתולדות הדרמה ובתולדות התרבות. המחזה הוצג בעולם כולו, זכה לאין ספור פרשנויות, הן פסיכולוגיות והן פוליטיות, ובכל פעם שעלה מחדש עורר אתגר רציני אצל גדולי היוצרים בתחום התיאטרון. במחזה זה מולייר הציג את הקמצנות כתכונה המשתלטת על האדם.

מבנה אמנותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחזה משתמש מולייר בקווי אופי שלקח מניסיונו האישי ומן המציאות של תקופתו. הוא גם לווה תחבולות מן המחזה "הקדרה" של המחזאי הרומי פלאוטוס. הרפגון הקמצן, גיבור המחזה, הוא טיפוס מלא חיים, עשיר ובורגני שקמצנותו גורמת למפלתו. שמו של הרפגון לקוח מהמילה הלטינית harpago, שפירושה שודד. פירוש שמות שני משרתיו של הרפגון הם: לה מרלוש, שמזכיר במידת מה דג אלתית, אשר בתקופת מולייר נמכר בצורה יבשה; וברנדאוואן, שפירושו "קנה שיבולת-השועל הדק". שני השמות, יחד עם שמו של הרפגון, רומזים לקמצנותו הגדולה של הרפגון.

המחזה מבוסס על סגנון הקומדיה דל'ארטה ומשתמש בהרבה מוטיבים אמנותיים הלקוחים משם. כל הדמויות מזכירות את הדמויות הקלאסיות של הקומדיה דל'ארטה (הדוגמה המובהקת לכך היא החשיבות של המשרתים והמאוהבים - מאפיינים בולטים בז'אנר). הסגנון שבו כתוב המחזה השפיע על במאים רבים להעלות את המחזה בצורה זאת. תיאטרון החאן בירושלים העלה את ההצגה כשכל התלבושות מאפיינות את הסגנון, וגם המשחק.

עלילת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפגון^[1] הוא אלמן, ויש לו שני ילדים: הבן קליאָנט והבת אליז. להרפגון יש 30 אלף פרנקים שהוא מחזיק בתיבה, ואת התיבה הוא מחביא בתוך בור בגינה שלו. הרפגון אוהב כסף בצורה אובססיבית ומתקמצן על כל דבר. קליאנט מאוהב במריאן, בחורה שכעת עברה לגור באזור, ואליז מאוהבת בוואלר, משרתו של הרפגון. הרפגון מאוהב גם הוא במריאן, והוא וקליאנט נלחמים עליה. הרפגון רוצה שבתו אליז תינשא למר אנסלם, איש עשיר שמוכן לשאת אותה ללא נדוניה מהרפגון, ואין דבר הגורם להרפגון אושר יותר מאשר חיסכון בכסף. קליאנט מתכנן לקחת הלוואה של 15 אלף פרנק כדי לשאת לאישה את מריאן, אבל ברגע שהוא מגיע לפגוש את המלווה, הוא מגלה כי המלווה הוא הרפגון, אביו, בכבודו ובעצמו.

הרפגון נבהל וחושש שבנו תופס אותו כמלווה בריבית. אך כאשר הוא מבין מהי מטרת בואו של קליאנט, פורצת מריבה ביניהם. לאחר מכן הרפגון מנסה לארגן חגיגה לכבוד הנישואים של אליז לאנסלם ושלו למריאן. ואלר יודע שהרפגון לא רוצה להניח לאליז להתחתן איתו, ולכן הוא משתדל להתחנף אליו. מר ז'אק, הטבח והעגלון של הרפגון, משתתף בהכנות לחגיגה. הרפגון אומר למר ז'אק שהוא דורש ממנו להכין ארוחה במחיר נמוך ובאיכות גבוהה, ומר ז'אק חושב שהרפגון ממש מגזים. המשרת של קליאנט, עוקב אחרי הרפגון ומגלה את מקום המחבוא של הכסף. הוא גונב את התיבה של הרפגון ומעביר אותה לידי קליאנט. כאשר הרפגון מגלה כי התיבה נעלמה, הוא נבהל, משתולל, מתרוצץ לכל עבר, ומתחיל להפוך את כל הבית, כי הוא לא מבין מה קרה לכספו. ולפתע הוא חושב שתפס את הגנב בידו, אך מתברר לו שזו ידו שלו עצמו.

הרפגון מביא בלשים וחוקרים כדי לתפוס את מי שגנב את אוצרו. הבלשים והרפגון באים לביתו ושואלים את מר ז'אק האם ידוע לו משהו על הגנבה, ומר ז'אק (שספג מכות קודם לכן מוואלר, וכעת רואה הזדמנות להתנקם בו) אומר שהוא חושד בוואלר. החוקרים תופסים את ואלר ולוקחים אותו לבית משפט שם הרפגון חוקר אותו. כאשר הוא שואל אותו, כיצד העז לגזול ממנו דבר כזה, ואלר בטוח שהוא מתכוון לכך שגזל ממנו את בתו אליז. הרפגון וואלר מתחילים לפתח דיון, הרפגון אומר "גזלת ממני אותה" ובדבריו מתכוון לתיבה, ואילו ואלר אומר "לקחתי לך אותה" ומתכוון לאליז. בסוף המשפט קליאנט מגיע ואומר לאביו שהתיבה בידיו, והוא מוכן להחזיר לו את האוצר בתנאי שירשה לו לשאת לאישה את מריאן ולאליז להינשא לוואלר. הרפגון כל כך מאושר שקיבל את התיבה עם כספו בחזרה, והוא שוכח הכול, גם את אהבתו למריאן, אך מציב תנאי שכדבריו של ואלר שמר אנסלם הוא אביו של ואלר, הוא ישלם את כל הוצאות החתונה.

גילוי ייחוסו של קליאנט ואליז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסצנה הסופית מספר ואלר כי הוא בן למשפחת אצולה מנאפולי וכי הוא בנו של האציל דון תומאס ד'לאבורסי. אנסלם (אביו של ואלר, אשר אינו מזהה אותו) מטיל ספק באמינותו של ואלר ודורש שיספק הסברים לטענתו המופרכת. ואלר בתגובה מספר כי לפני שש-עשרה שנה, כאשר היה ילד בן 7, עלה על אונייה עם הוריו ואחותו. במהלך השיט, סערה החלה והאונייה טבעה. הקברניט, אשר ניצל ביחד עם ואלר, גידל אותו כבן. רק לאחרונה שמע ואלר כי ייתכן שאביו הביולוגי אכן בחיים ועל-כן יצא במסע חיפושים אחריו. מר אנסלם עדיין אינו משוכנע כי זהו בנו, וחושד כי ייתכן שבדה את הסיפור מליבו. ואלר משיב כי ניתן לשאול את הקברניט שניצל, וכהוכחה נוספת, בבעלות ואלר חותמת אבן-האודם (רובי) של אביו וצמיד מאבני ספיר של אמו.

מריאן מתערבת בשיחה ומצהירה כי היא מאמינה לואלר, כיוון שגם היא ניצלה מאותה ספינה טרופה עם אמהּ. לאחר שניצלו, מריאן ואמה נשבו על ידי שודדי ים והיו שפחות שלהם למשך 10 שנים. לאחר תקופת העבדות, שוחררו והגיעו לעיר בה מתרחשת העלילה (פריז) בקושי כלכלי רב. אנסלם שומע את גרסת שני ילדיו וקורא להם לחבק אותו.

הוא מסביר כי לאחר שחשב שאשתו ושני ילדיו נספו, החליט לפתוח דף חדש בחייו, ולשנות את שמו, אשר הביא לו כאב כה רב. הוא ביקש להתחתן מחדש עם "אישה עדינה וישרה" כדבריו.

דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הַרפָּגוֹן - הקמצן, אביהם הטיראן של קליאנט ואליז. מאוהב במריאן.
קְלֶיאָנט - בנו של הרפגון, מאוהב במריאן.
ואלֶר - בנו האובד של אנסלם ואחיה של מריאן, אשר שרד לפני 16 שנה סופה בים ונחשב למת. מאוהב באליז.
פרוֹזין - סרסורית (מתווכת) לכל עניין.
לָה פְלֶש - משרתו של קליאנט.
אדון ז'אק - טבח ועגלונו של הרפגון.
אֶליז - בתו של הרפגון. מאוהבת בואלר.
סיניור אַנְסֶלם (דון תומאס ד'אלבורסי) - אביהם של ואלר ומריאן.
מר סימון - מתווך.
ברינדוואן ו-לה מרלוש (בתרגום של אהוד מנור: ברבוניה וסרדיניה) - משרתיו של הרפגון.
מריאן - בתו האובדת של אנסלם ואחותו של ואלר. ניצלה עם אמה מסערה בים מבלי לדעת על גורלם של אביה ואחיה. מאוהבת בקליאנט.
גברת קלוד - משרתת של הרפגון.