הקרב על מונטה קאסינו
 | ||||||||||||||||||
| הריסות מונטה קאסינו לאחר הקרב | ||||||||||||||||||
| מערכה: הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 17 בינואר 1944 – 19 במאי 1944 (17 שבועות ו־5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מונטה קאסינו, איטליה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
41°29′24″N 13°48′50″E / 41.49°N 13.813888888889°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון פירוס לבעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
הקרב על מונטה קאסינו (באיטלקית: Battaglia di Montecassino), המכונה גם הקרב על רומא, הוא סדרה של ארבע התקפות של בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, בניסיון להבקיע את קו החורף שבו החזיקו הכוחות הגרמניים ולכבוש את רומא.
בתחילת 1944 החזיקו הכוחות הגרמנים ממערב להרי האפנינים קו הגנה שנקרא "קו החורף". באמצעות קו הגנה זה, שנבנה מדרום לרומא, החזיקו הגרמנים במרכז איטליה. נקודת מפתח בקו זה הייתה מונטה קאסינו.
מ-17 בינואר עד 18 במאי הסתערו בעלות הברית ארבע פעמים על מונטה קאסינו. בסופו של דבר, פעולות איגוף בקטעי חזית אחרים אילצו את הגרמנים לפנות את המקום. ההסתערויות גבו מחיר כבד משני הצדדים: 20,000 אבדות לגרמנים ו-54,000 לבעלות הברית.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פלישת בעלות הברית לאיטליה
לאחר נחיתתם בסאלרנו שבדרום מערב איטליה ב-9 בספטמבר 1943, התקדמו בעלות הברית צפונה בשני ראשי חץ כנגד המגינים הגרמנים. הארמייה החמישית האמריקנית בפיקודו של הגנרל מארק קלארק התקדמה ממערב לאורך רצועת החוף המערבית, כשממזרח מתקדמת הארמייה השמינית של הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל מונטגומרי לאורך החוף האדריאטי. התקדמות בעלות הברית דרך איטליה הייתה איטית. המגינים הגרמנים ניצלו היטב את תנאי השטח הקשים והקימו קווי מגננה לרוחבה של איטליה. פילדמרשל אלברט קסלרינג, מפקד הכוחות הגרמניים באיטליה, החליט להיעזר בנהרות הזורמים מדרום לרומא כמכשול טבעי ולהקים שם קו מגננה חזק שנודע בשם קו החורף, שורה של ביצורים לרוחבה של איטליה. כדי להרוויח למהנדסיו את הזמן הדרוש להקמת קו החורף, קסלרינג תכנן הקמת עמדות הגנה נוספות דרומית משם אשר יעכבו את התקדמות בעלות הברית.
בתחילת אוקטובר החזיקו בעלות הברית בכל דרומה של איטליה, ועמדו בפני קו הוולטורנו. נדרשו להם עוד כשלושה חודשים של לחימה קשה עד אשר הגיעו לקו החורף. רכסי ההרים והנהרות גרמו לכך שלא היה ניתן לנהל לוחמה ניידת ושימוש נרחב בטנקים ובכלים משוריינים היה לעיתים קרובות בלתי אפשרי. ממזרח התקדמה הארמייה השמינית של מונטגומרי על כביש 5 המוביל לרומא והצליחה לפרוץ את קווי ההגנה הגרמנים ולכבוש בתום קרב קשה את העיר אורטונה (28 בדצמבר 1943), אך כאן נעצרה בגלל התנגדות עיקשת של המגינים ומזג אוויר קשה. היה ברור כעת כי כל התקדמות לרומא דרך הכביש לא תהיה אפשרית עד בוא האביב[1].
מאחר שההתקדמות של הארמייה השמינית נעצרה, היה ברור כי הדחיפה לעבר רומא תגיע ממערב, מידיה של הארמייה החמישית של קלארק. תנאי השטח שם היו מעט נוחים יותר מאשר במזרח, ותנועת כלי רכב ושריון הייתה אפשרית בזכות שני הכבישים המובילים לרומא, כביש 6 ו-7. כביש 7 היוצא מנאפולי עבר דרך רצועת החוף בין הים לרכסי ארוצ'י; כביש 6 היוצא גם הוא מנאפולי עבר דרך עמק הלירי. הכניסה לעמק נשלטה על ידי גבעת מונטה קאסינו, שבראשה עמד המנזר הבנדיקטיני מהמאה ה-6 לספירה שנבנה כמבצר להגנה על הדרך לרומא. למרגלות הגבעה שכנה העיירה קאסינו שדרכה זרם נהר הרפידו המהיר. מונטה קאסינו הייתה אם כן לחלק החיוני ביותר בקו גוסטב, רצועת ההגנה העיקרית של קו החורף, והיוותה צוואר בקבוק לבעלות הברית שהיו מוכרחים לפרוץ דרכה אם בכוונתם לכבוש את רומא[2].
הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרב הראשון של הגאריגליאנו והראפידו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-17 בינואר 1944 החלה הארמייה האמריקנית החמישית לתקוף את העמדות הגרמניות. באגף השמאלי, שהתקדם על החוף, החל הקורפוס ה-10 הבריטי בפיקודו של גנרל מק'קריי עם הדיוויזיה ה-5 בהתקדמות מעבר לגאריגליאנו וכבש את העיירה מינטרנו מדיוויזיית הרגלים הגרמנית ה-94 למחרת. התקפות של הדיוויזיה ה-56 הבריטית על קסטלפורטה ומאוחר יותר ניסיונות של הדיוויזיה ה-46 לחצות את הגאריגליאנו בברך הנהר נכשלו לאחר התערבותן של דיוויזיות הפאנצרגרנדיר ה-29 וה-90. באזור ההתקפה הראשי, קלארק השתמש בהקורפוס השני תחת מייג'ור גנרל ג'פרי קיז חזיתית: משמאל הדיוויזיה האמריקנית ה-36 תחת מייג'ור גנרל ווקר הייתה אמורה לכפות גישה ישירה בליריטל לכיוון ויה קסילינה (כביש 6), מימין הייתה הדיוויזיה האמריקנית ה-34 תחת מייג'ור גנרל ריידר אמורה להקיף את הצד הצפוני של הר קאסינו דרך מונטה קסטלונה ומונטה מאיולה. ההתקדמות הדרומית לא צלחה עקב התנגדות דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-15 וגרמה אבדות כבדות ליחידות האמריקניות התוקפות. דיוויזיית הגרנדירים ה-44 האוסטרית בפיקודו של לוטננט גנרל פרנק שהוצבה על מונטה קאסינו ועל הר קהיר, והדיוויזיה ההררית ה-5 מצפון להר תחת גנרל רינגל החזיקה בהצלחה על מונטה קרוצ'ה בגובה 1,074 מטר ועל מונטה סיפלקו. יש התולים את הכישלון של ההתקפה בחוסר ניסיונו של קלארק בעוד אחרים טוענים כי בשל העובדה שקלארק נאלץ לפקד גם על גזרת אנציו הוא התמקד פחות במונטה קאסינו. ב-25 בינואר ניסתה הדיוויזיה האמריקנית ה-34 לפרוץ דרך בהתקפה מחודשת על רוקה ג'נולה. חיל המתנדבים הצרפתי בפיקודו של גנרל ז'ואן תמך בכנף הימני על ידי תקיפת מונטה בלוודר. ב-28 בינואר נאלצו הגרמנים להחליף את דיוויזיית הגרנדירים ה-44 העייפה בדיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-90, ששוחררה על הגאריגליאנו והשתלטה על ההגנה מקאסינו לעמק סקו. האמריקאים פרשו מקאסינו לאחר המתקפה המתמשכת שלהם שנמשכה ימים ומ-12 בפברואר קיבלה את האחריות על הגזרה הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 תחת לוטננט גנרל ברנרד פרייברג.
קרב שני - מבצע הנוקם[עריכת קוד מקור | עריכה]
למבצע נוקם, שתוכנן להתחיל ב-15 בפברואר, התוכנית של הגנרל פרייברג קראה שוב להתקפה ישירה נגד עמדת קאסינו. מצפון, הייתה אמורה הדיוויזיה ההודית ה-4 בפיקודו של בריגדיר גנרל דימולין להתקדם לאורך הרכס ובדרום מזרח הניו זילנדים היו אמורים להתקדם לאורך קו הרכבת ותחנת הרכבת על פני הראפידו. עבור מתקפה זו ישירות מדרום לקאסינו, ביקש מפקד הדיוויזיה השנייה של ניו זילנד, מייג'ור גנרל קיפנברגר, הפצצת העמדות הגרמניות והמנזר, שבו - ללא הוכחה - נחשד קיומה של תחנת רדיו גרמנית. למעשה, המנזר לא נכבש על ידי יחידות גרמניות. מעקף רחב של קאסינו, שהיה הופך את המנזר לחסר חשיבות מבחינה צבאית, הגיע לגנרל אלכסנדר, המפקד העליון של קבוצת הארמיות ה-15, אך הוא לא התחשב בו.
הרס המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-15 בפברואר הפציצו מטוסי B-17 מבצר מעופף את מנזר מונטה קאסינו מחשש שיהפוך לעמדת תצפית של הארטילריה הגרמנית על האזור כולו. למרות ההפצצה הכבדה (1,150 טונות של חומר נפץ) וחורבן מוחלט של המנזר לא דווח על הרוגים מקרב הצבא הגרמני אך נהרגו אזרחים איטלקים רבים שחיפשו מקלט במנזר מפני הקרבות.
בדיעבד הסתבר כי הפצצת המנזר גרמה ליותר נזק מתועלת: לגרמנים היה הסכם עם הנזירים שלא להשתמש במנזר למטרות צבאיות. הרס המנזר למעשה ביטל את ההסכם וחיילי דיוויזיית הפאלשירמייגר ה-1 השתמשו בחורבותיו כמוצבים קדמיים לתצפית. בנוסף, גרם הדבר לנזק תעמולתי לבעלות הברית והחשמן האיטלקי מגליונה כינה את ההפצצה "טעות גסה... פיסת טיפשות דוחה". האפיפיור האיטלקי פיוס ה-12 בחר שלא להגיב על ההפצצה.
בערב היום שלמחרת ההפצצה, פלוגה מדיוויזיית הרגלים ההודית ה-4 תקפה את הנקודה האסטרטגית 593. ההתקפה נכשלה והאבדות הגיעו לכדי מחצית מהתוקפים. למרות הכישלון נמשכו הסתערויות מצד בעלות הברית אך מחסור בשריון ובנ"ט אילץ אותם לסגת אל מול מתקפת שריון גרמנית ב-18 בפברואר.
קרב שלישי - מבצע דיקנס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 15 ל-23 במרץ, התקיימה המתקפה השלישית של בעלות הברית. לאחר שני הקרבות הראשונים הוחלט בפיקוד בעלות הברית כי אין לנסות להתקדם לאורך נהר הרפידו לעבר מונטה קאסינו במהלך החורף. נדחו גם הצעות להגיע לעיירה באמצעות טיפוס על צוקי ההרים בשל ניסיונות קודמים שנחלו כישלון חרוץ וגם אבדות רבות. הוחלט כי יש להתקדם מצפון דרך אפיק נהר הרפידו בשני ראשים: הראשון לעבר מונטה קאסינו והשני לעבר גבעת מונסטרי. דיוויזיית החי"ר הבריטית ה-78 שהגיעה למקום בסוף פברואר נבחרה להתקדם לעבר מונטה קאסינו תחת פיקוד ניו זילנדי.. לאחר הפצצה של 575 מפציצים ו-200 מפציצי קרב, ומטח של 746 תותחים, התרכז כל כוח ההפצצה נגד גזרת התקיפה הצרה. רגימנט הצנחנים הגרמני השלישי שהיה פרוס בפיקודו של קולונל היילמן הושמד כמעט לחלוטין. התקפה של הדיוויזיה ה-4 ההודית נגד רוקה ג'נולה, כעת בפיקודו של לוטננט גנרל אלכסנדר גאלאוויי, שנתמכה על ידי חטיבת השריון הניו זילנדית ה-4, כבשה לבסוף את גבעה 193. הגנרל היידריך פרש את עתודותיו והצליח לאבטח רק שליש מהעיר קאסינו לאחר התקפת בעלות הברית. התקפות הנגד הגרמניות ב-17 וב-19 במרץ נגד חדירות אויב במונטה קלוואריו ובתחנת קאסינו לא צלחו והביאו רק לאבדות כבדות. הדיוויזיה הבריטית ה-78, שהתקדמה ב-20 במרץ, לא הצליחה לשבור את ההתנגדות של הצנחנים הגרמנים.
ב-23 במרץ הפסיק הגנרל אלכסנדר את ההתקפות חסרות הטעם. הבריטים איבדו כ-3,000 איש והניו זילנדים 1,600 איש. הגרמנים גם הם סבלו אבדות כבדות. בנוסף, תקופה של שלושה שבועות של גשם אילצה את נטישת המבצע לחלוטין, וב-24 במרץ חזר החורף לדרום אברוצו. הזמן נוצל על ידי בעלות הברית לארגון מחדש נרחב של אזורי הפיקוד. מרבית הארמייה השמינית הבריטית, בפיקודו של לוטננט-גנרל אוליבר ליס, תפסה את הפיקוד על שני הצדדים של קאסינו. מבצע דיאדם המתוכנן היה אמור להתחיל לפני הפלישה לנורמנדי על מנת לרתק את הכוחות הגרמניים באיטליה.
קרב רביעי - מבצע נזר[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מבצע נזר
מבצע נזר בין 11 ל-18 במאי 1944
ב-11 במאי 1944, בשעה 23:00 שעון מקומי, החלה המתקפה הסופית המכריעה של בעלות הברית. המתקפה תוכננה מהים ועד קאסינו ורוחבה היה 32 ק"מ עם ארבעה קורפוסים. מטח ארטילריה מאסיבי עם 1,060 תותחים מהארמייה הבריטית השמינית ו-600 תותחים מהארמייה האמריקנית החמישית הקדים את פעולת החי"ר שהחלה בשעה 23:45. גזרת עמק לירי היווה את גבול הגזרה בין הארמייה האמריקנית החמישית לארמייה הבריטית השמינית: פולנים ואנגלים ניצבו בקטע הצפוני משני צידי קאסינו על הראפידו, צרפתים (אלג'יראים ומרוקאים) ואמריקאים מדרום לו עד מינטרנו על ההר, הגדה הימנית של הגאריגליאנו.
הקורפוס הבריטי ה-13 בפיקודו של גנרל קירקמן שכלל את הדיוויזיות הבריטיות ה-4, ה-78 וההודית ה-8 הצליח לעקוף את ההר מדרום ובכך לפרוץ לקו גוסטב, שהצנחנים הגרמנים לא יכלו עוד להחזיק בו. בעוד שגוף היחידות העיקרי החל לעקוף את ההר משמאל ומימין, הקורפוס הפולני השני בפיקודו של לוטננט גנרל ולדיסלב אנדרס קיבל את ההוראה לכבוש את חורבות המנזר בהתקפה חזיתית. כאן הדוב החום הסורי וויטק, אשר נתפס באיראן ואומץ על ידי תותחנים מהקורפוס הפולני השני וליווה את הכוחות מאז 1942, נשא ארגזים של פגזי מרגמה על פני שדה הקרב הקשה.
בבוקר 17 במאי, הדיוויזיה ה-5 הפולנית שתקפה מצפון לקאסינו כבשה את קולה סנט' אנג'לו, בעוד הדיוויזיה הפולנית ה-3 כבשה את הר 593.
הקורפוס האמריקאי ה-2 שכלל את הדיוויזיות האמריקניות ה-85 וה-88 וחיל המשלוח הצרפתי בפיקודו של גנרל ז'ואן פרצו בינתיים את החזית של דיוויזיות הרגלים הגרמניות ה-71 וה-94 באגף הדרומי. הדיוויזיה האלג'יראית ה-3 בפיקודו של גנרל גויסלארד דה מונסברט כבשה את קסטלפורטה ופרצה לאוסוניה עד 14 במאי.
עקב ההתקדמות הבלתי פוסקת (והיקרה) של הפולנים והאבדות הקיצוניות של היחידות הגרמניות וכן השינוי במצב הצבאי הכללי באיטליה, המפקד הגרמני העליון קסלרינג נתן ליחידת הצנחנים שנותרה פקודה לוותר על מונטה קאסינו ב-17 במאי. כ-100 צנחנים נכנעו לבריטים, אחרים ניסו לפרוץ מכיתור בעלות הברית. בבוקר ה-18 במאי הניפו הגרמנים את הדגל הלבן. לאחר שהפולנים כבשו את חורבות המנזר ללא קרב, הרים סגן קז'ימייז' גורביאל את דגל פולין בשעה 9:50 בבוקר. במתקפה האחרונה שנמשכה שלושה ימים נהרגו 281 קצינים ו-3,503 חיילים בצד הפולני.
בעמק לירי, לאחר פריצת הדרך הטקטית של הדיוויזיה הבריטית ה-78, שהובילה לכיבוש פיגנאטארו ב-15 במאי ופיומרולה ב-17 במאי, התקדם הקורפוס הקנדי ה-1 בפיקודו של גנרל ברנס לכיוון פונטקורבו. ב-23 במאי תקפו ארבעת הקורפוסים של בעלות הברית את הגרמנים בקו היטלר ועוד באותו היום הצליחו לפרוץ אותו. כוחות הארמייה העשירית הגרמנית החלו לסגת צפונה על כביש 6.
לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרב הארוך, היקר מאוד, עצר את התקדמות בעלות הברית. לאחר התגברותם על מכשול מונטה קאסינו, נמשכה התקדמות בעלות הברית עם מבצע שינגל. ב-25 במאי, הקורפוס האמריקאי ה-2, שהגיע ממזרח, התחבר לקורפוס האמריקני ה-6 שהתקדם מראש הגשר באנציו. ב-4 ביוני, דיוויזיית השריון האמריקנית ה-1 והדיוויזיה האמריקנית ה-36 נכנסו לרומא, שהוכרזה כעיר פרזות, ללא קרב.
בקרב על העיר וההר של קאסינו, שבו השתתפו 105,000 חיילי בעלות הברית, כולל אמריקנים, בריטים, צרפתים, פולנים, אנגלו-הודיים, ניו זילנדים, אלג'יראים, מרוקאים, גורקה ו-80,000 חיילים גרמנים, נהרגו 20,000 גרמנים ו-55,000 חיילי בעלות הברית נפצעו או נהרגו.
למעלה מאלף חיילי הצבא הפולני, אשר נפלו בקרבות קאסינו, קבורים בבית הקברות הצבאי הפולני בקאסינו.
לאחר סיום הקרבות התרחשו שורה של מעשי ביזה, רצח ואונס באוכלוסייה האיטלקית שהתגוררה בשטחים שנכבשו. המעשים בוצעו על ידי חיילים מרוקאים ששירתו בצבא הצרפתי, במשך שבועיים. כ-800 איש נרצחו וכ-2,000 נשים נאנסו באירועים אשר נודעו בשם ההשתוללות במונטה קאסינו.
בעקבות התנסותו בהפצצת המנזר כתב וולטר מ' מילר את ספרו היחיד הימנון ללייבוביץ, ספר פוסט אפוקליפטי מהנחשבים בסוגה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בריגדיר הרגלים, הווארד קיפנברגר (תרגום - מנחם אבירם), הוצאת מערכות, 1964.
- מונטה קאסינו, דייוויד הפגוד ודייוויד ריצ’רדסון (תרגום - פז שריג), הוצאת מערכות, 1990
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סא"ל (מיל') ד"ר עדו הכט, מערכות עומק: קרב אורטונה, מערכות, דצמבר 2021
קסינו, הקרב על, קסינו, איטליה, 1944, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Ford, Ken. Cassino 1944: Breaking The Gustav Line, Osprey Publishing 2004. עמ' 11
- ^ The Battles For Monte Cassino Central Italy 12 January – 5 June 1944, Dr Christopher Pugsle, 2004
