ויקאר

ויקאר (בלטינית: Vicarius, באנגלית: Vicar) הוא התואר הכנסייתי שניתן לכל מי שמשמש כממלא מקום או שליחו של ממונה או עליון ממנו. התואר מיוחס בדרך כלל בנצרות הקתולית לנציג מקומי של הקיסר כמו ארכידוכס, העשוי לקבל את התואר. בנוסף, סגנו של כומר נקרא לעתים ויקאר.

בחוק הקנוני של הנצרות הקתולית , ויקאר הוא הנציג המקומי של כל איש דת. בתקופה הרומית שימש המונח לתיאור פקידים תחת פיקוח הפרפקטים הפראיטוריאנים. בתקופה המוקדמת של הנצרות, היו לבישופים ויקארים בדמות הארכי-דיאקונים, הארכי-כמרים ואפילו הכמרים המקומיים, ששימשו "מרפאי נשמות" במקום בעל הסמכות הרמה יותר.

האפיפיור משתמש בתואר ויקריוס כריסטי במשמעות "ממלא מקומו של ישו". האפיפיורות השתמשה במונח בפעם הראשונה במאה השמינית. קודם לכן, נעשה שימוש בתואר "ממלא מקומו של פטרוס הקדוש או "ממלא מקום ראש השליחים" (vicarius principis apostolorum). כמה לגטים אפיפיוריים כובדו אף הם בתואר "ממלא מקום כס השליחים".

בשיתוף האנגליקני, ויקאר הוא תואר רגיל הניתן לכהני קהילה מסוימים. אנשי הכמורה האנגליקניים בקהילות מתחלקים לרקטורים, ויקארים ו"קוראטים קבועים," בהתאם לתשלום שהם זכאים לקבל: רקטור מקבל מעשר גדול (מגידול חיטה, שחת ועץ) ומעשר קטן משאר התוצרת המקומית, ואילו הוויקאר את המעשר הקטן בלבד. הקוראט הנצחי אינו מקבל הכנסת מעשר ומשכורתו משולמת על ידי הדיוקסיה, אך הכנסתו קבועה ממש כמו של המכהנים במשרות האחרות. חוק פרלמנטרי משנת 1868 התיר גם לקוראטים קבועים לכנות עצמם ויקארים, ובהמשך הטשטשו עוד יותר ההבדלים בין ממלאי המשרות השונים.

בכנסייה האפיסקופלית בארצות הברית, ויקאר הוא כהן האחראי על מיסיון, כלומר, קהילה הנתמכת על–ידי דיוקסיה, בניגוד לקהילה החיה על הכנסותיה היא, שבראשה עומד רקטור.

קישורים חיצוניים

• ויקאר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)