טוקוגאווה איאיאסו
 | |
| לידה |
31 בינואר 1543 Okazaki Castle, יפן  |
|---|---|
| פטירה |
1 ביוני 1616 (בגיל 73) Sunpu Castle, יפן |
| שם לידה |
松平竹千代 |
| מדינה |
יפן, שוגונות טוקוגאווה |
| מקום קבורה |
Kunōzan Tōshō-gū |
| מקום מגורים |
טירת אדו |
| תפקיד |
|
| בן או בת זוג |
|
| חתימה |
 |
  | |
טוֹקוּגאווה אִיאֵיָאסוּ (בקאנג'י: 徳川 家康; 31 בינואר 1543 - 1 ביוני 1616, נולד בשם מאצוּדַאיְרַה טאקֵצ'יוֹ) היה המייסד והשוגון הראשון לשוגונות טוקוגאווה, שושלת השוגונות האחרונה ביפן ששלטה משנת 1603 ועד רסטורציית מייג'י ב-1868. איאיאסו הפך לדאימיו החזק ביותר ביפן בשנת 1600, קיבל את התואר שוגון ב-1603, ופרש מתפקידו רשמית בשנת 1605 אם כי המשיך לשלוט דה פקטו עד מותו בשנת 1616. לאחר מותו הוגדר כקאמי וקיבל את השם הפולחני טוֹשוֹ דאיְגוֹנְגֵן (קאנג'י: 東照大権現, רומאג'י: Tōshō Daigongen, מילולית: "גונגן גדול, האור מהמזרח).
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוקוגאווה איאיאסו נולד בטירת אוקזאקי בהאן מיקאווה (כיום מחוז מיקאווה) בשם מצודאירה טקצ'יו (松平 竹千代), בנו של מצודאירה הירוטאדה, הדאימיו של מיקאווה. ב-1548 פלש שבט אודה למיקאווה, והירוטאדה ביקש את עזרתו של ראש שבט אימגאווה, אימגאווה יושיטומו, בהדיפת הפולשים. יושימוטו הסכים, אך דרש שטקצ'יו יישלח אליו כערובה. כששמע על כך מנהיג שבט אודה, אודה נובוהידה, הוא יירט את המשלחת וחטף את טקצ'יו בהיותו בן שש בלבד.
נובוהידה איים להוציא את טקצ'יו להורג אם אביו לא יקטע את כל קשריו לשבט אימגאווה, אך האחרון הכריז שהקרבת בנו לאויב תוכיח מעל לכל ספק את נאמנותו לאימגאווה. נובוהידה לא הוציא את טקצ'יו להורג בסופו של דבר, והחזיק אותו במשך שלוש שנים במקדש בנגויה.
ב-1549 נפטר אביו של טקצ'יו, וכך גם נובוהידה. שבט אימגאווה ניצל את ההזדמנות והטיל מצור על הטירה בה התבצרו שני בניו של נובוהידה, נובוהירו ונובונאגה. לפני שנפלה הטירה, הציע מפקד כוחות אימגאווה לאודה נובונאגה למסור לידיהם את טקצ'יו ולהימנע מתבוסה. נובונאגה הסכים, וכך עבר טקצ'יו לשבי האימגאווה, שם חי כבן ערובה עד להיותו בן 15 ב-1556.
התחזקות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1556, לפי המסורת, שינה טקצ'יו את שמו למצודאירה ג'ירוסבורו מוטונובו (松平 次郎三郎 元信). שנה לאחר מכן, בגיל 16, הוא נשא לאישה את אשתו הראשונה, ושינה את שמו פעם נוספת למצודאירה קוראנדונוסוקה מוטויאסו (松平 蔵人佐 元康). בשנה זו הרשה לו שבט אימגאווה לשוב לביתו במיקאווה, אבל בתמורה היה עליו להילחם בשבט אודה. מוטויאסו מילא את חלקו בהצלחה.
ב-1560 עברה הנהגת שבט אודה לאודה נובונאגה. הוא ערך התקפת פתע על צבא אימגאווה שהגיע לנחלתו, ניצח, ואף הרג את הדאימיו של אימגאווה, אימגאווה יושימוטו. באותה עת שהה מוטויאסו במבצר על הגבול בין הנחלות ועל כן לא השתתף בקרב. אך משקיבל את הידיעה על מות הדאימיו אימגאווה, החליט מוטויאסו לחבור לשבט אודה. מכיוון ששבט אימגאווה החזיק באשתו ובבנו, הוא נאלץ לחתום על ברית סודית, אך ב-1561 תקף וכבש את אחת מהטירות של אימגאווה, והחליף את אשתו ובנו עבור אשתו ובתו של שליט הטירה. ב-1563 נישא בנו של מוטויאסו, נובויאסו, לבתו של נובונאגה, טוֹקוּהימֶה. בשנים שלאחר מכן התמקד מוטויאסו בעריכת רפורמות במיקאווה ובהשכנת שלום. הוא גם פעל לתגמול הוסאלים הנאמנים, וחילק להם אדמות וטירות.
ב-1567 שינה מוטויאסו את שמו פעם נוספת. שם המשפחה החדש שלו היה טוקוגאווה, ושמו הפרטי - איאיאסו. בעשותו כן, הוא הכריז כי הוא צאצא לשבט מינאמוטו, ובכך רמז שהוא זכאי לתואר השוגון. איאיאסו נותר נאמן נובונאגה, וחייליו לקחו חלק בכיבוש קיוטו ב-1568.
בו בזמן, שאף איאיאסו להגדיל את שטח אדמותיו. הוא כרת ברית עם טקדה שינגן, מנהיג שבט טקדה, ויחד החליטו לכבוש את נחלת אימגאווה. ב-1570 כבשו חייליו של איאיאסו את נחלת טוטומי, וחייליו של שינגן - את סורוגה, בה שכנה בירת אימגאווה. לאחר כיבוש אימגאווה התפרקה הברית והשניים הפכו ליריבים.
ב-1572 תקף שינגן את איאיאסו בטוטומי, הביס את צבאו ואילץ את איאיאסו להימלט משדה הקרב. היה זה הפסד כבד, אך שינגן לא הצליח לנצל את ניצחונו מפני שאיאיאסו מיהר והקים צבא חדש, וסירב לפגוש בשינגן פעם נוספת בשדה הקרב.
טקדה שינגן נפטר שנה לאחר מכן, ובנו, טקדה קצויורי, ירש אותו. קצויורי וצבאו תקפו את טירת נגשינו של איאיאסו במיקאווה, והאחרון פנה לנובונאגה בבקשת עזרה. נובונאגה נענה והגיע לטירה בראשות צבא גדול, והצבא המאוחד של איאיאסו ונובונאגה הביס את צבא טקדה ב-28 ביוני 1575. קצויורי ניצל, אך נמלט בחזרה לנחלתו. במהלך השנים הבאות נלחמו איאיאסו וקצויורי במספר קרבות לאורך הגבול ביניהם, ולבסוף כבש צבאו של איאיאסו את נחלת סורוגה.
ב-1579 האשים נובונאגה את אשתו של איאיאסו ואת בנו הבכור בקשירת קשר לרצוח אותו. האישה הוצאה להורג והבן, אף על פי שבתו של נובונאגה הייתה נשואה לו, נאלץ לבצע ספוקו. לאחר מכן הכריז איאיאסו על בנו השלישי, טוקוגאווה הידטאדה, כיורש, וזאת מפני שבנו השני נשלח לביתו של כוח חדש בזירה: טויוטומי הידיושי, שליט יפן העתידי.
המלחמה נגד טקדה הגיעה לסיומה ב-1582 כשתקפו כוחות נובונאגה-איאיאסו את נחלת קאי. טקדה קציורי ובנו הבכור נתפסו ונאלצו לבצע ספוקו. מאוחר יותר באותה שנה, כששהה איאיאסו הרחק מנחלתו, הוא קיבל את הידיעה על ההתנקשות בחייו של אודה נובונאגה בידי אקצ'י מיצוהידה. איאיאסו שב במהירות למיקאווה, תוך שהוא מתחמק מכוחותיו של מיצוהידה שחיפשו אותו. שבוע לאחר שובו למיקאווה יצא איאיאסו בראש צבא כדי לנקום במיצוהידה על בגידתו, אך הוא איחר, ולמעשה הידיושי הקדים אותו והרג אותו.
מותו של אודה נובונאגה הותיר חלק מנחלותיו זמינות לכיבוש. זמן קצר לאחר מכן, כבש איאיאסו את נחלת קאי, ונראה היה שמלחמה נגד שבט הוג'ו, שצבאו צעד אל תוך קאי, היא בלתי נמנעת. אך לאחר משא ומתן הצליחו המנהיגים לחלק את הנחלות בינם לבין עצמם, כשאיאיאסו קיבל את נחלות קאי ושינאנו, והוג'ו קיבל את נחלת קזוסה.
באותה עת התנהלה מלחמה על השליטה ביפן כולה, בין טויוטומי הידושי לבין שיבאטה קצואיאה, אך איאיאסו לא השתתף בה באופן פעיל. בתום המלחמה הביס הידיושי את קצואיאה ובכך הפך לדאימיו החזק ביותר ביפן.
איאיאסו והידיושי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1584 החליט איאיאסו לתמוך בבנו הבכור של אודה נובונאגה - אודה נובוקאצו - בקרב נגד הידיושי. כוחותיו של הראשון התבצרו במבצר באווארי, והשני הגיב בשליחת כוחות לשם. קרב זה, שעתיד להקרא קרב קומקי, היה הקרב היחיד בו נלחמו מאחדי יפן זה בזה. הקרב התמשך, ללא הכרעה לשום צד, ולבסוף ישבו המנהיגים את העניינים במשא ומתן. ראשית כרת הידיושי ברית שלום עם נובוקאצו, ולאחר מכן הציע לאיאיאסו הפסקת אש. העסקה נחתמה ובמסגרתה נשלח בנו השני של איאיאסו לביתו של הידיושי.
כשפנה הידיושי לתקוף את הוג'ו אוג'ימסה - הדאימיו העצמאי האחרון ביפן - ב-1590 הוא קרא לאיאיאסו שיצטרף אליו. לאחר שהביס הצבא המשולב שלהם את צבאו של הוג'ו, הציע הידיושי לאיאיאסו לקבל שמונה נחלות באזור קאנטו בתמורה לחמש הנחלות עליהן שלט באותה עת. איאיאסו הסכים ונטל את השליטה על נחלותיו של שבט הוג'ו.
איאיאסו ויתר על חמש הנחלות שלו (מיקאווה, טוטומי, סורוגה, שינאנו וקאי) והעביר את כל חיילו ואת כל הוסאלים שלו לאזור קאנטו, שם כבש לעצמו טירה בעיר אדו (טוקיו כיום). הוא ערך רפורמות בנחלות החדשות, והשכין שלום בינו לבין הסמוראים המובסים של שבט הוג'ו. בנוסף, בשל ריחוקו מנחלותיו של הידיושי, נהנה איאיאסו ממידה מסוימת של אוטונומיה, והיה חופשי לצבור כוח.
כשהחלה בריאותו להדרדר ב-1598, כינס הידיושי מועצה שתשלוט במדינה לאחר מותו, וזאת עד שבנו הידֶיוֹרי, שהיה בן חמש באותה עת, יגיע לבגרות. את המועצה הרכיבו חמישה עוצרים: מָאֶדָה טוֹשיאיאֶה, מוֹרי טֶרוּמוטו, אוּקיטה הידֵאיאֶה, אוּאֶסוּגי קגֶקאצוּ ואיאיאסו, שהיה בעל ההשפעה הרבה מכולם.
קרב סקיגהארה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב סקיגהארה
טויוטומי הידיושי נפטר ב-18 בספטמבר 1598. בנו הידיורי ירש אותו באופן רשמי, אך מכיוון שהיה בן חמש בלבד נמצאה השליטה האמיתית במדינה בידי מועצת העוצרים. במהלך השנתיים הבאות קשר איאיאסו קשרים עם דאימיו שונים, בעיקר כאלה שהתנגדו לשלטונו של הידיורי. בנוסף, שנה לאחר מותו של הידיושי, נפטר העוצר מאדה, שהיה המבוגר מבין העוצרים, ומותו החליש את המועצה. לאחר מותו צעד איאיאסו לטירת אוסקה, מקום משכנו של הידיורי, וכבש אותה. מהלך זה הכעיס את העוצרים האחרים, וכולם החלו להתכונן למלחמה.
ההתנגדות לאיאיאסו התרכזה סביב הדאימיו אישידה מיצונארי, וכל יפן התחלקה בין נאמנותה לאיאיאסו לבין נאמנותה למיצונארי. מרבית השבטים ממזרח יפן חברו לאיאיאסו, ואילו השבטים ממערב יפן, בנוסף על שלושת העוצרים האחרים, חברו למיצונארי. ביוני 1600 פנה איאיאסו לנחלות שבט אואסוגי כדי להעניש אותו, אך בדרכו קיבל ידיעות על צבאו של מיצונארי, שפנה לכיוון מזרח. לאחר מועצת דאימיו, בה תמכו כולם באיאיאסו, יצא הצבא המזרחי לפגוש בצבאו המערבי של מיצונארי.
הקרב התרחש ב-21 באוקטובר 1600, ובשדה הקרב עמדו מעל ל-160,000 חיילים. בסופו של דבר, בעזרת תחבולות ובריתות סודיות, ניצח איאיאסו את הצבא המערבי, תפס והוציא להורג את מנהיגיו, בהם מיצונארי, ובכך הפך לשליט דה פקטו של יפן.
מיד לאחר הניצחון בסקיגהארה חילק איאיאסו את אדמות יפן מחדש, ואת מרביתן מסר לדאימיו הנאמנים לו. השבטים שלחמו בצבא המערב ספגו תבוסה, וחלקם נאלצו לעזוב את נחלותיהם ולעבור לאזור אחר של המדינה. טויוטומי הידיורי איבד את כל האדמות שלו ואת מעמדו כשליט יפן, והפך לדאימיו מן המניין. בשנים הבאות נודעו הדאימיו שנשבעו אמונים לאיאיאסו לפני קרב סקיגהארה בשם פודאי, ואלה שנשבעו אמונים לאחר הקרב נקרא טוזאמה, ונחשבו נחותים יותר.
שוגונות טוקוגאווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוקוגאווה איאיאסו קיבל את התואר שוגון מהקיסר גו-יוזאי ב-24 במרץ 1603, והוא בן שישים. את השנים הבאות הקדיש לביסוס שוגונות טוקוגאווה, ממשלת השוגון השלישית לאחר אלה של מינאמוטו נו יוריטומו ושל אשיקאגה טאקאוג'י, שעתידה הייתה להחזיק מעמד כרבע מילניום.
בהתאם למסורת, ויתר איאיאסו על תוארו לטובת בנו הידטאדה ב-1605. איאיאסו עשה זאת מפני שהדבר איפשר לו להמשיך לשלוט מבלי להיות מוגבל על ידי הטקסיות שמכתיב התואר. בנוסף, המהלך הקשה על אויביו לתקוף את מרכז הכוח האמיתי, אם זה מפוצל לשניים. הוויתור לא גרע מאומה מסמכותו של איאיאסו אך הידטאדה הפך לראש השוגונות.
שוגון בדימוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שהפך לשוגון בדימוס, או אוגושו (大御所), נותר איאיאסו שליט יפן עד מותו. הוא השתכן בטירת סונפו, אך גם פיקח על בניית טירת אדו, טירה מסיבית שבנייתה נמשכה כל ימי חייו. התוצאה הסופית הייתה הטירה הגדולה ביותר ביפן, עליה שילמו הדאימיו האחרים.
איאיאסו גם ניהל מגעים דיפלומטיים עם הולנד ועם ספרד, אך החליט להרחיק את האירופאים מיפן החל ב-1609, אף על פי שהרשה להולנדים להחזיק בתחנת מסחר באי דג'ימה ליד נגסאקי. מ-1605 ועד מותו, נהג איאיאסו להתייעץ בנווט הבריטי ויליאם אדמס, שמילא תפקיד מרכזי בעיצוב היחסים בין השוגונות לבין ספרד והכנסייה הקתולית.
ב-1611 ביקר איאיאסו בקיוטו לרגל הכתרת הקיסר גו-מיזונואו, ובעת שהייתו הכריז על הקמת ארמון קיסרי חדש בבירה. ב-1613 הוא פרסם מסמך שהפך את הדאימיו שהיו תחת חסות החצר הקיסרית לדמויות טקסיות ושלל מהן כל סמכות.
רדיפת נוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – תמונת דריכה
ההשפעה הנוצרית, שהפכה לסלע מחלוקת בעקבות הרפורמציה הפרוטסטנטית, הדאיגה את איאיאסו, וב-27 בינואר 1614 הוא פרסם צו בו גירש את כל הנוצרים ואת כל הזרים מיפן, ואסר על יפנים נוצרים לדבוק בדתם. כתוצאה מכך, ברחו קירישיטן (יפנים נוצרים) רבים אל הפורטוגזים במקאו או אל הספרדים בפיליפינים.
בצו מסביר איאיאסו כי הנוצרים לכאורה הגיעו ליפן במטרה לסחור אך בפועל המניע הנסתר הוא השלטת חוקי הדת הנוצרית המרושעים וחתירה תחת השלטון הנוכחי וכיבוש הארץ כולה, לכן יש לרסק אותם. במסגרת הצו נתן איאיאסו הוראות לנזירים הבודהיסטים, חוקים לאתר את המאמינים הנוצרים מתוך הקהילות עליהם היו אמונים. החוקים מנחים את הנזירים הבודהיסטים לאתר את המאמינים הנוצרים באמצעות קריאת תיגר על חוקי הדת הנוצרית והאמונות העממיות הרווחות. בהמשך הצו, מדגיש איאיאסו שאף על פי שהורים במשך דורות רבים הלכו בדרך של אחד מהזרמים של הבודהיזם, לא ניתן לסמוך על כך שילדיהם לא נסחפו לדת הנוצרית, או כפי שמכנה אותה איאיאסו בצו ל"חוק הרוע". למען הסדר הטוב, הורה איאיאסו שכל אדם שנימצא כי הולך בדרכו של "חוק האמת", קרי הבודהיזם, ירשם במנזר הבודהיסטי כחף מפשע ויזכה לקבל תעודה עם חותמת שמזוהה עם המנזר אליו משתייך אותו אדם.[1]
במקביל לפרסום צו זה הדאמיו השונים קיבלו הוראה להגלות את הנוצרים הלא-יפניים, להרוס את הכנסיות והמנזרים ולכפות בכוח על מאמינים נוצרים לזנוח את אמונתם. עם פרסום הצווים הללו תגובת המאמינים הנוצרים נחלקה לשתיים: היו שגמרו אומר לעמוד על שלהם והיו שקיימו את אמונתם בסתר בעוד שהצהירו על זניחת הדת בפרהסיה.[2] מותו של איאיאסו לא הביא להקלה ברדיפת הנוצרים, משום שבנו הידטאדה התאכזר לנוצרים פי כמה, וכך גם הבאים אחריו.[3] כל יורש החמיר את החוקים האנטי נוצרים ביחס לקודמו, כך נוצרה הדרישה, בסביבות 1625, כי על הנזירים הבודהיסטים לבחון כל תקופה מחדש את אמונתם של בני הקהילה באמצעות שימוש ב"טקס דריכה".[4]
ההתנכלות לנוצרים וגירושם מיפן הביאה להחלשות המסחר עם אירופה, משום שהסוחרים הקתולים סירבו לדרוך על תמונות הקדושים הנוצרים.[5] ההולנדים המשיכו לנהל יחסי מסחר עם יפן בנמל דג'ימה.
המצור על אוסקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השריד האחרון להתנגדות לאיאיאסו נותר טויוטומי הידיורי, בנו ויורשו החוקי של טויוטומי הידיושי. באותה עת היה הדיורי דאימיו והשתכן בטירת אוסקה. סמוראים רבים שהתנגדו לאיאיאסו התאספו סביבו וטענו שהוא השליט האמיתי של יפן. איאיאסו לא היה מרוצה מחתרנות זו תחת סמכותו ויצא יחד עם בנו בראש צבא לאוסקה. לכשהגיעו לטירה הטילו הכוחות מצור על הדיורי ועל הסמוראים שאסף אל הטירה. לאחר שני חודשי מצור הגיעו הצדדים להסכמה לפיה התחייב הדיורי לא למרוד באיאיאסו, שליתר ביטחון מוטט את חומות הטירה ומילא את החפיר בחול.
שלושה חודשים לאחר המצור הראשון הגיעו לאוזני איאיאסו שמועות שהדיורי אוסף כוחות צבא גדולים יותר מהפעם הקודמת, משקם את ביצורי טירתו ואף תוקף אלמנטים של צבא השוגון באזורו. איאיאסו אסף את צבאו וצעד פעם נוספת לכיוון טירת אוסקה, אליה הגיע בראשית יוני, והטיל עליה מצור נוסף. עד סוף החודש התמוטטה ההתנגדות; כמעט כל המגינים נהרגו, הדיורי ביצע ספוקו, ובנו, קונימצו בן השמונה, הוצא להורג. עם השמדת שבט טויוטומי לא נותרו עוד מתחרים לשוגונות איאיאסו.
סוף חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוקוגאווה איאיאסו נפטר ב-1616, בגיל 74. לאחר מותו קיבל מעמד של קאמי ונקרא טושו דאיגוֹנְגֵן (קאנג'י: 東照大権現, רומאג'י: Tōshō Daigongen) שמשמעו המילולית היא "הגונגן הגדול, אור מהמזרח" כאשר גונגן הוא מושג מהדת העממית של יפן המתאר בודהה שהתגלגלה לקאמי. הוא נקבר במקדש שינטו בשם קוֹנְאוֹזָן טושו-גוּ, אך לאחר שנה הוא נקבר מחדש במקדש ניקוֹ טושו-גו, שם עדיין קבורים שרידיו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Sansom, George. A History of Japan, 1334–1615. Stanford University Press, 1961. ISBN 9780804705257.
- Totman, Conrad D. Politics in the Tokugawa bakufu, 1600-1843'. Harvard University Press, 1967.
- ג'יימס קלאוול, שוגון (הוצאת זמורה, ביתן,מודן, 1975) - רומן היסטורי, המבוסס באופן רופף על המאורעות שהתרחשו ביפן בחודשים שקדמו לקרב סקיגהארה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- טוקוגאווה איאיאסו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- טוקוגאווה איאיאסו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Otis. A History of Christianity in Japan: Roman Catholic, Greek Orthodox, and Protestant Missions, pp 177-185.
- ^ Otis. A History of Christianity in Japan: Roman Catholic, Greek Orthodox, and Protestant Missions, pp 178; and Cavanaugh, William T. "The God of Silence: Shusaku Endo's Reading of the Passion." (1998): 10-12.
- ^ North, ed. Artistic and Cultural Exchanges Between Europe and Asia, 1400-1900: Rethinking Markets, Workshops and Collections, 1400-1900, pp 143.
- ^ Otis. A History of Christianity in Japan: Roman Catholic, Greek Orthodox, and Protestant Missions, pp 197-214; and Jamieson, Keith. "Defenders of the Faith? Britain and the Persecution of Christianity in Japan, 1867–1873." The Journal of Politics and Society 23.1 (2012): 159-173.
- ^ Shipper, Apichai W. "Criminals or victims? The politics of illegal foreigners in Japan." The Journal of Japanese Studies 31.2 (2005): 299-327.