טירת היידלברג

טירת היידלברג
Heidelberger Schloss
מידע כללי
סוג	טירה
מיקום	היידלברג
מדינה	גרמניה
בעלים	באדן-וירטמברג
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	לפני 1214 – הווה
חומרי בנייה	אבן חול
סגנון אדריכלי	אדריכלות גותית, אדריכלות הרנסאנס
מידות
גובה מעל פני הים	213 מ'
קואורדינטות	49°24′38″N 8°42′57″E / 49.41056°N 8.71583°E
	www.schloss-heidelberg.de
	(למפת גרמניה רגילה) שטוטגרט מינכן ברלין קלן ברמן המבורג פרנקפורט הנובר דיסלדורף לייפציג דרזדן נירנברג קיל בון מגדבורג ארפורט רוסטוק מיינץ פרייבורג שוורין לוקס. הולנד בלגיה צרפת דנמרק צ'כיה פולין אוסטריה שווייץ הים הבלטי הים הצפוני טירת היידלברג

טירת היידלברג (בגרמנית: Heidelberger Schloss) היא טירה חרבה בגרמניה ונקודת ציון חשובה בעיר היידלברג. חורבות הטירה הם בין המבנים החשובים ביותר שמצפון להרי האלפים שנבנו בסגנון אדריכלות הרנסאנס.

מאז הריסתה במאות ה-17 וה-18 נבנתה הטירה מחדש רק באופן חלקי. היא שוכנת בגובה של 80 מטרים במעלה החלק הצפוני של גבעת קוניגשטול (Königstuhl) ומשם היא שולטת על נוף העיר העתיקה. את אתר הטירה משרתת תחנת ביניים של רכבת הפוניקולר של היידלברג שמשתרעת משוק התבואות של היידלברג לפסגת הקוניגשטול.

המבנה הראשון של הטירה נבנה לפני 1214 ומאוחר יותר, בשנת 1294 לערך, הורחב ופוצל לשתי טירות. ב-1537 נחרבה הטירה העליונה ממכת ברק. המבנה הנוכחי הורחב ב-1650 ומאוחר יותר ניזוק ממלחמות ומשריפות. ב-1764 גרמה מכת ברק נוספת לשריפה שהחריבה אגפים בטירה שקודם לכן נבנו מחדש.

לפני החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידלברג מוזכרת לראשונה במקור משנת 1196 בשם Heidelberch. ב-1155 מונה קונרד מהוהנשטאופן להיות רוזן פפאלץ על ידי אחיו-למחצה, פרידריך ברברוסה והאזור נודע בשם נסיכות הבוחר מפפאלץ. הטענה שמקום מגוריו העיקרי של קונרד היה על "גבעת הטירה" (Schlossberg), שהייתה ידועה בשם "ייטנבול" (Jettenbühl), לא זוכה לתימוכין. מקורו של השם "ייטנבול" הוא משמה של מגדת העתידות ייטה, שעליה נאמר שהיה זה מקום מגוריה. שמה גם קשור ל"מעיין הזאב" (Wolfsbrunnen) ול"באר עובדי האלילים" (Heidenloch). האזכור הראשון של טירה בהיידלברג (בלטינית: castrum in Heidelberg cum burgo ipsius castri) הוא משנת 1214, כאשר קיבל לודוויג הראשון, דוכס בוואריה מבית ויטלסבאך את הטירה מידי פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. האזכור האחרון של טירה בודדה הוא משנת 1294. במסמך נוסף משנת 1303 מאוזכרות לראשונה שתי טירות:

הטירה העליונה על הר גייסברג הקטן, (ליד מיקומו של מלון מולקנקור של היום, נחרבה ב-1537).
הטירה התחתונה על ייטנבול (הטירה הנוכחית).

ככל הידוע על הטירה התחתונה היא הוקמה בזמן כל שהוא בין שנת 1294 לבין שנת 1303. התיעוד הקדום ביותר לטירת היידלברג הוא מהמאה ה-17:

"תמונת האוצר" (Thesaurus Pictuarum) של יועץ כנסיית הפפאלץ, מרקוס צום למב (1606-1559).
"ספרי השנים של היידלברג" (Annales Academici Heidelbergenses) שנכתבו על ידי הספרן והפרופסור פיטופאוס (החל מ-1587).
Originum Palatinarum Commentarius של מרקרד פרהר (משנת 1599).
Teutsche Reyssebuch של מרטין זיילר (נכתב בשטרסבורג ב-1632, הודפס מחדש ב-1674 בשם "מסע לגרמניה" - Itinerarium Germaniae).

כל המקורות הללו הם שטחיים ולא מכילים מידע רב. ב-1615 תואר לודוויג החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ על ידי מתאוס מריאן ביצירתו, "טופוגרפיה של הריין ווסטפליה" (Topographia Palatinatus Rheni), כמי ש"החל לבנות טירה חדשה לפני יותר ממאה שנה". רוב התיאורים של הטירה עד למאה ה-18 מבוססים על מידע זה של מריאן. בתקופת שלטונו של רופרכט הראשון, הנסיך הבוחר מפפאלץ נבנתה הקפלה על ייטנבול.

חצר מלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1401, כאשר הוכתר רופרכט, קיסר האימפריה הרומית הקדושה כמלך גרמניה, הטירה הייתה כה קטנה עד שבשובו מטקס ההכתרה שלו, היה עליו לחנות במנזר האוגוסטינים, במקום בו ניצבת כיום כיכר האוניברסיטה. רופרכט רצה מקום רחב יותר לפמליה שלו ולהרשים את אורחיו, אך גם לאמצעי הגנה נוספים כדי להפוך את הטירה למבצר.

לאחר מותו של רופרכט ב-1410 חולקה נחלתו בין ארבעת בניו. פפאלץ, שהייתה החלק העיקרי בנחלתו, נמסרה לבנו הבכור, לודוויג השלישי. לודוויג היה נציגו של הקיסר ושופט עליון ובתוקף תפקידו הוא החזיק לאחר ועידת קונסטנץ ולבקשת זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את האנטי-אפיפיור יוחנן העשרים ושלושה המודח במעצר לפני שזה נלקח לטירת אייכלסהיים.

תקופת הרפורמציה ומלחמת שלושים השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת שלטונו של לודוויג החמישי הגיע מרטין לותר להיידלברג כדי להגן על אחת התזות שלו וביקר בטירה. הוא הוצג על ידי אחיו של לודוויג, וולפגנג, רוזן פפאלץ ובמכתב לידידו, גאורג שפלטין, הוא מהלל את יופייה של הטירה ואת אמצעי ההגנה שלה.

ב-1619 הציעו הפרוטסטנטים שמרדו כנגד קיסר האימפריה הרומית הקדושה את כתר ממלכת בוהמיה לפרידריך החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ, שקיבל את ההצעה למרות חששותיו ובעשותו כן הוא למעשה הצית את מלחמת שלושים השנים. במהלך מלחמה זו הותקפה הטירה לראשונה בכוח צבאי. תקופה זו עמדה בסימן סיום בנייתה של הטירה ומאות השנים הבאות הביאו איתם מעשי הרס ובנייה מחדש.

חורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תבוסתו בקרב ההר הלבן ב-8 בנובמבר 1620, נמלט פרידריך והשאיר את הנסיכות ללא הגנה מפני הגנרל יוהאן ט'סרקלס פון טילי, המפקד העליון של צבא האימפריה הרומית הקדושה. ב-26 באוגוסט 1622 תקף טילי את היידלברג, כבש את העיר ב-16 בספטמבר ואת הטירה כמה ימים לאחר מכן.

באותה תקופה נהרס גם הורטוס פלטינוס, הגן שהיה ממוקם בקרבת הטירה.

כאשר כבשו השוודים את היידלברג ב-5 במאי 1633 ופתחו באש על הטירה מגבעת קוניגשטול, מסר טילי לידיהם את הטירה. בשנה שלאחר מכן ניסו כוחותיו של הקיסר לכבוש מחדש את הטירה, אך הדבר לא עלה בידם עד יולי 1635. הטירה נותרה בידיהם עד לחתימת שלום וסטפליה שסיים את מלחמת שלושים השנים. השליט החדש, קרל הראשון לודוויג, הנסיך הבוחר מפפאלץ ומשפחתו לא עברו להתגורר בטירה החרבה אלא רק ב-7 באוקטובר 1649.

מלחמת תשע השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של קרל השני, הנסיך הבוחר מפפאלץ, האחרון בשושלת פפאלץ-זימרן, תבע לואי הארבעה עשר, מלך צרפת את תואר הנסיכות עבור אליזבת שרלוטה, נסיכת פפאלץ, שלטענתו הייתה היורשת החוקית לנחלות זימרן. ב-29 בספטמבר 1688 צעדו כוחות צרפתים לנסיכות הבוחר מפפאלץ וב-24 באוקטובר הם נעו לכוון היידלברג, שנראה היה שהיא ננטשה על ידי פיליפ וילהלם, הנסיך הבוחר מפפאלץ, הנסיך החדש מבית פפאלץ-נויבורג. במלחמה שהיא ניהלה נגד המעצמות האירופאיות, קיבלה מועצת המלחמה של צרפת החלטה להרוס את כל הביצורים ולהחריב את הנסיכות (בצרפתית: "brûlez le Palatinat!"), כדי למנוע התקפת אויב על אזור זה. עם נסיגתם של הצרפתים מהטירה ב-2 במרץ 1689, הם העלו אותה באש ופוצצו את חזית המגדל השמן. חלקים מהעיר הועלו גם הם באש, אך הגנרל הצרפתי, רנה דה פורלי דה טסה, ריחם על תושבי העיר והורה להם להצית מדורות קטנות בבתיהם כדי שהעשן העולה מהן ייצור אשליה כאילו העיר בוערת וכך יימנע חורבן גדול יותר.

מיד עם עלייתו לשלטון, דאג יוהאן וילהלם, הנסיך הבוחר מפפאלץ לבנייה מחדש של החומות והמגדלים. כאשר עמדו הצרפתים שוב מול שערי היידלברג ב-1691 וב-1692, היו אמצעי המיגון של העיר כה טובים עד שהם לא הצליחו לחדור אליה. ב-18 במאי 1693 שבו הצרפתים להיידלברג וכבשו אותה ב-22 במאי. אף על פי כן, הם לא הצליחו להשיג שליטה על הטירה והם זרעו חורבן בעיר כדי להחליש את בסיס התמיכה של הטירה. למחרת היום נכנעו יושבי הטירה. כעת ניצלו הצרפתים את ההזדמנות להשלים את המלאכה שהחלו בה ב-1689, לאחר יציאתם החפוזה מהעיר. המגדלים והחומה ששרדו את מתקפת החורבן הקודמת, פוצצו באמצעות מוקשים.

העברת החצר למנהיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1697 נחתם הסכם רייסווייק שהביא לסיומה של מלחמת תשע השנים והביא שלום על העיר. נעשו תוכניות להרוס את שרידי הטירה ולעשות שימוש בחלקים ממנה לבניית ארמון חדש בעמק. כאשר נתגלו קשיים בביצוע תוכנית זו, בוצעו שיפוצים בטירה. באותה עת השתעשע קרל השלישי פיליפ, הנסיך הבוחר מפפאלץ ברעיון של בנייה מחדש של הטירה, אך הרעיון נגנז עקב חוסר במקורות מימון. עם זאת, הוא מינה את ליצן החצר החביב עליו, פרקאו, שישגיח על מאגר היינות של הטירה. מאוחר יותר היה פרקאו לקמע הבלתי רשמי של העיר. ב-1720 נכנס קרל השלישי פיליפ לעימות עם הפרוטסטנטים של העיר על כך שהוא העביר את כנסיית רוח הקודש לקתולים (קודם לכן פוצלה הכנסייה בין שתי הקהילות שעשו בה שימוש משותף), העביר את חצר הנסיכות למנהיים ואיבד כל עניין בטירה. כשעשה זאת הוא איחל לעיר ש"עשב יצמח ברחובותיה".

העימות הבין-דתי היה ככל הנראה הסיבה היחידה למעבר למנהיים. בנוסף, הפיכתה של הטירה הישנה שעל הגבעה לארמון בסגנון הבארוק, הייתה אמורה להיות מבצע קשה ויקר. עם המעבר למישור הצליח הנסיך הבוחר לבנות ארמון חדש, ארמון מנהיים, שעלה בקנה אחד עם שאיפותיו.

יורשו של קרל פיליפ, קרל תאודור, הנסיך הבוחר מפפאלץ, תכנן להעביר את חצרו בחזרה לטירת היידלברג. אף על פי כן, ב-24 ביוני 1764 הכה ברק בבניין החצר (Saalbau) פעמיים ברצף ושוב עלתה הטירה באש, אירוע שגרם לנסיך להבין שזהו סימן משמיים לשנות את תוכניותיו.

בעשורים הבאים נעשו תיקונים בסיסיים במבנה הטירה, אך היא נותרה בעיקרה חורבה.

לאחר החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריקבון איטי והתלהבות רומנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1777 היה קרל תאודור לנסיך הבוחר מבוואריה בנוסף להיותו הנסיך הבוחר של פפאלץ והוא העביר את חצרו ממנהיים למינכן. טירת היידלברג תפסה אף מקום פחות מרכזי במחשבותיו והחללים בה שעדיין היו מקורים בגגות נתפסו על ידי בעלי מלאכה. עוד ב-1767 פורקו אבנים מהחומה הדרומית כדי שישמשו לבניית טירת שווצינגן. ב-1784 נסתמו חללי הקמרונות באגף על שם הנסיך אוטו היינריך והטירה בכללותה שימשה כמקור לחומרי בנייה.

כתוצאה מהארגון מחדש של הטריטוריות הגרמניות ב-1803, הפכו היידלברג ומנהיים לחלק מבאדן. קרל פרידריך, הדוכס הגדול של באדן, קיבל בברכה את התוספות לטריטוריה שלו, אף על פי שהוא ראה בטירת היידלברג כתוספת בלתי רצויה. המבנה היה בתהליכי ריקבון ותושבי העיר עשו שימוש באבנים, בעצים וחלקי ברזל מהטירה לצורך בניית בתיהם. הפסלים והעיטורים של הטירה שימשו גם הם למטרות דומות. המחזאי אוגוסט פון קוצבו הביע את כעסו ב-1803 על כוונתה של ממשלת באדן להרוס סופית את חורבות הטירה. בראשית המאה ה-19 הפכו חורבות הטירה לסמל התנועה הפטריוטית כנגד נפוליאון.

עוד לפני 1800, הגיעו למקום אומנים כדי לצפות בנהר בגבעות ובחורבות הטירה כמכלול אידיאלי. התיאור המוצלח ביותר של מכלול זה היה זה של הצייר האנגלי ויליאם טרנר ששהה בהיידלברג מספר פעמים בין השנים 1817 – 1844 ויצר ציורים רבים של העיר ושל הטירה. הוא וחבריו לתנועה הרומנטית לא היו מעוניינים בתיאורים נאמנים של המבנה ונתנו לעצמם יד חופשית ביצירותיהם. לדוגמה, בציורי הטירה של טרנר מתוארת הטירה במקום גובהה הרבה יותר במעלה הגבעה בהשוואה למקום בו היא ניצבה במציאות.

מושיעה של טירת היידלברג היה הרוזן הצרפתי, שארל דה גריימברג. הוא נאבק בממשלת באדן שראתה בטירה "חורבה ישנה עם שפע של עיטורים חסרי טעם ומתפוררים" וחתר לשימורו של המבנה. עד 1822 הוא שימש בהתנדבות כשומר הטירה והוא התגורר לזמן מה באגף הזכוכית (Gläserner Saalbau), שם הוא היה יכול לפקוח עין על חצר הטירה. זמן רב לפני שהחלו לשמר מבנים בגרמניה, היה דה גריימברג האדם הראשון שהביע עניין בשימור ובתיעוד של הטירה, רעיונות שמעולם לא עלו בדעתם של הרומנטיקנים. דה גריימברג ביקש מתומאס א. לגר להכין את המדריך הראשון לטירה. יחד עם ציורי הטירה שלו, שמהם הופקו עותקים רבים, קידם דה גריימברג את חורבות הטירה וכך משך תיירים רבים לעיר.

תכנונים ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה אם יש צורך לשחזר את הטירה בשלמות נדונה במשך זמן רב. ב-1868 טען המשורר וולפגנג מילר פון קוניגסווינטר שיש לשחזר את הטירה במלואה והוביל לתגובות חריפות באספות הציבוריות ובעיתונות.

ב-1883 הקימה הדוכסות הגדולה של באדן את "משרד השדה של הטירה" בניהולו של יוזף דורם בקרלסרוהה, יוליוס קוך כמפקח הבניין המחוז ופריץ זייץ כאדריכל. המשרד הכין תוכנית מפורטת לשימור או לתיקון המבנה המרכזי של הטירה. עבודתם הושלמה ב-1890 וכתוצאה מכך החליטה וועדת מומחים מכל רחבי גרמניה שבעוד שבנייה מחדש, חלקית או מלאה, של הטירה היא בלתי אפשרית, שימור המצב הנוכחי בא בחשבון. רק בניין פרידריך, שחלקיו הפנימיים ניזוקו בשריפה, אך הוא לא חרב, היה אמור לזכות לשימור. עבודה זו התבצעה בין השנים 1897 – 1900 על ידי קרל שפר בעלות עצומה של 520,000 מרקים.

חורבות הטירה והתיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיאור העתיק ביותר של היידלברג משנת 1465 מוזכר שאת העיר "פוקדים לעיתים קרובות זרים", אך העיר לא הפכה להיות מוקד משיכה לתיירים עד לתחילת המאה ה-19. דה גריימברג הפך את הטירה לנושא נפוץ על תמונות שבישרו את הופעתן של הגלויות. באותה עת ניתן היה למצוא את תמונות הטירה על גבי מזכרות כמו ספלים. תנועת התיירות לטירה קיבלה דחיפה עצומה כאשר קושרה היידלברג לרשת הרכבות ב-1840.

במאה ה-20 הפיצו אמריקאים את שמה של הטירה מחוץ לאירופה. כך ביקרו את הטירה לעיתים קרובות גם תיירים יפנים במסגרת טיוליהם לאירופה. בראשית המאה ה-21 מבקרים את היידלברג יותר משלושה מיליון תיירים בשנה. רוב התיירים הזרים מגיעים מארצות הברית ומיפן. מוקד המשיכה החשוב ביותר, על פי סקרים שנערכו על ידי המכון הגאוגרפי של אוניברסיטת היידלברג, היא הטירה ונקודות התצפית שעליה.