יוסף גינת
 | |
| לידה |
6 במרץ 1936 עטרות, מדינה פלסטינית  |
|---|---|
| פטירה |
12 במאי 2009 (בגיל 73) ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| מקצוע | מזרחן, אנתרופולוג |
| מעסיק | משרד ראש הממשלה, אוניברסיטת חיפה |
  | |
יוסף (יוסי) גינת (6 במרץ 1936 – 12 במאי 2009) היה מזרחן ואנתרופולוג. התמחה באנתרופולוגיה של חברות במזרח התיכון. היה יועץ לענייני ערבים לראשי ממשלה בישראל, פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה,[1] סגן נשיא לקשרים בינלאומיים ולמחקר במכללה האקדמית נתניה ומנהל המרכז לדיאלוג אסטרטגי שם.[2]
חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד לבלה ולמשה גולוביצקי[3] ביישוב עטרות שמצפון לירושלים בתחילת המאורעות של המרד הערבי הגדול. גדל בעטרות עד לפינוי היישוב בעיצומהּ של מלחמת העצמאות. כחבר גרעין נח"ל השתתף בפעולות התגמול ובמלחמת קדש במסגרת חטיבת הצנחנים וב-1957 הצטרף לקיבוץ אוּרים שבנגב. בשנים אלו הרבה להסתובב בקרב הבדואים שבאזור, קשר עמם קשרים ולמד את מנהגיהם. הוא התמנה לנציג המחלקה הערבית של ההסתדרות בנגב,[4] ובמקביל לכך למד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לארכאולוגיה וללימודי המזרח התיכון. גינת המשיך בלימודים לתואר מוסמך באנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת תל אביב, ואת הדוקטורט עשה באוניברסיטת יוטה שבארצות הברית על דפוסי הנישואין ומעמד האישה בחברה הערבית הכפרית בישראל.
את דרכו במחלקה לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה עשה גינת תוך שילוב מחקר אקדמי. בדצמבר 1968 התמנה לסגן יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.[5] מילא תפקידי ייעוץ למשרדי הממשלה השונים בנושאי ערבים ומיעוטים אחרים. שימש כיועצם של משה דיין, עזר ויצמן ומשה ארנס בכהונתם כשרים ושל שמעון פרס ושל יצחק רבין בכהונתם כראשי ממשלת ישראל. בין היתר פעל כיו"ר ועדת הגבולות של המועצות הערביות המקומיות בוואדי עארה במשרד הפנים ("ועדת גינת")[6] וכיו"ר הוועדה ליחסים עם הערבים וארצות האסלאם במפלגת העבודה. שנים ארוכות לימד באוניברסיטת חיפה, ובתוך כך (בשנים 1989–1992) כיהן כמנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר. גינת היה חבר בוועדת ההיגוי של המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה. ניהל את המרכז ללימודי שלום באוניברסיטת אוקלהומה והיה ממייסדי המרכז לחקר השלום ולפתרון סכסוכים המשותף לאוניברסיטאות אוקלהומה, חיפה, רבת-עמון ובית-לחם. חתר ליישוב סוגיית הפליטים הערביים[7] ונמנה עם תומכי יוזמת ה"הודנה" בין ישראלים ופלסטינים כפתרון מדיני.[8] אחרי פרישתו ב-2004 מאוניברסיטת חיפה ניהל את המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה.
גינת חי תקופות ארוכות בקרב שבטים בדואים בישראל, בסיני, במצרים ובירדן. מחקריו וכתביו עסקו בחברה הערבית הכפרית והבדואית באזורנו, בנשים בחברה הכפרית המוסלמית, בנוהגי המסורת בחברות אלה, בתרבות כבוד המשפחה, הנידוי ונקמת הדם וכן במבחן ה"בִּשׁעָה" (גילוי האמת בטקס כוויית הלשון בברזל מלובן).
נטמן בבית העלמין של בני עטרות. בלכתו הותיר את אשתו דליה ואת ילדיו, נעמה ועידו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורי דרומי, מחוץ למגדל השן, באתר הארץ, 24 במאי 2009
- גיליון סתיו 2010 של קומון סנס (מגזין לחשיבה אסטרטגית של המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה) הוקדש לזכרו של יוסי גינת וכולל רשימות על אודותיו
- רשימת הפרסומים של יוסף גינת, בקטלוג הספרייה הלאומית
יוסף גינת (1936-2009), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ לימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה
- ^ נפטר דיקן וסגן נשיא מכללת נתניה
- ^ על משפחתו של גינת באתר מורשת עטרות
- ^ אליהו לוי, הבדווים מחפשים פאיד'ה, דבר, 9 במאי 1963
- ^ יוסף גינת נתמנה סגן יועץ לענייני ערבים, מעריב, 3 בדצמבר 1968
- ^ אלי אשכנזי, ועדת גינת: 10 אלפים דונם יוחזרו ליישובי ואדי ערה; התושבים: הדו"ח מאכזב, באתר הארץ, 5 במאי 2004
- ^ על פתרונות אפשריים לסוגיית הפליטים
- ^ הודנה כפתרון מדיני