ירגזי שחור
 ירגזי שחור
| |
|---|---|
.jpg)
ירגזי שחור
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | ציפורי שיר |
| תת־סדרה: | דמויי־דרור |
| משפחה: | ירגזיים |
| סוג: | פריפרוס |
| מין: | ירגזי שחור |
| שם מדעי | |
 Periparus aterלינאוס,1758 | |
| תחום תפוצה | |
 בצהוב- תחום התפוצה של הירגזי השחור | |
| |
ירגזי שחור[2][3] (שם מדעי: Periparus ater) הוא ציפור שיר קטנה בת למשפחת הירגזיים. זהו מין בעל תפוצה רחבה ונפוץ ביערות ממוזגים ברחבי האזור הפלארקטי. הירגזי השחור הוא אחד מ-20 ציפורי הגן הנפוצות ביותר באירלנד.[4] בישראל הוא מזדמן נדיר ביותר בצפון הארץ.
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יחד עם הירגזי הכחול, הירגזי השחור הוא אחד הירגזים הקטנים ביותר באירופה. אורכו 10–12 ס"מ, משקלו 8–10 גרם ומוטת כנפיו 17–21 ס"מ. גבו אפור, גחונו צהבהב, בעל כתם שחור על החזה, על קודקודו כיפה שחורה, לחייו והעורף שלו לבנים, ויש לו שני פסים לבנים בכל כנף. המקור שחור, הרגליים בצבע אפור כחלחל, וקשתית העין שחומה. לחלק מהזנים יש ציצה קטנה. הזכר והנקבה דומים מאוד בגודל ובמראה, אך דרך להבדיל בין השניים היא שלזכרים יש פס לבן נוסף על העורף. בנוסף, ניתן לזהות פרטים צעירים באמצעות הגוון הצהוב המובהק על הלחיים והעורף.[5] הקול של הירגזי דומה לשריקה החוזרת ונשנית של משאבת אופניים - "פי-צ'יו, פי-צ'יו, פי-צ'יו" מהיר.[4]
התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הירגזי ניזון בעיקר מחרקים (במיוחד זחלים) ופרוקי רגליים קטנים, ובחורף גם מפירות קשים ומזרעים.[6] הירגזי השחור הוא צייד פעיל שצד חרקים ועכבישים בין הענפים והעלים הקטנים של עצים ביערות. מבקר במתקני האכלה. המקור הקטן והדק שלו בנוי לאכילה מעצי מחט. בחורף הם מצטרפים עם מינים אחרים ויוצרים להקות שמסתובבות ביערות ובגנים בחיפוש אחר מזון. האויבים העיקרים של הירגזי הם חתוליים למיניהם ודורסי יום. הם מאוימים גם על ידי טורפים אחרים כמו שועלים, נחשים, סנאים אפורים וסמורים. כאשר הירגזי בסכנה הוא בורח למקום מסתור בין העצים ולפעמים גם נושף נשיפות מרוגזות (מכאן מקור השם "ירגזי"). תוחלת החיים הממוצעת של מין זה היא שנתיים.[7][6] הוכח כי בחורף תאי הדם האדומים של הירגזי מכילים יותר מיטוכונדריה, הצורכות חמצן ומייצרות חום.[8]
רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרבייה מתחילה בסביבות סוף אפריל. הירגזי מקנן בחורים בעצים, אבל ישתמש גם בתיבות קינון, ויש כמה ראיות המצביעות על כך שהם עשויים להעדיף תיבות קינון עם חריץ אנכי צר על אלה עם חור עגול. גודלם הקטן יותר פירושו שלעיתים קרובות הם יוצאים מהתחרות עם קרוביהם הגדולים מהם בכל הנוגע למציאת והגנה על תיבות קינון. הם מעדיפים תיבות קן המותקנות על עצי מחט על פני אלו המורכבות על עצים נשירים.[9] הקן הוא בצורת גביע ומרופד בנוצות ובשיער. הנקבה מטילה בקן 6–7 ביצים לבנות חלקות עם כתמים עדינים של חום-אדמדם, ודוגרת עליהן במשך ארבעה עשר עד שמונה עשר ימים, בזמן שהזכר מביא לה מזון.[5] הגוזלים פורחים לראשונה בגיל 16–19 יום.[6] גם אחרי שהגוזלים עוזבים את הקן ההורים עדיין ממשיכים לטפל בהם ולדאוג לצרכיהם.
ירגזים שחורים מתת־המין (Periparus ater melanolophus) מזדווגים עם ירגזים שחורים מתת־מינים אחרים באזורים בהם הם חיים במקביל (הרי ההימלאיה וטיאן שאן).[10] פרטי כלאיים כאלו עם תת-המין (P. a. aemodius) חיים בטווח צר של פחות מ-100 ק"מ במערב נפאל, ברכס דאולגירי. פנוטיפי ביניים אלו תוארו כבר בשנות ה-70 על סמך מורפולוגיה ושירים טריטוריאליים. שכיחות פרטי הכלאיים הייתה אחת מהגורמים העיקריים שהביאו לסיווג מחדש של תת-מין זה כתת-מין של ירגזי שחור ולא כמין עצמאי.[11]
בית גידול ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הירגזי השחור נפוץ בחורשות מחטניות ומעורבות, יערות, פארקים, וגנים באזורי אקלים ממוזגים ברחבי אירואסיה. הוא מזדמן לאזור ארץ ישראל לעיתים רחוקות. מצטרף לעיתים קרובות ללהקות מעורבות בסתיו ובחורף. בעוד שאצל מיני ירגזי אחרים האוכלוסייה גדלה, אוכלוסיית הירגזי השחור בבריטניה הייתה יציבה למדי מאז אמצע שנות ה-70, בעקבות עלייה מהירה קודם לכן. גודל האוכלוסייה המקננת בבריטניה הוא כ־600,000 זוגות. המגמה האירופית מתוארת כ'ירידה מתונה'; עם זאת, גרף המגמה מצביע על כך שהמספרים היו יציבים באופן כללי מלבד שיא בתחילת שנות ה-90. שיעור התמותה בקן בשלב הביצה ירד בעשורים האחרונים, ומועד ההטלה התקדם בכמעט שבועיים, אך לא חל שינוי בשיעור ההצלחה של הרבייה.[12]
תפוצת תת־מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לירגזי השחור 24 תת־מינים:[13]
- Periparus ater abietum – כריסטיאן לודוויג ברם, 1831, מצוי באיטליה, דרום צרפת, מזרח ספרד, שווייץ, הונגריה, צ׳כיה, אוסטריה, סלובקיה, בולגריה, רומניה, מקדוניה הצפונית, מולדובה, פולין, יוון, בלגיה, לוקסמבורג, הולנד ודרום גרמניה
- Periparus ater aemodius – אדוארד בלית׳, 1845, מצוי בדרום סין, הודו, בהוטן, נפאל ומיאנמר
- Periparus ater ater – קארולוס ליניאוס, 1758, מצוי ביפן, רוסיה, בלארוס, ליטא, לטביה, אסטוניה, טורקיה, קזחסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, קירגיזסטן, שוודיה, דנמרק, נורווגיה, פינלנד וצרפת
- Periparus ater atlas – אדמונד מיד-וולדו, 1901, מצוי במרוקו
- Periparus ater britannicus – שארפ ודרסר, 1871, מצוי בבריטניה, אירלנד ופורטוגל
- Periparus ater chorassanicus – ניקולאי אלכסייביץ׳ זרודני ובילקביץ׳, 1911, מצוי באיראן וטורקמניסטן
- Periparus ater cypriotes – דרסר, 1888, מצוי בקפריסין
- Periparus ater derjugini – ניקולאי אלכסייביץ׳ זרודני ולודון, 1903, מצוי ברוסיה, גאורגיה, טורקיה, אזרבייג׳ן וארמניה
- Periparus ater eckodedicatus – מרטנס, טייצה וסון, 2006, מצוי בסין
- Periparus ater gaddi – ניקולאי אלכסייביץ׳ זרודני, 1911, מצוי בצפון־מערב איראן ואזרבייג׳ן
- Periparus ater hibernicus – אינגראם, 1910, מצוי באירלנד ובצפון אירלנד
- Periparus ater insularis – קרל אדוארד הלמאייר, 1902, מצוי במזרח רוסיה, יפן וקוריאה הדרומית
- Periparus ater kuatunensis – ג׳ון לה-טושה, 1923, מצוי בדרום סין
- Periparus ater ledouci – אלפרד מאלרב, 1845, מצוי בתוניסיה ואלג׳יריה
- Periparus ater martensi – זיגפריד אק, 1998, אנדמי לנפאל
- Periparus ater melanolophus – ניקולס איילוורד ויגורס, 1831, מצוי בצפון הודו, נפאל, פקיסטן ואפגניסטן
- Periparus ater michalowskii – בוגדנוב, 1879, מצוי בדרום־מערב רוסיה, גאורגיה, ארמניה ואזרבייג׳ן
- Periparus ater moltchanovi – מיכאיל אלכסנדרוביץ׳ מנזביר, 1903, אנדמי לחצי־האי קרים
- Periparus ater pekinensis – ז׳ול ורו, 1868, מצוי בסין
- Periparus ater phaeonotus – בלנפורד, 1873, מצוי באיראן, טורקמניסטן ואזרבייג׳ן
- Periparus ater ptilosus – ויליאם רוברט אוגילבי-גרנט, 1912, אנדמי לטאיוואן
- Periparus ater rufipectus – ניקולאי אלכסייביץ׳ סברצוב, 1873, מצוי במזרח קזחסטן, מזרח קירגיזסטן ומערב סין
- Periparus ater sardus – אוטו קליינשמידט, 1903, מצוי בסרדיניה ודרום צרפת
- Periparus ater vieirae – ניקולסון, 1906, מצוי בספרד ופורטוגל[14]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
"ירגזי שחור" באנציקלופדיית החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 6 – "עופות", הוצאת משרד הביטחון. עמ' 405.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ירגזי שחור, באתר ITIS (באנגלית)
- ירגזי שחור, באתר NCBI (באנגלית)
- ירגזי שחור, באתר GBIF (באנגלית)
- ירגזי שחור, באתר הצפרות הישראלי
- ירגזי שחור, באתר ה–RSPB
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ירגזי שחור באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ ירגזי שחור במילון בעלי חיים א"י (תשכ"ג), 1963, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ קיליאן מולארני, לארס סוונסון, דן צטרסטרום, פיטר ג'. גרנט, דן אלון, יוסי לשם, אבי ארבל (ע), לקסיקון מפה: הציפורים - המדריך השלם לציפורי אירופה וישראל, מפה הוצאה לאור, 2003, עמ' 316
- ^ 1 2 Coal Tit, BirdWatch Ireland (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 Coat Tit Bird Habitat & Identification, Ark Wildlife UK, 2021-01-04 (באנגלית בריטית)
- ^ 1 2 3 BTO BirdFacts | Coal Tit, app.bto.org (באנגלית)
- ^ Coal tit | The Wildlife Trusts, www.wildlifetrusts.org
- ^ Andreas Nord, Neil B. Metcalfe, Jennifer L. Page, Anna Huxtable, Avian red blood cell mitochondria produce more heat in winter than in autumn, The FASEB Journal 35, 2021, עמ' e21490 doi: 10.1096/fj.202100107R
- ^ British Trust for Ornithology, Coal Tit, BTO - British Trust for Ornithology, 2010-10-22 (באנגלית)
- ^ Eugene M. McCarthy, Handbook of Avian Hybrids of the World, USA: Oxford University Press, 2006, עמ' 248–252, ISBN 0-19-518323-1. (באנגלית)
- ^ Wolfgramm et al., Asymmetric allelic introgression across a hybrid zone of the coal tit (Periparus ater) in the central Himalayas, Ecology and Evolution 11 (23), John Wiley & Sons Ltd., 2021, עמ' 17332–17351 doi: 10.1002/ece3.8369
- ^ Species | BTO - British Trust for Ornithology, app.bto.org
- ^ ITIS - Report: Periparus ater, www.itis.gov
- ^ Avibase - מסד בירד העולם, באתר avibase.bsc-eoc.org
