כובע טמבל

כובע־טֶמְבֵּל הוא כובע בד דמוי קערה, בלא מצחיה ובלא שוליים בולטים. כובע זה דומה לכובע יווני מהתקופה העתיקה ששמו פִּילוֹס (πῖλος) הנחבש כיום באלבניה ובקוסובו.^[1]

מבנה ושימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כובע טמבל תפור מחמש פיסות בד. ארבע מהפיסות הן בצורת גזרה והן תפורות כך שהקדקודים של ארבעתן נוגעים זה בזה וכל שוק של כל גזרה תפור לשוק של גזרה אחרת. כך יוצרות הגזרות מבנה דמוי קערה. פיסת הבד החמישית היא בצורת טבעת. קצה אחד של הטבעת תפור לבסיסי גזרות הבד היוצרות את מבנה הקערה כך שהטבעת מעמיקה את מבנה הקערה.

לכובע טמבל אין מצחייה ואין שוליים. כאשר חובשים את הכובע, קדקודי גזרות הבד מונחים על קודקוד הראש וטבעת הבד מקיפה את הראש ומונחת על המצח, האוזניים והעורף. יתרונו הוא בכך שניתן לקפלו בקלות ולהכניסו לכיס, ולכן התאים לעובדים שעות רבות בשמש. בניגוד לכובע הפטרייה, הדומה לו בצורתו הכללית, אולם הוא בעל שוליים ולכן הוא מכיל יותר בד. כובע הטמבל הוא זול משום שקל לתפור אותו ממעט שאריות בד.

כובע טמבל בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כובע הבד היה נפוץ בין יהודי ארץ ישראל באמצע המאה העשרים והיה, עד לשנות השבעים אחד מסימני ההיכר של הישראלי הטיפוסי, ה"צבר". כובע הטמבל הונצח גם בתרבות הישראלית. הבדרן בומבה צור אמר במערכון המפורסם שלו "אוכל, קדימה אוכל" את המשפט "ולטמבל קנינו כובע ילד". גברי בנאי חובש כובע טמבל במערכון "הילד אוסף בולים" של הגשש החיוור. דודו טופז חבש כובע טמבל במערכון "משפחה בטיול" (משה והאורנג'דה). הקריקטוריסט דוש צייר את שרוליק, האזרח הישראלי הטיפוסי עם כובע טמבל. בעולם כובע זה פחות מוכר (קריקטוריסטים רבים שמציירים את הישראלי הטיפוסי מציירים אותו כיהודי חרדי).

בשל היותו סמל לאומי, מופיע כובע הטמבל על תו "מיוצר בישראל".^[2]

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם "כובע טמבל" אינו ברור. לא ברור גם אם המושג "כובע טמבל" קדם למושג "טמבל" שפירושו בסלנג הוא "טיפש". הועלו כמה השערות לגבי מקור השם:

ככל הנראה בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל חדרה המילה "tembel" מן השפה הטורקית, בה משמעותה "עצלן".^[3]
גרסה אחרת קושרת את השם לשפה האנגלית – dumbbell או dummbell, בגלל צורת הכובע, הדומה לפעמון. המילה פורקה ל dumb-bell, כביכול "פעמון טיפש", והדמיון המצלולי כביכול הוא מקור השם.
גרסה נוספת מגיעה משנותיה הראשונות של הפנימייה החקלאית מקוה ישראל, כ־350 ילדים אסופים / עזובים מקצווי תבל עמדו לפני נסיעה מרוכזת לתיאטרון. כאשר התברר כי כולם נגועים בכינים, אנשי המוסד גילחו את כל הראשים. הילדים התנגדו לצאת קרחים להצגה, לכן נתפרו עבורם כובעים אחידים. כאשר הגיעו בהסעה לתיאטרון פגשו בהם "ילדי השמנת" של תל אביב ואמרו: "הנה הטמבלים עם הכובע". מאז דבק הכינוי המוכר עד היום "כובע טמבל".