לאון פסטינגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לאון פסטינגר
Leon Festinger
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 8 במאי 1919
מנהטן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 בפברואר 1989 (בגיל 69)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי פסיכולוגיה חברתית, דיסוננס קוגניטיבי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט קורט לוין עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
תלמידי דוקטורט Harold B. Gerard, Bertram Raven, סטנלי שכטר, אליוט ארונסון, Judson Ridgway Mills עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה לתרומות מדעיות נכבדות לפסיכולוגיה (1959) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לאון פסטינגר (אנגלית: Leon Festinger ;(8 במאי 191911 בפברואר 1989) היה פסיכולוג חברתי יהודי-אמריקאי, שפיתח מספר תיאוריות יסודיות בפסיכולוגיה החברתית, ובניהן תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי[1], ותאוריית ההשוואה החברתית[2]. בנוסף, תרם פסטינגר רבות לחקר הרשתות החברתיות.

לפי סיווג שפורסם בכתב העת "A Review of General Psychology" בשנת 2002 הוצב פסטינגר כפסיכולוג החמישי בחשיבותו במאה ה-20[3]. במאמר שנכתב על פסטינגר בכתב העת Psychological Science אוזכרו תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי ותאוריית ההשוואה החברתית כתיאוריות הכי פוריות שנכתבו במסגרת הפסיכולוגיה החברתית[4].

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בברוקלין. הוריו היו אלכס פסטינגר, יהודי-רוסי אשר היגר לארצות הברית, ושרה סולומון פסטינגר. פסטינגר למד בבית ספר תיכון לבנים. סיים את לימודיו לתואר ראשון בסיטי קולג' של ניו יורק. הוא המשיך ללימודי תואר שני, אותו סיים באוניברסיטת איווה ב-1942. הוא למד שם תחת הנחייתו של קורט לוין, מאבות הפסיכולוגיה החברתית, אשר עבד על תאוריית השדה של הפסיכולוגיה, המבוססת על אנלוגיה לפיזיקה על מנת שתשמש תאוריה חלופית לביהביוריזם. ב-1951 קיבל פסטינגר את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת מינסוטה.

לאחר הקמת מעבדה לחקר הדינמיקה הקבוצתית במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ב-1945, הצטרף פסטינגר ללוין, וקיבל משרת הוראה זוטרה (Assistant Professor). ובהמשך השנים התקדם והפך לפרופסור מן המניין. במהלך הקריירה המקצועית שלו, היה פסטינגר חבר באוניברסיטאות רבות, שהחשובות בהן הן המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), אוניברסיטת סטנפורד, אוניברסיטת מישיגן וכן בית הספר החדש. כמו כן, לימד פסטינגר מספר תלמידים לדוקטורט וביניהם הפסיכולוג סטנלי שכטר, מחוקרי הרגש הגדולים שידעה הפסיכולוגיה.

ב-1942 נישא למארי אוליבר בלו, ולשניים נולדו שלושה ילדים, טרם התגרשו. ב-1969 נישא לטרודי בראדלי, פרופסור במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ניו יורק; לזוג לא נולדו ילדים.

תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – דיסוננס קוגניטיבי

פסטינגר ידוע בעיקר בשל פרסום תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי ב-1957. תאוריה זו מתמקדת במצבים בהם יש חוסר איזון הכרתי (למשל סתירה בין מחשבה לבין התנהגות המבוצעת בפועל), הגורם להרגשת מתיחות, שפוגעת ברצונם של אנשים לעקביות בהתנהגותם ובדעותיהם. על פי פסטינגר, אנשים נוטים להתמודד עם מצב כזה באחת משלוש הדרכים הבאות: להפחית מן החשיבות של הקוגניציה; להוסיף קוגניציות חדשות שישנו את המאזן בין התמיכה לסתירה; או לשנות את אחת הקוגניציות. תאוריה זו מסבירה, בין היתר, כיצד ממשיכים אנשים לדבוק באמונות שהוכחו כשגויות, כמו כתות אשר אמונות עיקריות בהן הופרכו.

במסגרת מחקריו הצטרף פסטינגר, יחד עם הנרי ריקן וסטנלי שכטר, לכת בראשה עמדה "נביאה" אשר טענה כי חייזרים דיברו אליה ואמרו כי העולם יוצף ב-21 בדצמבר 1954. משהגיע היום והנבואה לא התממשה, המאמינים דווקא התחזקו באמונתם והחלו במסע גיוסים לכת. לטענת פסטינגר, הרצון לשמור על אמונות נובע מכמות ההשקעה שהושקעה בקוגניציה וכן מהתמיכה שמתקבלת מהאנשים הסובבים. במקרה זה, כמו במקרים רבים של כתות, הייתה תמיכה נרחבת מהסביבה הקרובה, שהרי היא הכת. כמו כן, במקרה הזה, אמונתם הייתה מוצהרת, דבר שחיזק את רצונם לשמור על הקוגניציה. פסטינגר ועמיתיו פרסמו את מסקנותיהם בספר "When Prophecy Fails" שיצא בשנת 1956.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Leon Festinger, Henry W. Riecken, & Stanley Schachter, "When Prophecy Fails: A Social and Psychological Study of a Modern Group that Predicted the End of the World". University of Minnesota Press; 1956.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Festinger, L. (1957). A theory of cognitive dissonance (Vol. 2). Stanford University Press.
  2. ^ Festinger, L. (1954). A theory of social comparison processes. Human relations, 7(2), 117-140.
  3. ^ Haggbloom, S. J., Warnick, R., Warnick, J. E., Jones, V. K., Yarbrough, G. L., Russell, T. M., ... & Monte, E. (2002). The 100 most eminent psychologists of the 20th century. Review of General Psychology, 6(2), 139-152.
  4. ^ Aronson, E. (1991). Leon Festinger and the art of audacity. Psychological Science, 2(4), p215.