מיכאל זהרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיכאל זהרי
מיכאל זהרי
מיכאל זהרי
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 9 באפריל 1898
בוברקה, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 באפריל 1983 (בגיל 85)
ענף מדעי ביולוגיה, בוטניקה
מקום מגורים ישראל
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הפקולטה למדע, אוניברסיטת קרל-פרדיננדס עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ישראל לשנת 1954
צאצאים דניאל זהרי עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
חקר צמחים בישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מיכאל זֹהרי (9 באפריל[1] 189815 באפריל 1983, ג' באייר תשמ"ג) היה בוטנאי ישראלי, חתן פרס ישראל. ידוע בזכות מחקרים יסודיים שערך על צמחיית ארץ ישראל והמזרח התיכון, וכן בשל כתיבת ספרות מקצועית המיועדת גם לקהל הרחב המתעניין בתחום. זהרי הוא ממחבריו של המגדיר לצמחי ארץ ישראל, יחד עם אלכסנדר איג ונעמי פיינברון.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאל זהרי נולד בבוברקה, על יד לבוב, שבגליציה (אז באימפריה האוסטרו-הונגרית) בשנת 1898, ועלה לארץ ישראל בשנת 1920. למד בסמינר העברי למורים בירושלים בשנים 1922–1925. בשנת 1926 נולד בנו דניאל, בהמשך גם תלמידו. לאחר לימודיו, עבד ביחידה לבוטניקה במכון לחקלאות ולמדעי הטבע, שלימים עברה לחסות האוניברסיטה העברית בירושלים. קיבל תואר דוקטור (PhD) בשנת 1936, ובשנת 1945 התמנה למרצה באוניברסיטה[2]. הוא סייר רבות בישראל ובמזרח התיכון, כולל בארצות ערב לפני קום המדינה ואף ביבשות אחרות. מתלמידיו הבולטים: דניאל זהרי, גדעון אורשן, אבינועם דנין, אבישי שמידע ויעקב לורך.

בין 13 ל-18 בדצמבר 1942 השתתף בסיור בערבה שאורגן על ידי יוסף ויץ (בהשתתפות 12 אנשים, לרבות מהנדס המים שמחה בלאס, יו"ר הקרן הקיימת אברהם גרנות והמודד וידען הארץ זלמן ליף).[3]

מיכאל זהרי קיבל את פרס ישראל במדעי החיים בשנת 1954. נבחר כחבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בתחום הבוטניקה בשנת 1960.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר "Billiongraves"
  2. ^ מרצה לא מן המנין, הַבֹּקֶר, 26 ביולי 1945
  3. ^ ראו: שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, ע' 127