מלחמת העצמאות של אריתריאה
 | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 1 בספטמבר 1961 – 29 במאי 1991 (29 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אריתריאה, צפון אתיופיה | |||||||||||||
| תוצאה | פירוד מאתיופיה, עצמאות אריתריאה. | |||||||||||||
| ||||||||||||||
  | ||||||||||||||
.svg){kind=small}
מלחמת העצמאות של אריתריאה (נקראת באתיופיה מלחמת אריתריאה) (התרחשה בין ה-1 בספטמבר 1961 ל-29 במאי 1991) הייתה מאבק מזוין בין ממשלת אתיופיה לבין לאומנים אריתראים הן לפני ובמקביל למלחמת האזרחים האתיופית. המלחמה התרחשה כ-30 שנה עד 1991 כאשר החזית העממית לשחרור אריתריאה (שעביה), הביסה את הכוחות האתיופים באריתריאה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה
1952 - 1958: מהחלטת האו"ם ועד הקמת תנועות ההתנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – היילה סלאסי · אתיופיה המשוחררת
האדמיניסטרציה הצבאית הבריטית הסתיימה בספטמבר 1952 כאשר היא עלתה בקנה אחד עם ההחלטה של העצרת הכללית של האו"ם ב-1952 והוחלפה על ידי ממשלה אריתראית עצמאית חדשה בהתאחדות פדרלית עם אתיופיה. הפדרציה עם המושבה האיטלקית הקודמת החזירה הגבול הימי לאתיופיה. הסידור החדש גם אפשר לאתיופיה ואריתראה להשיג שליטה בנמלים ועזר לשתי המדינות באופן פוליטי ובאופן כלכלי. המדינות (בריטניה, ברית המועצות וארצות הברית) שהשיגו ניצחון במלחמת העולם השנייה ניסו ונכשלו בהסכם על עתיד אריתריאה ב-1948. בשנים שלאחר המלחמה איטליה ביקשה חזרה את אריתראה כמושבה קולוניאליסטית. הסובייטים תמכו בתחילה משום שציפו לניצחון קומוניסטי בבחירות באיטליה באותו העת. מדינות ערב, ראו את אריתריאה בעלת הזיקה המזרחית ואוכלוסייתה המוסלמית הגדולה שלה כחלק מהעולם הערבי, ותמכו בהקמה של מדינה עצמאית. הבריטיים העדיפו חלוקה של השטח לשניים, האזוריים הנוצריים והחוף ממיציווה ודרומה כחלק מאתיופיה והאזור הצפון מערבי כחלק מסודאן.
המשלחת של האו"ם, שהגיעה לאריתריאה בפברואר 1950, אישרה לבסוף תוכנית כוללת לאיחוד עם אתיופיה. בדצמבר העצרת הכללית של האו"ם אימצה תוכנית, עם התנאי שבריטניה, הכוח הנסוג, צריכה להקל במאמצים שלה האו"ם ולצאת מהמושבה לכל המאוחר עד ה-15 בספטמבר 1952. האדמיניסטרציה הבריטית התקיימה עד ה-16 במרץ 1952, שיוצגה בידי האספה הייצוגית האריתראית שמנתה ששים ושמונה חברים. בגוף הזה, היו במידה שווה ייצוג של נוצרים ומוסלמים, וקיבלו את החוקה שקודמה על ידי הנציב של האו"ם ב-10 ביולי. החוקה אושרה על ידי קיסר אתיופיה ב-11 בספטמבר אותה שנה והאסיפה הייצוגית נהפכה לאספה הלאומית של אריתריאה שלושה ימים לפני שהפדרציה הוכרזה.
ב-15 בספטמבר 1952 העצרת הכללית של האו"ם אישרה ואימצה ברוב של 47 מול עשרה מתנגדים את התוכנית. אריתריאה הייתה צריכה לחבור לאתיופיה במבנה פדרלי רופף תחת שלטונו של הקיסר היילה סלאסי אך עם אוטונומיה פנימית רחבה. הממשלה הפדרלית, שמכל הבחינות הייתה הממשלה הקיסרית הקיימת, תשלוט בענייני חוץ, הגנה, סחר בן מדינות זרות, ותחבורה. הממשל העצמאי באריתריאה לעומת זאת, ישלוט בעניינים פנימיים, (כולל משטרה, אדמיניסטרציה מקומית, ותקציבים) האזרחים יבחרו אספה לאומית אריתראית על המודל הפרלמנטארי. המדינה תהיה בעלת מבנה מנהלי שיפוטי עצמאי.
.svg)
כמעט מתחילתה של הפדרציה, הייצוג של הקיסר והסטאטוס הנפרד של השטח נהפכו להיות תחת שלטון המערכת הפדרלית. באוגוסט ,1955 טאדלה באירה, האריתראי שהיה המנהל הראשי שנבחר על ידי האספה, התפטר תחת לחץ מהקיסר סלאסי, שהחליף את טאדלה עם מועמד משלו. הוא הכריז על האמהרית כשפה הרשמית במקום ערבית וטיגריניה, סיים את השימוש בדגל האריתריאי והעביר מגוון רחב של עסקים מאריתריאה. בנוסף לכך השלטון רדף מפלגות פוליטיות רבות, העברת הסמכות המנהלית העצמאית מהאזור לשלטון הריכוזי שבאדיס אבבה. פעולות אלו עוררו את הקונפליקט בין הנוצרים למוסלמים באזור. בנובמבר 1962, רבים מחברי האספה הלאומית האריתריאית הואשמו בקבלת שוחד, הקיסר שינה את מעמדה של אריתריאה מאוטונומיה לפרובינציה אתיופית. כל זאת בעקבות מינוי ראס אסראת קאסה השמרני למושל הפרובינציה, הקיסר הואשם בהלאמה פדרלית של השטח.
המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
1958 - 1974: מהקמת תנועות ההתנגדות ועד המהפכה האתיופית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – החזית לשחרור אריתריאה · החזית העממית לשחרור אריתריאה · מלחמת האזרחים האריתראית
ביטולה של הפדרציה שהתקבלה בהחלטת האו"ם ב-15 בספטמבר 1952 עם אתיופיה על ידי הקיסר האתיופי היילה סלאסי גיבשה התנגדות חיצונית פנימית להתאחדות עם אתיופיה. ב-1958 מספר אזרחים אריתראים שבגולה הקימו את התנועה לשחרור אריתריאה (ELM) בקהיר בירת מצרים, תחת הנהגתו של חאמיד אידריס אוואט. הארגון הזה, אף על פי כן, נוטרל. סיעה חדשה, החזית לשחרור אריתריאה (ג'אבחה), נולדה ב-1960. בתחילה הייתה תנועה מוסלמית אך בהמשך ארגון זה היה לארגון לאומני מרקסיסטי וקיבל תמיכה עיראקית וסורית. כאשר נוצריים עירוניים הצטרפו לג'אבחה הוא נהפך ליותר קיצוני ואנטי-קפיטליסטי. בתחילת 1961, הארגון פנה למאבק מזוין ועד 1966 אתגר את כוחות צבא הקיסר ברחבי אריתריאה.
הגידול בפעילות המהירה של הג'אבחה יצר גם מחלוקות פנימיות בין אלמנטים כפריים עירוניים, סוציאליסטים ולאומניים ובין נצרות ואסלאם. אף על פי שמחלוקות אלו לא לקחו כל צורה ברורה, הם גדלו ככל שהג'אבחה האריך את המבצעים שלו והשיג פרסום בינלאומי. ב -יוני, 1970 ראש הליגה המוסלמית בזמנו, וסמאן סאלאח סאב, יצר את הארגון הארגון לשחרור פופולרי מכריח שהוביל לייסוד של החזית העממית לשחרור אריתריאה (שעביה) ב-1972. שני הארגונים משכו בתחילה מספר גדול של אינטלקטואליים עירוניים ונוער נוצרי והחלו לגלות מאפיינים סוציאליסטים חזקים ולאומנות. עד 1975 השעביה מנתה יותר מ 10,000 חברים. אף על פי כן, הקף הפגיעות היה גדול במיוחד בין 1972 ל-1974 כאשר מספר הפצועים היו מעל 1,200 נפש. ב 1976 וואסמאן איחד את השעביה יחד עם הארגון לשחרור פופולרי ויצר ארגון משותף, שהיה צריך להתמודד עם הבדלים אידאולוגיים יסודיים ופערים בין הלוחמים באריתריאה והנציגים בחוץ לארץ והביא בסופו של דבר,לבקעים בתוך התנועה הבדלנית של אריתריאה.
1974 - 1987: מהמהפכה האתיופית ועד ההכרזה על הרפובליקה הסוציאליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – המהפכה האתיופית · מלחמת האזרחים האתיופית · הדרג · הטרור האדום
אחרי הפלת הקיסר היילה סלאסי בעקבות המהפכה האתיופית באתיופיה ב-1974, קם שלטון שהיה לניניסטי שנקרא הדרג. המאבק החל להיות קשור יותר ויותר למלחמת האזרחים האתיופית וארגוני ההתנגדות האריתריאים והאתיופים במיוחד הוויאנה שיתפו פעולה להפלת השלטון. הסוגיה האריתראית, שהתקיימה מאז שלטונו של סלאסי, הייתה נושא למחלוקת חריפה בתוך השלטון, שהתחזקה לאחר עקב מותו של המנהיג הראשון הגנרל אמאן, ב-23 בנובמבר 1974, ב "שבת הארורה". השלטון החליט להטיל מצור על הג'אבחה ועל השעביה. ניסיונות למרוד נכשלו שוב ושוב, באמצע שנת 1978 קבוצות מתקוממים השתלטו על רוב אזורי הכפר אך לא על העיירות העיקריות כמו כרן, מאסאווה, אסאב. למרות העזרה והתמיכה הצבאית ממדינות קומוניסטיות השלטון האתיופי לא הצליח לנטרל את המורדים האריתראים. אזרחים רבים ברחו לסודאן הסמוכה, והקימו בה מחנות פליטים, שפעלו בם ארגונים אריטריים שהמשיכו להלחם לעצמאות. במחנות אלו פעלו גם מוסדות חינוך ותרבות ומהם צמחו כמה אמנים ידועים כיום כמו הלן מלס ועוד.
העזרה הצבאית שהמשיכה לזרום מהגוש הקומוניסטי הפכה את אתיופיה לחלק מהגוש הסוציאליסטי ולבעלת הברית הקרובה ביותר של הגוש הקומוניסטי באפריקה, השלטון האתיופי היה אחד מהשלטונות המחומשים ביותר באזור כתוצאה מהסיוע הצבאי העצום בעיקר מברית המועצות ומקובה. ב-1977 הממשלה החלה במאבק נגד ההתקוממויות באריתריאה וזכתה להצלחות התחלתיות, שהתבטאו בהשבת השטח בסביבת העיירות העיקריות ובכמה מהדרכים הראשיות ב-1978. ב-1979 הסכסוך החל לדעוך. ניסיונות של הצבא האתיופי לסילוק השעביה מהעמדות סביב העיירה הצפונית נאקפה נכשלו שוב ושוב. המתקוממים האריתראים והטיגראינים החלו לשתף פעולה, השעביה סיפק ציוד ואימונים שעזר לבנות את הוויאנה אל תוך הלחימה הכוללת. בין 1982 ל-1985 השעביה וההנהגה האתיופית ניהלו מספר שיחות דיפלומטיות לפתרון הסכסוך באריתריאה אך ללא הועיל.
1987 - 1991: מהכרזת הרפובליקה הסוציאליסטית ועד נפילת המשטר האתיופי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה
בסוף שנת 1987, ארגוני הגרילה הצליחו להשתלט על כ-90 אחוז משטחיהן של אריתריאה וטיגראי. במרץ 1988, השעביה יהכה בעמדות של צבא אתיופיה בעיר נאקפה ובעיירה אפאבית, היכן שהממשלה האתיופית הקימה בסיסים. ביומיים של לחימה, המתקוממים האריתריאים השמידו שלוש מחלקות של צבא אתיופיה, כ-18,000 חיילים אתיופים נהרגו, או נפצעו והאריתראים תפסו כמויות גדולות של ציוד, כולל כלים כבדים של שריון וארטילריה. לאחר מכן, העיירה אפאבית, נפלה בידי השעביה, מה שהביא לכך שההאריתראים שלטו כמעט בכל צפון אריתריאה. למפלת הצבא האתיופי באריתריאה תרמו גם המורדים בתיגראי. כוחות המורדים בצפון אתיופיה בייחוד, ה-וויאנה סילקו את הצבא האתיופי בסדרת התקפות נגד כוחות הממשלה בתחילת מרץ. ההתקפה האתיופית נגד ה"וויאנה" התגרי נחלה כישלון קולוסאלי. ארבע מחלקות צבאיות אתיופיות הושמדו ורוב הציוד שלהם נתפס. בתחילת אפריל, הוויאנה השתלט על העיירה אדיגראת שבצפון תיגראי שהיוותה נקודה קרדינלית על הדרך העיקרית המחברת בין אדיס אבבה לאריתריאה. עם זאת הכוחות האתיופים הצליחהו להשתלט על האזור המשולש שבין העיר אסמרה, כרן, מאסאווה ונמל אסאב בדרום מזרח. הניצחונות של הוויאנה בתיגראי הוליכו לבסוף לכיבוש כולל של אזורים נרחבים באתיופיה כמו בגמדר, וואלו ואפילו חלקים משוואה.
בתחילת 1990, השעביה תקף את נמל מאסאווה ואת חוף הים שלצידה. וכבש את העיר תוך שלושה ימים. חיל האוויר האתיופי המשיך להפגיז את העיר לסירוגין במשך כחצי שנה. במקביל, תנועות ההתנגדות האתיופיות חיזקו את המאבק שלהם כנגד הצבא האתיופי. חרף המספרים הגדולים של החיילים בצבא והעזרה הסובייטית המקיפה שקיבל, חיילי הממשלה חזרו מובסים בחזיתות הכפולות. עם ההתמוטטות של ברית המועצות, השלטון האתיופי איבד את בת בריתו העיקרית והצבא לא יכל יותר לעמוד מול המתנגדים. בחודשים הראשונים של 1991, ההתקפות המקבילות של הארגונים מתנגדי הממשל, הן במחוז המורד אריתריאה והן בתוך המחוזות שנישארו באתיופיה גרמו להדיפה של הצבא האתיופי מעמדותיו האחרונות באריתראה. במאי 1991, השעביה שחררה את הערים האחרונות שהיו בשליטת הממשלה אתיופיות. ב-24 במאי 1991, הבירה אסמרה נכבשה סופית, החיילים האתיופיים נימלטו מהעיר וחלקם נכנעו. שלושה ימים אחר כך, הצבא האתיופי הפסיד בקרב האחרון, שהתרחש בין הצדדים, והחזית העממית המהפכנית הדמוקרטית (איחדג) השתלטה על הבירה, אדיס אבבה. המלחמה באריתריאה ומלחמת האזרחים הסתיימו. באפריל 1993, התרחש משאל עם במדינה ותוצאותיו הובילו להכרזה על עצמאות אריתראה מאתיופיה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרופיל מדינה:אריתריאה בי.בי.סי 4 בנובמבר 2005
- מלחמת העצמאות של אריתריאה
אריתראה, היסטוריה, מהפכה, 1962-1993, דף שער בספרייה הלאומית
