מלחמת עשרת הימים
 | ||||||||||||||||||||||
| טנקים עולים באש בגבול בקרבת נובה גוריצה | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמות יוגוסלביה | ||||||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 27 ביוני 1991 – 7 ביולי 1991 (10 ימים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה אחרי | מלחמת העצמאות של קרואטיה | |||||||||||||||||||||
| מקום | סלובניה | |||||||||||||||||||||
| עילה |
Slovenian independence referendum, 1990  | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון סלובני | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||||||
מלחמת עשרת הימים (בסלובנית: Desetdnevna vojna) או מלחמת העצמאות של סלובניה (slovenska osamosvojitvena vojna) הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה ב-1991 במשך עשרה ימים. המלחמה התרחשה בין יוגוסלביה לסלובניה, לאחר שהאחרונה, שהייתה אחת הרפובליקות של יוגוסלביה, הכריזה על עצמאותה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מותו של נשיא יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו בשנת 1980, התגבר המתח הפוליטי, האתני, הדתי והכלכלי ביוגוסלביה. בשנת 1989 סלובודן מילושביץ', יו"ר הוועד המרכזי של ליגת הקומוניסטים של סרביה מאז 1986, הפך לנשיא סרביה, הגדולה והמאוכלסת ביותר מבין שש הרפובליקות היוגוסלביות. כאשר מילושביץ' עבר לגבש את השלטון באמצעות ריכוז המדינה, ממשלות הרפובליקות האחרות ביקשו לשחרר את האחיזה המרכזית בשלטון על ידי הפניית כוח חוקתי רב ככל האפשר לכל אחת מהרפובליקות והמחוזות האוטונומיים. שורה של חילוקי דעות בין נציגים נמשכה עד שארבע מתוך שש הרפובליקות קיבלו כל אחת את ההחלטה להשיג עצמאות מיוגוסלביה. בתמיכת גרמניה והוותיקן, סלובניה הייתה בין הרפובליקות ששואפות לעצמאות.
הפעולה הראשונה להגנת עצמאות סלובניה, שאיחדה את האופוזיציה והממסד הקומוניסטי דמוקרטי בסלובניה, בוצעה על ידי כוחות המשטרה הסלובנית, בפעולה בשם Action North בשנת 1989. באפריל 1990 התקיימו בסלובניה הבחירות הדמוקרטיות הראשונות, בהן השתתפו כמה מפלגות, ובהן זכתה קואליציית DEMOS.
ב-23 בדצמבר 1990 קיימה סלובניה משאל עם, שעבר עם 88.5% מכלל הבוחרים התומכים בעצמאות (94.8% מהקולות), עם אחוז הצבעה של 93.3%. ממשלת סלובניה ידעה היטב שהממשלה הפדרלית בבלגרד עשויה לחפש להשתמש בכוח צבאי לביטול המהלך של סלובניה לעבר עצמאות. מיד לאחר הבחירות בסלובניה הודיע הצבא העממי היוגוסלבי על דוקטרינת הגנה חדשה שתחול ברחבי הארץ. תורת עידן טיטו של "הגנת העם הכללי", בה כל רפובליקה קיימה כוח הגנה טריטוריאלי, היה אמור להיות מוחלף על ידי מערכת הגנה מכוונת מרכזית. הרפובליקות יאבדו את תפקידן בענייני הגנה, והמטות הצבאיים שלהם יוכפפו למטה המרכזי בבלגרד.
ממשלת סלובניה התנגדה למהלכים אלו והבטיחה בהצלחה כי רוב ציוד ההגנה הטריטוריאלי הסלובני יישמר מידי JNA. היא גם הכריזה בתיקון חוקתי שהתקבל ב-28 בספטמבר 1990 כי ה-TO שלה יהיה בפיקודו הבלעדי של ממשלת סלובניה. במקביל, ממשלת סלובניה הקימה מבנה פיקודי חלופי סודי, שכונה מבני התמרון של ההגנה הלאומית (Manevrska struktura narodne zaščite, או MSNZ). זה היה מוסד קיים אך מיושן, ייחודי לסלובניה, שנועד לאפשר לרפובליקה להקים מבנה הגנה אד-הוק, בדומה למשמר בית. לכוח היה חשיבות זניחה לפני 1990, עם נשק מיושן ומעט לוחמים. עם זאת, הממשלה בראשות ה-DEMOS הבינה שניתן להתאים את ה-MSNZ כדי לספק ארגון מקביל ל-TO שיהיה בידי ממשלת סלובניה.
כאשר ה-JNA ניסה להשתלט על ההגנה הטריטוריאלית הסלובנית, מבנה הפיקוד של ה-TO הוחלף בזה של ה-MSNZ המקביל. בין מאי לאוקטובר 1990 גויסו בסתר כ-21,000 אנשי הגנה טריטוריאלית סלובנית ומשטרה במבנה הפיקוד של MSNZ, שהממשלה הפדרלית לא ידעה עליו לחלוטין. ממשלת סלובניה ביצעה גם תכנון מפורט של מסע צבאי נגד ה-JNA, שהביא לייצור תוכנית מבצעית וטקטית עד נובמבר 1990 - למעלה משבעה חודשים לפני תחילת הסכסוך.
הסלובנים היו מודעים לכך שלא יוכלו להרתיע את כוחות ה-JNA לתקופה ממושכת. תחת שר ההגנה, ג'יין יאנסה, הם אימצו אסטרטגיה המבוססת על לוחמה אסטרטגית. לפיה, היחידות יבצעו לוחמת גרילה, באמצעות טילי נ"ט ונ"מ כנגד יחידות של ה-JNA. זאת, בהתבסס על ההנחה ששדרות משוריינות יכולות להילכד על ידי השמדת כלי הרכב המובילים והאחוריים בשטח נוח - למשל על דרך הררית צרה שבה היה מקום לתמרון מוגבל - מה שמאפשר להתמודד עם שאר הכוח ביתר קלות. כהכנה לכך, ממשלת סלובניה קנתה באופן סמוי מערכות טילים קלות מספקים זרים, בעיקר טילי נ"מ SA-7 (סטרלה) ומערכת הנ"ט מסוג Armbrust מתוצרת גרמניה. הגישה הסלובנית העדיפה טקטיקות פגע וברח והשהייה תוך הימנעות מעימותים חזיתיים מכיוון שבמצבים כאלה היה קשה מאוד להתגבר על כוח האש העליון של ה-JNA.
הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכוחות היוגוסלביים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא העממי היוגוסלבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הצבא העממי היוגוסלבי
לצבא העממי היוגוסלבי (JNA) תפקיד משמעותי בעולם הפוליטי היוגוסלבי: רבים מקציניו הפכו לאנשי-ממשל והשפעתו על החלטות מדיניות הייתה גדולה. תקציב הצבא היה גדול והוא הקים תעשייה צבאית מפותחת[1]. הצבא כלל יחידות יבשה (כ-165,000 אנשים נכון ל-1991), ים (כ-10,000 אנשים) ואוויר (כ-32,000 אנשים). הכוחות בסלובניה מנו כ-22,000 אנשים. הצבא חולק לארבעה מחוזות צבאיים ביניהם, הרלוונטי למלחמה זו, מחוז 5 בזאגרב, שהיה אחראי על סלובניה ומערב קרואטיה וכלל 4 גייסות.
על פניו לצבא היה כוח עוצמתי: חמוש, מאומן היטב ונייד, אך הוא סבל מציוד מיושן, יכולת תקשורתית לוקה בחסר ומיעוט בציוד תמיכה. שיטת הלחימה של הצבא התאימה במיוחד לשטח פתוח, שהתפרש ביוגוסלביה בעיקר בחלקי המישור הפאנוני, שם עליונותו במבחינת ניידות וכוחו האווירי באו לידי ביטוי. באזורים אורבניים הכוח היה פגיע מאוד, גם עם חימוש טוב בהרבה. האסטרטגיה של הצבא הייתה להשתלט על הגבולות של סלובניה ומשם להתקדם פנימה. הם עשו זאת בצורה מדורגת על ידי תביעת השליטה בגבול תחילה, אחר כך איום בירי, ולבסוף ירי אל עבר מוקד ההגנה הסלובני[2].
הכוחות הסלובניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כוחות ההגנה הטריטוריאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – כוחות ההגנה הטריטוריאלית (יוגוסלביה)
כוחות ההגנה הטריטוריאלית (TO) ביוגוסלביה הוקמו ב-1968 ונועדו לשמור ברמה המקומית על הרפובליקות. ב-1974, בעקבות החוקה החדשה, החלו הכוחות להיות כפופים למפקדות שברפובליקות, והיו מדווחים לנשיאי הרפובליקות והמחוזות. למרות זאת, ב-1987 הצבא ארגן את עצמו מחדש, והכוחות הוכפפו למחוזות צבאיים פדרליים. בתקופה שלפני המלחמה נעשו מאמצים של המשטר היוגוסלבי להחליש את עוצמת הכוחות, לפגוע בהנהגתם ולפרוק אותם מנשקם. פעולות אלה הצליחו חלקית. הכוחות כללו 6 ארמיות, וביניהן ארמייה 9 בליובליאנה, שהייתה אחראית על סלובניה והייתה כפופה למחוז צבאי מספר 5[3]. בסלובניה מנו הכוחות כ-16,000 אנשים, מספר שהוגבר לכ-35,200 בתקופת המלחמה.
הכוחות צוידו בנשק קל ואומנו ללחימת גרילה. שיטת הלחימה שלהן הייתה שכל יחידה קטנה פועלת ככוח נפרד בקרב, בשיטת פגע וברח. צורת הפעולה של הכוחות התאימה במיוחד לשדה קרב אורבני בעל מערכת כבישים מפותחת, עקב יכולת ההתניידות המוגבלת שלהן. הטקטיקה הסלובנית הייתה למנוע בידוד של המדינה. הם רצו לשמור על שדה התעופה בליובליאנה ועל 35 מעברי הגבול. לכן, עם פרוץ המלחמה חולקו כוחות ההגנה לשבעה מחוזות: מחוזות 2–4 ו-6–8 הופקדו על הגבולות, בעוד שמחוז 5 הופקד על אזור ליובליאנה[4].
כוחות משטרתיים ואזרחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד 1974 נשלטו כוחות המשטרה ביוגוסלביה על ידי הרפובליקות, שדיווחו לשלטון המרכזי והיו תחת פיקוחו. החל משנה זו, פעלו הכוחות ביתר חופשיות. ב-1991 כללו כוחות המשטרה כ-10,000 אנשים; סיירים, בלשים וכוחות צבאיים למחצה, אשר חולקו ל-13 מחוזות משטרתיים. בנוסף, הכוחות כללו יחידות מיוחדות שנועדו לשמירה ולמלחמה בטרור.
בתקופת המתיחות הוקמו ברחבי סלובניה כוחות פארא-צבאיים אזרחיים; הבולטים שבהם היו כוחות ההגנה העממיים ששמרו על אתרים מרכזיים וכוחות ההגנה האזרחיים שסיפקו סיוע הומניטרי לאוכלוסייה. בנוסף, הוקמו מספר כוחות קטנים מטעם האופוזיציה שפורקו במהרה על ידי המשטרה[5].
מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההחלטה לצאת למלחמה לא באה מהנהגה אזרחית, אלא מהנהגה צבאית מרוחקת שהחליטה שהדבר נחוץ על מנת לשמור על אחדות המדינה. הם הצדיקו את עצמם בעזרת אמירות של ראש הממשלה אנטה מרקוביץ', אשר חשש מפגיעה כלכלית[6]. ב-26 ביוני, גייסות ראשונים של ה-JNA מרייקה (קרואטיה) התקדמו לכיוון מעבר גבול עם איטליה. בדרכם הם נתקלו בהתנגדות אזרחית ספונטנית; התנגדות זו אמנם לא היה בה די על מנת לעצור את השיירות המשוריינות, אך למעשה המחישה את אופייה של ההתנגדות האזרחית לכל אורך המלחמה[2]. בצהרי היום, הירייה הראשונה נורתה על ידי קצין JNA על מנת להרתיע את המפגינים הסלובנים. בניגוד להסכמים מהתקופה שלפני המלחמה, קרואטיה לא באה לעזרת סלובניה ופתחה במלחמת עצמאות רחבת-יריעה. הקבינט הקרואטי החליט לדחות את הקונפליקט.
ראשית המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלושת הימים הראשונים אופיינו במפגן כוח של הצבא היוגוסלבי. במקום להתקדם ישירות אל הגבולות הם חצו את המדינה במטרה להפעיל לחץ על ההנהגה הסלובנית, אך השיגו בדיוק את ההפך. הסלובנים הפכו להחלטיים יותר במטרתם והחלו לתקוף את הפולשים[7]. בשעות המוקדמות של 27 ביוני חצו שיירות ראשונות של כלי רכב משוריינים את הגבול, והתקדמו אל נקודות אסטרטגיות במרכז המדינה[8]. על מנת להתקדם פנימה תקפו מטוסי קרב נקודות מפתח הגנתיות, בעוד שמסוקי תובלה הנחיתו כוחות לפני קו ההתקפה. במספר דרכים הוקמו בריקדות מאולתרות על ידי אזרחים, והכוחות הסלובנים הגנו על הדרכים הראשיות; במספר התנגשויות נהרגו בודדים ונלקחו עשרות שבויים יוגוסלבים. הסלובנים השמידו או השתלטו על מספר טנקים והליקופטרים בודדים הופלו. קרב מרכזי שלא הוכרע ביום ההוא התרחש בשדה התעופה.
במהלך הלילה גיבשו הכוחות הסלובנים תגבורת וניצלו אותה למען שחרור הגבולות שנכבשו. מרבית המאבק ביום השני למלחמה היה במתרסים. ה-JNA ריכז את כוחותיו בפריצתם ובהתקדמות לבירה, ללא הצלחה מרובה: הוא איבד כמות גדולה של שריון ונאלץ להשתמש בסיוע אווירי שהביא למות אזרחים. פעולה זו עלתה להם בגבולות רבים אשר נכבשו מחדש על ידי הסלובנים. הקרב בשדה התעופה הפך לאינטנסיבי יותר וכך הלחץ על החיילים היוגוסלבים גבר. בסוף היום ה-JNA נאלץ להכריז על הפסקת אש.
התקדמות סלובנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתבה אודות תושבי סלובניה בזמן המלחמה
|
|---|
| New York Times, July 4, 1991 |
במהלך הלילה הצליחו נציגים משני הצדדים בתוספת נציגים מהאיחוד האירופי להגיע להסכמים מסוימים, אולם אי-הבהירות שלהם הובילה להמשך הלחימה. בשדה התעופה נכנעו הכוחות היוגוסלבים. מספר התקפות סלובניות על שיירות הובילו לכניעה מרובה של החיילים ולהשתלטות על מספר טנקים. בשעות הערב הפרלמנט הסלובני החליט על קבלת כל הסכם שלום שלא יוביל לפגיעה בעצמאותם.
ביום למחרת המשיכו הסלובנים בהתקדמותם וגרמו לכניעה נרחבת של ה-JNA. מחוץ לסלובניה, היוגוסלבים הרכיבו כוחות חדשים והתכוננו למתקפה חדשה. המשטר היוגוסלבי הצהיר על אולטימטום וזה נדחה על ידי המשטר הסלובני.
לאחר יום שקט, ב-2 ביולי המשיכו הכוחות הסלובנים לתקוף את היחידות היוגוסלביות שנשארו במדינה, בהצלחה מרובה[9]. כוחות התגבורת שנשלחו נאלצו לחזור חזרה עקב כמות גדולה של אבדות. גבולות רבים נכבשו בחזרה ומרבית השיירות נוטרלו. ביום המחרת המשיכה המגמה ועד סופו הסלובנים השתלטו על כל הגבולות. המשטר היוגוסלבי הסכים להפסקת אש. עד השעות האחרונות שלפני כניסת הפסקת האש לתוקף, סלובנים השפילו, בזזו ואף פגעו בקציני JNA בכפר גורניה רדגונה (Gornja Radgona)[10].
סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – הסכם בריוני
הכוחות הפדרליים החלו לחזור לבסיסיהם, ולמעט מספר תקריות השקט נשמר. ב-7 ביולי נפגשו נציגים סלובנים, קרואטים, סרבים ונציגי המשטר בתיווך אירופאי באיי בריוני. ההסכם, שנקרא בהמשך "הסכם בריוני", הביא למורטוריום של שלושה חודשים לעצמאות סלובניה, ולהכרה בבדלנות של המשטרה ושל הכוחות הסלובנים. ההסכם, אשר הוכן בהאג על ידי מועצת הקהילה האירופית, הסדיר סוגיות הנוגעות לגבולות המדינה העצמאית העתידית ולהחלפת שבויי המלחמה. כמו כן, הוא קבע הנחיות לכוח המשקיפים שנשלח לאזור. הכוח, שנקרא בשם משימת הפיקוח של הקהילה האירופית (ECMM), הצליח במשימתו לשמור על השקט בסלובניה[11]. החיילים האחרונים עזבו את סלובניה ב-26 באוקטובר באותה שנה.
תוצאות והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
להלן הנתונים של כמות האבדות ב-72 הקרבות שהתרחשו במלחמה[12]:
| אבדות בנפש | |||
|---|---|---|---|
| הרוגים | פצועים | שבויים | |
| יוגוסלבים | 44 | 146 | 4693 |
| סלובנים | 19 | 182 | |
| אזרחים זרים | 12 | ||
| אבדות ברכוש - כלים שהושמדו, ניזוקו או הוחרמו | |||
|---|---|---|---|
| טנקים | 31 | ||
| נגמ"שים | 22 | ||
| אמצעי תחבורה | 172 | ||
| הליקופטרים | 6 | ||
| נשק אישי | 6,787 | ||
| ארטילריה | 87 | ||
| נ"מ | 124 | ||
המלחמה הסתיימה בניצחון מוחץ סלובני, יוגוסלביה הפסידה בעיקר בגלל הערכה מוטעית של הכוח הסלובני. בנוסף, גם בעקבות רשלנות בפרוץ המלחמה, שהתבטאה בחוסר התכוננות ראויה, ובשל מורל ירוד בקרב החיילים[13]. הסביבה האורבנית שבה התקיימו מרבית הקרבות, הייתה אידיאלית לכוחות הגרילה הסלובנים, ולא מתאימה לכוחות הכבדים הצבאיים. התוצאה המשמעותית ביותר של המלחמה היא הקמתה של רפובליקת סלובניה, שהפכה לימים להיות למדינה דמוקרטית ליברלית החברה בגוש האירו ובנאט"ו. כוחות ההגנה הסלובנים הפכו לכוחות המזוינים של סלובניה.
ההתערבות הבינלאומית המהירה אמנם הצליחה והיוותה תקדים של מדיניות התערבות בקונפליקטים, אך הצלחתה לא נמשכה במלחמות יוגוסלביה העתידות לבוא[14]. אף על פי שרק מעט הוסכם, וחותמי ההסכם פירשו מאוחר יותר את הנאמר בו בצורות שונות, הסכם בריוני ביסס את האינטרס של הקהילה האירופית באזור. הלאומנים הסרבים פרשו בשלב מוקדם של השיחות, ולמעשה לא היוו צד בהסכם. הקהילה האירופית נכשלה, כיוון שלא ראתה בכך שינוי אסטרטגיה סרבי. בניגוד לסלובניה, קרואטיה והמשטר הפדרלי, הם לא היו מפסידים דבר מכישלון השיחות או מפרישה של האירופים. בתמורה לאי-התנגדותם של הסרבים לפרישת סלובניה, מילאן קוצ'אן הביע הבנה לרעיון "סרביה הגדולה"[15]. במהלך המלחמה הפרה קרואטיה את הבטחתה לסייע לסלובניה, דבר שהוביל לחוסר שיתוף פעולה עם הסלובנים במלחמת העצמאות של קרואטיה[4]. כישלון ההנהגה הצבאית היוגוסלבית במלחמה זו ומאוחר יותר בקרואטיה, הוביל לחילופי תפקידים: ולקו קאדייביץ' ובלאגויה אג'יץ' אולצו לפרוש ב-1992.
השימוש האירופי במדיה על מנת לעצב דעת-קהל במלחמה נחשב לפורץ דרך (הצגת הסלובנים כקתולים-אירופיים דמוקרטים ואת הסרבים כאורתודוקסים-מזרחיים קומוניסטים)[16].
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרבנות המלחמה מונצחים ביום הלאומי יום כל הקדושים הסלובני ב-31 באוקטובר מדי שנה[17], וביום העצמאות הנחגג ב-25 ביוני, בצורה עקיפה יותר[18]. ב-27 ביוני, ביום המשטרה הלאומי, מנציחים את השוטרים שנהרגו במלחמה[19]. העיטור לחופש רפובליקת סלובניה מוענק ”עבור אנשים שעזרו בהגנה על החופש של רפובליקת סלובניה וקביעה של ריבונותה”[20].
אתרי הנצחה הוקמו בכל רחבי סלובניה, אחד הבולטים שבהם הוא פארק ההנצחה הגדול במדבדיק (אתר בו נערכו קרבות רבים), שהוקם ב-2011 במלאת 20 שנים למלחמה[21].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Alastair Finlan, The Collapse of Yugoslavia 1991-99, Osprey, 2004.
- Christopher Bennett, Yugoslavia's Bloody Collapse: Causes, Course and Consequences, C. Hurst, 1995.
- James Gow and Cathie Carmichael, Slovenia and the Slovenes, C. Hurst, 2000.
- John B. Allcock, Marko Milivojević and John Joseph Horto, Conflict in the Former Yugoslavia: an Encyclopedia, ABC-CLIO, 1999
- R. Craig Nation, War in the Balkans, 1991-2002, Strategic Studies Institute, 2003.
- Robert M. Hayden, From Yugoslavia to the Western Balkans, Brill, 2013.
- Tim Ripley, Conflict In The Balkans 1991-2000, Osprey, 2001.
- Nigel Thomas and Krunoslav Mikulan, The Yugoslav Wars: Slovenia & Croatia 1991-95, Osprey, 2007.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Norma Percy, The Death of Yugoslavia, BBC, 1995
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ V.P. Gagnon, Historical Roots of the Yugoslav Conflict, Part 7: The Yugoslav People's Army, Peace Studies Program: Cornell University, 1995
- ^ 1 2 Janez J. Švajncer, Republic Of Slovenia: 10 Years Of Independence, War for Slovenia, Factors that led to war, 2001
- ^ Thomas and Mikulan, p. 8
- ^ 1 2 Thomas and Mikulan, p. 16
- ^ Thomas and Mikulan, p. 14
- ^ Bennett, p. 156
- ^ Bennett, p. 158
- ^ Yugoslav Troops Move Against Slovenia ,On This Day: 27 June, BBC
- ^ Chuck Sudetic, Conflict in yugoslavia; Yugoslav troops battle slovenes, ending cease-fire, New York Times, July 3, 1991
- ^ Bennett, p. 160
- ^ Brendan O'Shea, The Modern Yugoslave Conflict 1991–1995: Perception, Deception and Dishonesty, Routledge, 2005, p. 16
- ^ Janez J. Švajncer, Republic Of Slovenia: 10 Years Of Independence, War for Slovenia, The War is Won, 2001
- ^ Bennett, p. 159
- ^ Finlan, pp. 22-23
- ^ בראיון מ-1991 עם סברינה רמט, מצוטט אצל Gale Stokes, "Independence and the Fate of Minorities, 1991–1992". In: Charles W. Ingrao and Thomas Allan Emmert, Confronting the Yugoslav Controversies: A Scholars Initiative, Purdue University Press, 2009, p. 98
- ^ Nation, p. 110
- ^ Slovenia celebrates Rememberance Day, באתר The Slovenia Times, 1 בנובמבר 2012
- ^ Slovenia Celebrates National Day, Republic Of Slovenia: Ministry Of Foreign Affairs Newsletter, 25 ביוני 2013
- ^ In Memory of the Police Officers Killed in the Slovenian War for Independence, באתר המשטרה הסלובנית, 27 ביוני 2008
- ^ Decorations, באתר נשיא סלובניה
- ^ Memorial park for the Slovenian Independence War, באתר משרד התיירות הסלובני