מעשי השליחים

מעשי השליחים

מידע כללי
שפת המקור	יוונית עתיקה

פפירוס 29, המכיל מספר פסוקים ממעשי השליחים פרק כ"ו, מתוארך למאה השלישית.

מעשי השליחים (ביוונית: Πράξεις τῶν Ἀποστόλων, בלטינית: Actus Apostolorum) הוא הספר החמישי בספרי הברית החדשה, והוא מסודר אחרי ארבע הבשורות כחיבור הסיפּוּרי-היסטורי האחרון בברית החדשה. המסורת מייחסת אותו ללוקאס המבשר, מחבר הבשורה על-פי לוקאס. כמו הבשורה על-פי לוקאס גם מעשי השליחים מוקדש ל"תיאופילוס" .

תוכן הספר

הספר, כשמו כן הוא – מתאר את מעשי השליחים – תלמידיו של ישו – אחרי צליבתו, קימתו לתחייה ועלייתו השמימה. הספר מתמקד במעשיהם של שניים מהשליחים, החלק הראשון מתמקד בפטרוס והחלק השני מתמקד בפאולוס. השליחים עושים נסים, מרפאים חולים ומגייסים עוד ועוד אנשים ללכת בדרכו של ישו. הספר מתאר את תולדותיה של הכיתה הנוצרית המתגבשת ואת המחלוקות השונות בה – בין ה"יהודים" (כנראה הכוונה לתושבי יהודה דוברי-ארמית) ל"יוונים" (יהודים דוברי-יוונית) שבה, ולאחר-מכן את המחלוקת בין החלק המסורתי של הזרם, המונהג על ידי יעקב אחי ישו והשליח פטרוס, אשר גורסים כי אל להם להתנתק ממצוות התורה, לבין השליח פאולוס, המאמין כי "המשיח קץ התורה" והמתנגד להטלת עול מצוות על עובדי האלילים בטיעון שחסד ישו לבדו יגאל אותם ואת היהודים גם יחד. חשיבותו של הספר גדולה מאוד, שכן זהו המקור היחיד (חוץ מכמה מאיגרותיו של פאולוס) על שנותיה המוקדמות של הנצרות.

הספר נחלק בבירור לשני חלקים שווים בערך: חלקו הראשון של הספר (עד פרק י"ב לערך) מוקדש לתיאור תולדות הכנסייה הקדומה בירושלים. חלקו השני מוקדש בעיקר לשליח פאולוס – חייו ופעילותו המיסיונרית.

על פי הכתוב בספר, הייתה החברה הנוצרית בירושלים חברה קומונלית:

וְכָל־הַמַּאֲמִינִים הִתְאַחֲדוּ יָחַד וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם הָיָה לְנַחֲלַת כֻּלָּם׃ וַיִּמְכְּרוּ אֶת־אַחֻזָּתָם וְאֶת־רְכוּשָׁם וַיְחַלְּקוּ לְכֻלָּם לְאִישׁ אִישׁ דֵּי מַחְסוֹרוֹ׃

— פרק ב', פסוקים 44–45

וּקְהַל הַמַּאֲמִינִים הָיָה לָהֶם לֵב אֶחָד וְנֶפֶשׁ אַחַת וְאֵין אִישׁ מֵהֶם אוֹמֵר עַל־אֲשֶׁר בְּיָדוֹ לִי הוּא כִּי הַכֹּל הָיָה לָהֶם לְנַחֲלַת כֻּלָּם׃ וּבִגְבוּרָה רַבָּה יָעִידוּ הַשְּׁלִיחִים עַל־תְּקוּמַת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְחֶסֶד גָּדוֹל הָיָה עַל כֻּלָּם׃ כִּי לֹא־הָיָה בָהֶם חֲסַר דָּבָר כִּי כָל־בַּעֲלֵי שָׂדוֹת וּבָתִּים מָכְרוּ אֹתָם וַיָּבִיאוּ אֶת־כֶּסֶף מְחִירָם׃ וַיְשִׂימֻהוּ לְרַגְלֵי הַשְּׁלִיחִים וַיֻּתַּן לְכָל־אִישׁ וָאִישׁ דֵּי מַחְסֹרוֹ׃ וְיוֹסֵף אֲשֶׁר כִּנוּהוּ הַשְּׁלִיחִים בְּשֵׁם בַּר־נַבָּא פֵּרוּשׁוֹ בֶן־הַנֶּחָמָה אִישׁ לְבֵית לֵוִי אֲשֶׁר נוֹלַד בְּאֶרֶץ קִיפְרוֹס׃ גַּם־לוֹ הָיָה שָׂדֶה וַיִּמְכְּרֵהוּ וַיָּבֵא אֶת־הַכֶּסֶף וַיְשִׂימֵהוּ לְרַגְלֵי הַשְּׁלִיחִים׃

— פרק ב', פסוקים 32–37

סיכום הספר לפי פרקים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

חלק א': שליחותו של פטרוס

פרק א': הספר פותח בעליית ישו השמימה, במקום שבו הסתיימו ארבע הבשורות הקודמות. מיד לאחר מכן בוחרים שנים-עשר השליחים את מתיאס הקדוש, שליח חדש במקום יהודה איש-קריות שהתאבד כיוון שהסגיר את ישו.

פרק ב': רוח הקודש יורדת על שליחיו של ישו חמישים יום לאחר חג הפסחא, במאורע המצוין בחג הפנטקוסט.

פרק ג': פטרוס מרפא קבצן פיסח.

פרק ד': פטרוס ויוחנן בן זבדי נשפטים על ידי הסנהדרין, וחפותם מוכחת.

פרק ה': סיפור חנניה וספירה : נוצרי בשם חנניה מוכר שדה ומשאיר חלק מסכום המכירה אצלו, מה שמביא את פטרוס לנזוף בו.

פרק ו'-פרק ז': השליחים בוחרים שבעה דיקאנים שינהלו את חיי הנוצרים בירושלים. סטפנוס הקדוש, הבכיר מהשבעה, נעצר ונושא נאום טרם הוצאתו להורג.

פרק ח': דמותו של פאולוס מופיעה לראשונה, כרודף הנוצרים. פיליפוס המבשר, אחד משבעת הדיקאנים, בא להפיץ את הבשורה בשומרון. אחד המתנצרים החדשים הוא שמעון הקוסם, שמנסה להוריד את רוח הקודש תמורת בצע כסף. פיליפוס עוזב את שומרון ובדרכו לעזה פוגש את הסריס האתיופי, ומנצר אותו.

פרק ט': ישו מתגלה אל פאולוס בחלום, והלה מחליט להתנצר. הוא מתחיל להפיץ את הנצרות בירושלים ובדמשק. פטרוס מרפא את איינאס ומקים לתחייה את טביתא .

פרק י': פטרוס נפגש עם קורנליוס הקנטוריון . בבית שמעון הבורסקאי אירע לפטרוס נס החלום , ולזכר נס זה הקימו ביפו את שתי כנסיות פטרוס הקדוש: הקתולית והאורתודוקסית.

חלק ב': שליחותו של פאולוס

פרק כ"ז-פרק כ"ח: פאולוס נוסע מארץ ישראל לרומא כדי להפיץ את הנצרות, ובדרכו הוא עוצר במלטה.

מחבר הספר

המסורת הנוצרית, כאמור לעיל, מייחסת את הספר ללוקאס, מחבר הבשורה על-פי לוקאס, שהיה רופא יווני וחבר קרוב של פאולוס.

ניתוח פילולוגי של "מעשי השליחים" ושל הבשורה על-פי לוקאס אכן מגלה אחידות של סגנון ואוצר מילים בין שני הספרים. בנוסף לכך, שניהם מופנים ל"תאופילוס המכובד" וההקדמה ל"מעשי השליחים" היא בעצם חזרה על הפרק האחרון של לוקאס. בנוסף לכך, בבשורה מונחים ארמיים מתחום ההלכה היהודית אינם מופיעים, אלא במקומם מופיע ההסבר היווני, וכן מופיעים בה מונחים מתחום הרפואה של אז. כל אלה מראים שכותב הבשורה ו"מעשי השליחים" אכן היה רופא יווני, ויכול להיות ששמו אכן היה לוקאס (אך בה במידה זה יכול להיות שם עט). ^{[דרוש מקור]}

ברם, חוקרים מטילים ספק בכך שאותו לוקאס שכתב את שני הספרים הללו היה ידידו של פאולוס, משום שהוא מרבה להשתמש במקורות אחרים (כך, הבשורה על-פי מרקוס משולבת בבשורה על-פי לוקאס) ובאגדות עממיות על ישו – במקום להשתמש במידע שאבות הכנסייה הנוצרית, המקורבים לפאולוס, היו יכולים למסור לו. לכן עובדת היות לוקאס חבר של פאולוס מוטלת כיום בספק.^{[דרוש מקור]}

זמן כתיבת הספר

היות שבספר אין שום אזכורים של חורבן בית שני, היו כאלה שטענו שהספר נכתב לפני שנת 70. אולם על פי המחקר ההיסטורי, הספר נכתב בו-זמנית (או מעט אחרי) עם הבשורה על-פי לוקאס, אשר דווקא כן מתייחסת לחורבן הבית, ויתר על כן, מתייחסת לתקופת שלטונו של הקיסר הרומאי דומיטיאנוס, ולכן יש לשייך את הספר לשנת 90 לערך, אם כי יש המשייכים אותו דווקא לשנת 80. בנוסף לכל, יש הטוענים כי כותב הספר נסמך גם על כתביו של יוסף בן מתתיהו, וכי לכן יש לשייכו לשנת 100, אך במבט קרוב יותר ניתן לראות כי טענות אלה רחוקות מלהיות מוצקות^{[דרוש מקור]}.

קישורים חיצוניים

• מעשי השליחים (תרגום חדש)
• topic/Acts-of-the-Apostles מעשי השליחים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)