נואי איטו
 | |
| לידה |
21 בינואר 1895 פוקואוקה, יפן  |
|---|---|
| פטירה |
16 בספטמבר 1923 (בגיל 28) טוקיו, יפן |
| מדינה |
יפן |
| אירועים משמעותיים |
Amakasu Incident |
| שפות היצירה |
יפנית |
| בן או בת זוג |
|
  | |
נואי איטו (ביפנית: 伊藤 野枝; 21 בינואר 1895 - 16 בספטמבר 1923) הייתה סופרת אנרכיסטית ופמיניסטית יפנית.
חייה המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נואי איטו נולדה באי קיושו שביפן. בגיל 14 החלה לעבוד בדואר, ושנה לאחר מכן עברה להתגורר בטוקיו ושם למדה בבית ספר תיכון לבנות. בשנתה החמישית ללימודים היא נישאה לגבר בשם פוקוטארו ששודך לה בידי דודה. היא הסכימה להינשא לו מכיוון שהוא בדיוק שב מארצות הברית, לשם רצתה להגיע בעצמה, ותכננה להפרד ממנו ברגע שתגיע לשם, אך לדאבונה הם נשארו ביפן, ופוקוטארו לא תמך ברצונה להמשיך בלימודיה.
לאחר נישואיה, נואי איטו התיידדה עם יון צוג'י, אחד המורים בבית ספרה, שהיה גם סופר ניהליסט ופמיניסט. בתמיכתו של מורה, נואי איטו סיימה את לימודיה ועזבה את בעלה. לאחר סיום לימודיה במרץ 1912, הפכו יחסיה עם יון צוג'י לרומנטיים, והם נישאו בשנת 1915. השניים היו יחד 4 שנים, ונולדו להם שני ילדים, ובשנת 1916 נפרדו כשנואי איטו התאהבה בפעיל האנרכיסט סקאה וסאגי ועברה לגור איתו.
פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם סיום לימודיה הצטרפה נואי איטו ל-Bluestockings, תנועה לא רשמית של נשים אינטלקטואליות והחלה לערוך את המגזין הפמיניסטי לאמנות ותרבות "סייטו". במהלך שנות פעילותה במגזין היא העלתה לדיון ציבורי סוגיות שונות הנוגעות לנשים, ביניהן זנות, הפלות, אמצעי מניעה ואמהות, ותרגמה ליפנית מספר מכתביה של ההוגה האנרכה-פמיניסטית אמה גולדמן.[1] היא סיימה את תפקידה במגזין כעורכת ראשית בשנת 1916. בשנת 1919 ייסדה יחד עם וסאגי ופעילים אנרכיסטים נוספים את המגזין הראשון של תנועת העובדים היפנית בו דנו בקשרים בין תנועת העובדים לבין אנרכיזם. ובשנת 1921 היא לקחה חלק בייסודו של ארגון הנשים הסוציאליסטי אגודת הסחלב האדום. במהלך השנים פרסמה נואי איטו יותר מ-80 מאמרים על אנרכיזם, פמיניזם, זכויות עובדים וסוציאליזם.[2]
מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר רעידת האדמה הגדולה בקאנטו, הכריזה ממשלת יפן על ממשל צבאי, והשתמשה במצב על מנת להתנקש במתנגדים למשטר הקיים. ב-16 בספטמבר 1923 נעצרו נואי איטו, סקאה וסאגי ואחיינו בן ה-6 בידי המשטרה הצבאית היפנית והוכו למוות. לאחר מכן גופותיהם הושלכו לבאר נטושה.[3]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ המשטרה נראית חסרת תועלת בקהילה שלנו…, אחדות, 22 בינואר 2014.
- ^ בה ג'ין, התנועה האנרכיסטית ביפן: חללי טוקיו, 1930.
- ^ ביוגרפיה של נואי איטו באתר libcom.org.