נידוי (נצרות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בנצרות, נידוייוונית: Ανάθεμα, אנתמה; בלטינית: excommunicatio) הוא הכרזה הבאה להשעות או להוציא אדם מן הקהילה הדתית אליה השתייך, הכרוכה בגינוי רוחני של האדם, או הקבוצה המנודה. מקורותיו של הנידוי בכתבי הברית החדשה. באיגרת אל הגלטים נאמר: "אֲבָל גַּם־אֲנַחְנוּ אוֹ־מַלְאָךְ מִן־הַשָּׁמַיִם אִם־יָבוֹא לְבַשֵׂר אֶתְכֶם בְּשׂוֹרָה מִבַּלְעֲדֵי זֹאת אֲשֶׁר בִּשַׂרְנוּ אֶתְכֶם חֵרֶם יִהְיֶה".[1] ובאיגרת הראשונה אל הקורינתים נאמר: "מִי שֶׁלּא יֶאֱהַב אֶת־הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ יָחֳרָם מָרַן אֲתָא".[2]

בברית החדשה מספר מועט של דוגמאות לנידוי. בבשורה על-פי מתי מסופר שישו הורה להתייחס לאנשים הפוגעים שוב ושוב באחרים כאל גוי או מוכס: "וְאִם־לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם וְהִגַּדְתָּ אֶל־הַקָּהָל וְאִם־לֹא יִשְׁמַע גַּם־אֶל־הַקָּהָל וְהָיָה לְךָ כְּגוֹי וּכְמוֹכֵס".[3] באיגרת אל הרומאים כותב פאולוס: "וַאֲנִי מַזְהִיר אֶתְכֶם אַחַי לָשׂוּם פְּנֵיכֶם בִּמְשַׁלְּחֵי מְדָנִים וּמִכְשׁוֹלִים שֶׁלּא כַלֶּקַח אֲשֶׁר לְמַדְתֶּם וְסוּרוּ מֵהֶם׃",[4] ובאיגרת יוחנן השנייה נאמר: "איש אם יבוא אליכם ולא יביא את התורה הזאת, אל תקבלו אותו הביתה ואל תאמרו לו "שלום"; כי המברך אותו בברכת שלום משתתף במעשיו הרעים".[5]

הכנסייה הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הכנסייה הקתולית, הנידוי איננו עונש, אלא הכרזה דתית רשמית על מצב קיים: הכנסייה נצרכת להכריז על נידוי, כאשר חבר בכנסייה (תהא דרגתו אשר תהא) עושה מעשה אשר מוציא אותו מקהילת המאמינים; ההכרזה נדרשת במיוחד כאשר אותו אדם, בדבריו או במעשיו, "מפיץ מחלוקת ומבוכה בקהל המאמינים", ובפרט כאשר הוא משמש דוגמה לציבור. במצבים מעין אלה, הכנסייה מיידעת את ציבור המאמינים שאין עוד לציית לאדם זה, ומודיעה לאנשי הכמורה כי אותו אדם הוציא עצמו במזיד מן הכנסייה, וכי אין לשתף אותו עוד בסקרמנט, עד למועד שבו תהיה השלמה. יש ובהכרזה ניתנים התנאים להשלמה לצורך השבת המנודה לחיק הכנסייה ואף מוגדרת סמכותו של המחליט על ההשלמה, בין אם זה בישוף או האפיפיור. הנידוי משמש בכנסייה הקתולית ככלי "מרפא", אמצעי לחץ על האדם לשנות את התנהגותו או הצהרותיו, להתוודות על חטאיו ולשוב כחבר מלא בקהילה.

חרם ונידוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכנסייה האורתודוקסית המזרחית קיים הבדל בין נידוי (בלטינית: excommunicatio) לבין חרם (anathema, מן היוונית: ανάθεμα). בעוד הנידוי אוסר על אדם לכהן בפולחן הדתי ולקבל את הסקרמנטים, החרם מוגדר כהרחקה מוחלטת של האדם מן הקהילה ואיסור קיומם של קשרים אתו. הנידוי בדרך כלל מוגבל בזמן, והמנודה רשאי להשתתף בתפילות בכנסייה. החרם, לעומת זאת, משמעו ניתוק מוחלט מן הכנסייה, והוא מתבטל אך ורק באמצעות חרטה שלמה מצד המוחרם. במאה החמישית לספירה יצרה לראשונה גם הכנסייה הקתולית הבחנה בין נידוי לבין חרם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נידוי בוויקישיתוף


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]