סגידה לסוסים
סגידה לסוסים הוא נוהג פגאני שהתקיים באירופה בתקופת הברזל ואולי אף בתקופת הברונזה. הסוס נתפש כשמימי, כחיה קדושה המקושרת לאל מסוים או כחיית טוטם המייצגת את המלך או הלוחם. קבוצות דתיות שסגדו לסוסים וסוסים כקורבנות היוו במקור מאפיין של תרבויות נוודים אירואסייתיות. סגידה לסוסים קושרה בצורה כמעט מוחלטת לתרבויות הודו-אירופאיות ופרוטו-טורקיות.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסוס הלבן של אפינגטון הוא דוגמה לסגידה לסוסים תקופת הברונזה, כאשר תארוכו הוא בין 1400 לפנה"ס עד ל-600 לפנה"ס. ישנה סיבה להניח כי פוסידון, כמו אלי ים אחרים, קושר לסוסים בהתחלה. באומנות היוונית, פוסידון רוכב על מרכבה שמובלת בהיפוקמפוסים או סוסים רגילים המסוגלים לדהור על המים, ומלחים הטביעו לעיתים סוסים בים כקורבן לפוסידון בשביל שיט מוצלח. עדויות נוספות לסגידה לסוסים נמצאות אצל טקיטוס בחיבורו גרמאניה, המציין כי לגרמנים הייתה מסורת של סגידה לסוסים.
סגידה לסוסים בהודו[עריכת קוד מקור | עריכה]
סגידה לסוסים נפוצה גם ביבשת ההודית. שם, מקורו ככל הנראה בהגירות של עמים אינדו-ארים, שהיגרו מתרבות עמק האינדוס כאשר זו קרסה, מסיבה שלא ידועה עד ימנו-אנו. בתרבות עמק האינדוס, ובמיוחד במוהינג'ו דארו, הוטבעו חותמים עם דמויות של סוסים. כיום, סגידה לסוסים נפוצה בהינדואיזם בדמות סגידה לאיאגריווא.