סלסה (מוזיקה)

סלסה (מספרדית: Salsa) היא סגנון מוזיקה לטינית שהתפתח בשנות ה-60 של המאה ה-20, בניו יורק, על-בסיס סגנונות קודמים שהגיעו לשם מקובה: ממבו, סון קובני וצ'ה צ'ה צ'ה, עם השפעות מקולומביה ופוארטו ריקו. כיום זה סגנון פופולרי, המנוגן על ידי מוזיקאים בכול העולם. קיימים גם מועדוני ריקוד לצלילי סלסה.

מוזיקת הסלסה מתאפיינת בכלי נגינה המנגנים תבניות אופייניות במקצב 8/8: כלי הקשה - טימבלס (מערכת תופים לטינית), קונגס או תופי קונגה, בונגוס או תופי בונגו, קלאווה, מאראקס וגווירו. פסנתר שמנגנן מונטונו - תבנית שחוזרת על עצמה, ומבוססת בדרך כלל על ארבעה אקורדים מז'וריים, וכלי נשיפה בדומה לג'אז שמנגנים את רוב המלודיה והמעברים. סימן הזיהוי של כל סגנונות הסלסה הוא תבנית הבאס - שמנגן על פעימות 2.5, 4, 6.5 ו-8 בניגוד לרוב הסגנונות המודרניים בהם הוא מנגן על 1 ו-5. תבנית הקלאווה האופיינית לסלסה כוללת 5 נקישות בכל תיבה, בפעימות 2,3,5,6.5,8. אליהם מצטרפת בדרך כלל שירה בספרדית שהיא השפה העיקרית של הסגנון. למוזיקה נלווה לעיתים קרובות ריקוד הסלסה, במספר סגנונות - ראו סלסה (ריקוד).

מוזיקאים לעיתים קרובות מבדילים בין סלסה לסוגים אחרים של מוזיקה לפי הקצב שלה^[1].

מקורות הסלסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסלסה התפתחה מסגנונות קודמים שמקורם בקובה: סון קובני, ממבו וצ'ה צ'ה צ'ה. עד ה-50 של המאה ה-20 נחשבה קובה בירת הבילויים של העולם המערבי ושל ארצות הברית, ומוזיקאים רבים התפרנסו מנגינה לקהל המבלים שהגיע ממקומות רבים. עם המהפכה הקובנית נותק הקשר בין קובה לארצות הברית ומדינות המערב, ואמנים רבים מקובה, וכן מוזיקאים רבים מפוארטו ריקו הגיעו להארלם הספרדית בניו יורק שהפכה מרכז למוזיקה לטינית. בתקופה זו גם פרח מועדון הפלדיום במנהטן בו ניגנו אמנים לטיניים בולטים. בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 התפתחה שם מוזיקת הסלסה.

מקור המונח סלסה: במקור משמעו רוטב. השימוש במונח בהקשר של המוזיקה מקורו כנראה בשנת 1955 עם הקמת הלהקה Conjucto Los Salseros, ובשנת 1962 עם יציאת השיר Salsa y Bembe של ג'ימי סבאטר.

ההיסטוריה של הסלסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנים הבולטים שהשפיעו על סגנון הסלסה בניו יורק בשנות ה-60 של המאה ה-20: סליה קרוז, ריי בארטו, טיטו פואנטה, הקטור לאבו, ג'ו קובה, ווילי קולון, לארי הרלו, בובי ולנטין, אדי פאלמיירי וג'וני פאצ'קו. בשנת 1964 הוקמה בניו יורק חברת התקליטים פאניה, והיא הוציאה לאור תקליטים של אמנים אלו ואחרים ובכך הפיצה את המוזיקה בעולם. בשנת 1968 חברת התקליטים גם הקימה להקה ששילבה את האמנים ביחד בשם Fania All Stars, שגם הקליטה תקליט משלה באותו שם ב-1971. כל הכרטיסים להופעות הלהקה נמכרו מראש, כולל הופעה שנערכה באצטדיון היאנקי בניו יורק ב-1973 בפני 50,000 צופים. בשנת 1978 חברת התקליטים הוציאה תקליט מהופעה חיה שנערכה במדיסון סקוור גרדן בניו יורק.

במקביל קמו הרכבים ולהקות שניגנו מוזיקת סלסה בפוארטו ריקו, סנטיאגו דה קאלי בקולומביה, הרפובליקה הדומיניקנית ומקומות רבים בארצות הברית בעולם. במקביל אך במנותק, התפתח בקובה סגנון מוזיקלי קרוב לסלסה בשם טימבה, והפך לסגנון המוביל בקובה. בשנות ה-80 התפתחה בהשפעת מוזיקת הפופ והפופ הלטיני מוזיקת הסלסה הרומנטית. בשנות ה-2000 התפתחה בניו יורק הסלסה הקשה (סלסה דורה), כמגמה נגדית, שנועדה להחזיר את המקצב לצורה המקורית שלו של שנות ה-70. סגנון נוסף שהתפתח הוא סלסטון, המשלב בין סלסה לרגאטון. במקביל התפתח בקובה סגנון קובטון, המשלב בין טימבה לרגאטון. כיום פועלים מגוון הרכבי סלסה בכל הסגנונות.

בין האמנים הבולטים הנוספים שהשפיעו על הסגנון בכל שנותיו: פרנקי רוויז (פוארטו ריקו/ניו יורק), אל גראן קומבו דה פוארטו ריקו, לה סונורה קרוסלס (קולומביה), גרופו ניצ'ה (קולומביה), מארק אנתוני (זמר) ועוד.

סגנונות הסלסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסלסה יש שלושה תת-סגנונות בולטים: הסגנון הקלסי, סלסה רומנטית וסלסה דורה (סלסה קשה).

הסגנון הקלסי (Salsa Vieja) מושפע ישירות ממוזיקת הממבו והסון, מזוהה עם ההרכבים שניגנו בניו יורק בשנות ה-60 וה-70, רובם הקליטו בחברת התקליטים פאניה וחלקם הופיעו במועדון הפלדיום. בסגנון זה ניתן לשמוע לרוב את כל כלי ההקשה של הסגנון: טימבלס (מערכת תופים לטינית), קונגס או תופי קונגה, בונגוס או תופי בונגו, קלאווה, מאראקס, גווירו וקאמפאנה. הבאס מנגנן תבנית קבועה והפסנתר מנגנן מונטונו שמבוסס לרוב על ארבעה אקורדים מז'וריים בשילוב מעברים, בחלק מהמקרים המוזיקה מובלת על ידי כלי נשיפה והזמרים למעשה מלווים בדומה לכלי נגינה, במקרים אחרים על ידי מרימבה שהצליל שלה דומה לקסילופון.

הסלסה הרומנטית (Salsa Romántica) הוא סגנון סלסה שהתפתח ב-שנות ה-80 בהשפעת מוזיקת הפופ והפופ הלטיני. בסגנון זה הזמר או הזמרים מובילים את השיר. המקצב רך יותר, וחלק מכלי ההקשה ש"מקשיחים" את הקצב כמו קלאווה לא נשמעים, ולעומת זאת המלודיה מורכבת יותר, וכוללת שילוב של אקורדים מז'וריים ואקורדים מינוריים, מה שמעניק למוזיקה צליל רומנטי יותר ולעיתים עצוב יחסית לסגנונות סלסה אחרים. הפסנתר לעיתים קרובות מלווה ומשלים את המלודיה ולא מנגן מונטונו. חלק גדול מהאמנים המזוהים עם סגנון זה הם מפוארטו ריקו, בין הבולטים: פרנקי רוויז, ג'רי ריוורה, גילברטו סנטה רוסה, טוני ווגה, אל גראן קומבו דה פוארטו ריקו, לה אינדיה, מאלו רוויז וכיום הבולט ביותר בסגנון זה הוא ללא ספק הזמר מארק אנתוני.

סלסה דורה (Salsa Dura, סלסה קשה) התפתחה בניו יורק כהמשך ישיר של הסגנון הקלסי. השם מיוחס לנגן הטרומבון ג'ימי בוש שהוציא אלבום בשם זה בשנת 1998, ונחשב ל"תגובת נגד" לסלסה הרומנטית מתוך מגמה להחזיר את הסלסה למקצב הקלסי. בסלסה דורה חזרו תבניות כלי ההקשה שמוכרות בסגנון הקלסי, והקלאווה והקאמפאנה מקבלים הדגשה מיוחדת כך שהצליל שלהם הוא הבולט ביותר במוזיקה, בשילוב כלי נשיפה שמובילים את המלודיה, פסנתר שמנגן מונטונו ולעיתים בשילוב ויברפון, שהחליף את המרימבה. ההרכבים הבולטים בסגנון זה: אורקסטרה SCC (לשעבר לה אקסלנסיה), ג'ימי בוש, ויין גורבאה אך ההרכב שנחשב מוביל הסגנון היא הלהקה ספאניש הארלם אורקסטרה.

קיימות גם גרסאות כיסוי (קאברים) - עיבודים בקצב הסלסה של שירים שהוקלטו במקור במקצב אחר כגון פופ או רוק. כמו כן קיימים רמיקסים בקצב הסלסה שהופקו על ידי תקליטנים מתוך שירים שהוקלטו במקצבים אחרים, לרוב פופ או רגאטון. בחלק גדול מהמקרים, גרסאות אלו הופקו תוך הוספת תבנית קבועה של באס, קאמפאנה ולעיתים קלאווה כפי שנהוגה בסלסה, על השירה המקורית והכלים המלודיים, ולכן משויכות לסלסה דורה.

סגנון נוסף שמשויך לעיתים לסלסה הוא בוגלו, שהתפתח בדומה לממבו במקביל בארצות הברית, עוד לפני הסלסה, אך כיום מזוהה בעיקר עם להקות סלסה קולומביאניות כמו לה סונורה קרוסלס. במועדוני סלסה מושמעים לעיתים קרובות גם הסגנונות הקובניים הקרובים לסלסה: טימבה, סון וצ'אנגווי.

סלסה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל פעלו ופועלות מספר להקות המנגנות מוזיקת סלסה: אטרף, סלסה גרוב עם פרלה מלקוס, ג'רוזלם סלסה באנד עם לילה מלקוס, וולאקאטה!, קימבומבו, אלגריה וכיום Latin Power Productions של פרננדו קנופף.

כמו כן, בישראל קיימת סצנה מפותחת של מועדונים בהם רוקדים לצלילי מוזיקת סלסה ומתקיימים מספר פסטיבלים בשנה, רובם באילת המוקדשים לנושא.