קלאבהאוס

קלאבהאוס (באנגלית: Clubhouse) היא תוכנית שיקום פסיכוסוציאלי ותמיכה לאנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות, במסגרת הקהילה.

בניגוד לטיפולים היומיים ולמודלים מסורתיים אחרים לטיפול במסגרת הקהילה, משתתפי תוכנית הקלאבהאוס נקראים "חברים" (בניגוד ל"מטופלים" או "קליינטים"), ופעולות השיקום מתמקדות בחוזקות וביכולות, ולא בהפרעות הנפשיות שלהם. התוכנית איננה קלינית, ואין פסיכותרפיסטים או פסיכיאטרים בצוות המטפל. משתתפי התוכנית חלקם על בסיס שכר וחלקם האחר על בסיס התנדבותי.

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון המרכזי המפעיל את תוכנית קלאבהאוס הוא "קלאבהאוס אינטרנשיונל" (Clubhouse International), שנקרא בעבר "International Center for Clubhouse Development ‏(ICCD)"^[1]. הפעילות במסגרת התוכנית מבוססת על ארבע זכויות עיקריות לחברים:

הזכות להגיע למקום מסוים.
הזכות לקשר חברתי משמעותי.
הזכות לעבודה משמעותית.
והזכות למקום לחזור אליו בסיום יום העבודה.

החברים וצוות ההפעלה עובדים זה לצד זה, על מנת לנהל את המשימות המתבצעות במסגרת התוכנית, תוך סיפוק הזדמנויות לחברים לתרום משמעותית בדרכים שונות. הקלאבהאוס מופעל במודל שיתופי בין החברים לצוות ההפעלה וההנהלה כעמיתים לאותן מטרות. האווירה נועדה לבטא תמיכה, קבלה והתחייבות לאותן מטרות. התרומה משותפת לכל יחיד בחברה זו, כך שהחברים פועלים כבוגרים תורמים ולא כמטופלים. המודל נועד להוכיח כי אנשים עם בעיות נפשיות יכולים לחיות חיים פרודוקטיביים ומוצלחים בקהילה למרות ההפרעות מהן הם סובלים ומידת חומרתן.

כיום פועלים כ-325 קלאב-האוסים ב-28 מדינות ברחבי העולם. בישראל פועלים חמישה קלאב-האוסים: הוותיק ביותר פועל בעפולה (בעבר פעל בנוף הגליל), והאחרים בטבריה, בירושלים, בחיפה ובחדרה.

עקרונות מנחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקלאבהאוס לא אמורה להיות היררכיה בין חברים לאנשי צוות, וזאת במטרה לקדם העצמה של החברים.
החברות בקלאבהאוס קבועה לכל החיים; ניתן להשתמש בשירותי הארגון גם לאחר הפסקה של מספר שנים בפעילות בארגון.
לחברים בקלאבהאוס ניתנת אפשרות בחירה מתי לבוא למקום, האם לעבוד או לא, באיזו עבודה, איזה איש צוות לקבל לעבודה, לקבוע את מטרותיו של הקלאבהאוס, לשנות כללים שנקבעו, לעיין בחומר מהתיק האישי שקיים בקלאבהאוס, ועוד. האווירה בקלאבהאוס נועדה לאפשר לאנשים לבוא ללא התחייבות ולהרגיש חלק מקבוצת עמיתים; כל הפעילות היא על בסיס התנדבותי, והמוטיבציה לעבוד או להשתתף בפעילות כלשהי מגיעה מהחברים עצמם, דבר שעשוי גם להגביר את היעילות יחסית למצב בו הפעילות נעשית בכפייה.
מערכת היחסים בין החברים עצמם, ובינם ולבין אנשי הצוות, חשובה לשיקומם של החברים ולבניית אמון כלפי אנשים בכלל בקהילה. מערכת יחסים זו נועדה לתרום לחיזוק הביטחון העצמי של החברים, ולאמונה ביכולתם להצליח ולהתמודד באופן מיטבי עם החיים בקהילה. בין אנשי הצוות לחברים אמורה להתקיים מערכת יחסים חברית אמיתית, מעבר למשימות היום-יומיות. איש הצוות אמור להאמין בחבר ולעזור לו לקדם את חייו על פי רצונותיו, כישוריו ויכולותיו.
העבודה בקלאבהאוס מאורגנת כיחידות עבודה, המספקות לחברים פעילות משמעותית, המקבילה לתעסוקה בשוק החופשי. כל יחידה (כגון מטבח או יחידה משרדית) מקיימת פגישות יום יומיות על מנת לתכנן את מטרות העבודה ואופן הביצוע, וכן לטפח את היחסים בין העובדים ביחידה.
לחברים יש זכות להתנסות בעבודה בשוק החופשי דרך התעסוקה המעברית, ולקבל שכר הולם על עבודתם.
המודל מנסה לדמות ככל האפשר את הפעילות במקום לנסיבות מקבילות נורמטיביות. כך למשל, העבודה מתקיימת משעות הבוקר ועד שעות אחר הצהריים, ושעות הפנאי מתנהלות אחר הצהריים ובסופי שבוע וחגים במסגרת הקלאבהאוס.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת, ניסו הפסיכיאטר חירם ג'ונסון מבית החולים הפסיכיאטרי רוקלנד בניו יורק, יחד עם אליזבת שרמרון (Elizabeth Schermerhorn), טכנאית בבית החולים, להקים קבוצת עזרה עצמית למתמודדים עם הפרעות נפשיות מבית החולים^[2]. ההתארגנות לא צלחה, אך ב-1944 התארגנה קבוצה של עשרה מתמודדים שיצאו מאשפוז פסיכיאטרי ברוקלנד, ואחד מהם, מייקל אובלנסקי, פנה לסיוע לשרמרון. הם הקימו קבוצה בשם "אנחנו לא לבד" (WANA - We Are Not Alone)^[3]. שרמרון סייעה לקבוצה ובהמשך אספה תרומות עבור הארגון במסגרת קהילות בריאות הנפש בניו-יורק^[4]. תחילה פעלה הקבוצה כקבוצה לעזרה עצמית, ובהמשך היא התפתחה לקהילה יזמית מוצלחת המבוססת על תוכנית של עזרה למתמודדים להשיב לעצמם את הפעילות והשאיפות שהיו להם לפני תקופת מחלתם.

ב-1948 נפתח הקלאבהאוס הראשון, בית פונטיין, במנהטן; בעזרתם של מתנדבים. בית פונטיין נרכש רשמית בתחילת 1950. תוכנית בית פונטיין^[5] הפכה לתבנית לדגם הקלאבהאוס בשנת 1977, אז זכה הארגון במענק רב שנתי מטעם המכונים הלאומיים לבריאות, במטרה ליצור תוכנית הכשרה לאומית ולהקים קבוצות דומות. עד 1987 הוקמו 220 מסגרות קלאבהאוס בארצות הברית. ב-1994 הוקם הארגון העצמאי ICCD, במטרה לתמוך בהקמת קלאבהאוסים ברחבי העולם ולפתח את המודל. הארגון ממשיך לקדם את המודל עד היום, מקיים כנסי מחקר בתחום, ועוד.