קרב חרקוב השלישי
 | ||||||||||||||||||
| טנקי פאנצר סימן 4 גרמניים בחרקוב, 1943 | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 19 בפברואר 1943 – 15 במרץ 1943 (3 שבועות ו־4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מבצע וורונז'-קסטורנויה | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב קורסק | |||||||||||||||||
| מקום |
חרקוב, ברית המועצות  | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 49°58′00″N 36°19′00″E / 49.966666666667°N 36.316666666667°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון גרמני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
קרב חרקוב השלישי הוא השם שניתן לסדרת מתקפות אשר בוצעו על ידי קבוצת ארמיות דרום הגרמנית כנגד הצבא האדום בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, סביב העיר חרקוב (רוסית: Харьков; אוקראינית: Харків), בין 19 בפברואר ל-15 במרץ 1943. המתקפה הגרמנית הובילה להשמדתן המוערך של 52 דיוויזיות סובייטיות ולכיבושן מחדש של הערים חרקוב ובלגורוד. היא בלמה את התמוטטותה של החזית הגרמנית, ובכך האריכה את המלחמה בזמן רב, והייתה הניצחון הגדול האחרון של הוורמאכט נגד הצבא האדום.
בעוד הארמייה השישית הגרמנית הייתה מכותרת בסטלינגרד, ביצע הצבא האדום סדרת מתקפות כנגד יתרת קבוצת ארמיות דרום. אלו הגיעו לשיאן ב-2 בינואר 1943, עת שהסובייטים פתחו במבצע "כוכב" ומבצע "שעטה", שהצליחו להבקיע את קווי ההגנה הגרמנים ולהוביל לכיבושן מחדש של חרקוב, בלגורוד, קורסק וורושילובגרד ואיזיום בין חודש ינואר לתחילת פברואר. המתקפה הסובייטית אומנם הייתה מוצלחת, אך גרמה ליחידות הצבא למתוח את קוויהם יתר על המידה. בעקבות כניעת הארמייה השישית הגרמנית ב-2 בפברואר, התפנתה החזית המרכזית הסובייטית ופנתה מערבה, וב-25 בפברואר הרחיבה את מתקפתה כנגד קבוצת ארמיות דרום וקבוצת ארמיות מרכז. אולם חודשים של קרבות ממושכים גבו מחיר כבד מהצבא האדום ובדיוויזיות מסוימות נותרו בסך הכל לא יותר מ-1,000 עד 2,000 לוחמים כשירים. פילדמרשל אריך פון מאנשטיין ניצל את ההזדמנות ושיגר ב-19 בפברואר מתקפת נגד בחרקוב, בעזרתן של שתי ארמיות פאנצר ובכללן קורפוס הפאנצר אס אס השני.
אף על פי שגם הכוחות הגרמנים היו מוחלשים, הם הצליחו לאגף לכתר ולהביס את יחידות השריון בחוד החנית של הצבא האדום דרומית מחרקוב. זה אפשר לפון מאנשטיין לחדש את מתקפתו כנגד העיר חרקוב, המתקפה שהחלה ב-7 במרץ. קורפוס הפאנצר אס אס השני התעלם מההוראה לכתר את חרקוב מצפון, ובמקום זאת החליט לתקוף את העיר חזיתית ב-11 במרץ. החלטה זו הובילה לקרבות מבית לבית שנמשכו ארבעה ימים עד שהעיר נכבשה לבסוף על ידי דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-1 ב-15 במרץ. יומיים לאחר מכן כבשו הגרמנים גם את בלגורוד, ובכך יצרו את מבלט קורסק שהוביל לקרב קורסק המכריע ביולי 1943. על אף שהמתקפה הגרמנית עלתה לצבא האדום בכ-70,000 אבדות, הקרבות מבית לבית בחרקוב הובילו גם לאבדות כבדות בקרב קורפוס הפאנצר של האס אס, שאיבד קרוב ל-4,300 חיילים עד לסיום המבצע באמצע חודש מרץ.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצב בדון האמצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבצע סערת חורף, שבוצע כדי להקל על הארמייה השישית שנלכדה בסטלינגרד, נאלץ להתבטל ב-23 בדצמבר 1942, שכן שלוש חזיתות סובייטיות בדון האמצעי פרצו והתקדמו דרומה. הפיקוד העליון הסובייטי תכנן לכתר ולנפץ כמה יחידות גדולות של הוורמאכט באמצעות המבצע הזה והפעולות הבאות:
- קבוצת ארמיות B בפיקודו של מקסימיליאן פון וייכס על הדון העליון והאמצעי
- קבוצת ארמיות דון בפיקודו של אריך פון מאנשטיין ליד סטלינגרד
- קבוצת ארמיות A בפיקודו של אוואלד פון קלייסט בקווקז
המשמעות הייתה אובדן של למעלה ממיליון חיילים עבור הרייך הגרמני. הצבא האדום הצליח בתחילה, מכיוון שרק הארמייה השמינית האיטלקית התמודדה מולו בדון האמצעי. כך הצליח קורפוס הטנקים ה-24 בפיקודו של גנרל ואסילי בדנוב להתקדם 240 ק"מ בחמישה ימים במהלך הפשיטה על טאצינסקאיה. ב-24 בדצמבר 1942, כבש הקורפוס את טאצינסקאיה, עם שדה התעופה ומתקני האחסון שלו, אשר היה חשוב לאספקת החיילים הגרמנים הלכודים בסטלינגרד. עם זה, יחידות פלגת הארמייה הולידט שנלחמו על הצ'יר היו מאוימים בכיתור, כי הקורפוס של בדנוב היה במרחק 130 ק"מ בלבד מרוסטוב על הדון. הגנרלים הות והולידט נאלצו לוותר על הדיוויזיות החזקות ביותר שלהם כי מאנשטיין היה זקוק להם כדי לבלום את יחידותיו של בדנוב. המפקדים הסובייטים כבר לא ציפו להתנגדות ולכן הופתעו כאשר דיוויזיית הפאנצר ה-11, דיוויזיית הפאנצר ה-6 ודיוויזיית הרגלים ה-306 של הוורמאכט כיתרו והשמידו את הקורפוס הסובייטי. בביסטריה איבד קורפוס הטנקים הסובייטי ה-25 90 טנקי T-34 זמן קצר לאחר מכן, כך שנאלץ לעצור גם הוא את התקפתו. ארמיית הטנקים הראשונה וארמיית המשמר השישית נבלמו על ידי פלגת הארמייה פרטר-פיקו באזור וורושילובגרד, ובעקבות כך ראשי החנית הצפוניים של המתקפה נותקו.
המצב באגף הדרומי של החזית המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצב דרומה יותר בדונייץ התחתית היה מאיים לא פחות על המערכים הגרמניים: הארמייה ה-51 וארמיית המשמר השנייה גילו פער בין ארמיית הפאנצר הרביעית של הוט לפלגת הארמייה הולידט ודחפו דרכו. המטרה הייתה לכבוש את רוסטוב על הדון ולנתק את דרכי הנסיגה של ארמיית הפאנצר הראשונה מהקווקז ולכתר את הארמייה של הוט. אף על פי שהנסיגה מהקווקז כבר החלה בשלב זה, ארמיית הפאנצר הראשונה עדיין הייתה במרחק של יותר מ-600 ק"מ מרוסטוב. לעומת זאת, חוד החנית של הטנקים הסובייטיים, כבר היו 30 ק"מ מרוסטוב ב-20 בינואר. אולם, עקב תשישות ומחסור בדלק, פעולות הצבא האדום הואטו, ולכן הצליחו הגרמנים להביא תגבורת ובכך שמרו על "צוואר בקבוק" פתוח עבור ארמיית הפאנצר הראשונה.
לכידת חרקוב על ידי הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר פריצת הדרך המוצלחת בגזרה של קבוצת ארמיות B הגרמנית במהלך מבצע אוסטרוגושסק-רוסוש ומבצע וורונז'-קסטורנויה, חזית וורונז' בפיקודו של פיליפ גוליקוב פתחה במבצע כוכב ב-2 בפברואר. בעוד ששתי ארמיות היו אמורות לתמוך בהתקדמות חזית בריאנסק לעבר קורסק, הארמייה ה-40 בפיקודו של לוטננט גנרל קיריל מוסקלנקו, הארמייה ה-69 החדשה שהוקמה בפיקודו של לוטננט גנרל מיכאיל קזקוב וארמיית הטנקים השלישית בפיקודו של לוטננט גנרל פאבל ריבאלקו לכיוון חרקוב. הארמייה ה-40 הייתה אמורה לעקוף את העיר צפונה והארמייה ה-69 הייתה אמורה לתקוף את חרקוב ישירות דרך וולצ'נסק, בעוד ארמיית הטנקים השלישית הייתה אמורה לעקוף את העיר מדרום. גנרל אלכסנדר ואסילבסקי היה אחראי על תיאום שלוש הארמיות.
ב-4 בפברואר, ארמיית הטנקים השלישית הייתה הראשונה שהגיעה לדונייץ כ-20 ק"מ מזרחית לחרקוב ליד צ'וגוייב, אך לא הצליחה להתקדם מעבר לנהר הקפוא מול דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-1 שהתמקמה על הגדה הנגדית של הנהר. מתקפת סיוע צפונה נגד בילי קולודז נכשלה לפני פריקולודנויה כאשר קורפוס הטנקים ה-15 של ארמיית הטנקים השלישית נתקל בעמדות הגנה של דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-2. ב-9 בפברואר הגיעה הארמייה ה-40 לבלגורוד נגד ההתנגדות של דיוויזיית הרגלים ה-168 והקימה ראש גשר על פני הדונייץ. הארמייה ה-69 הגיעה לוולקנסק נגד כוחות הסיור של דיוויזיית גרוסדויטשלנד. הדיוויזיה שזה עתה הגיעה לשדה הקרב, ביצעה את הפקודה לסייר נגד האויב, לעכב אותם, לאבטחם ולאחר הגעת כל כוחותיהם, להדוף את האויב על ידי קבוצות קרב משוריינות. מדרום לזה, קורפוס הפרשים של המשמר ה-6 של ארמיית הטנקים השלישית עקף את האויב דרך אנדרייבקה והתקדם אל מרפה ממש לפני חרקוב. ב-6 בפברואר מונה הוברט לאנץ למפקד פלגת הארמייה לאנץ, אשר כללה את שרידי קבוצת ארמיות B שנסוגו בין דון לדונייץ וקורפוס הפאנצר של האס אס מצרפת. עד מהרה נאלץ לאנץ להסיג את הדיוויזיות הגרמניות על הגדה המזרחית של דונייץ לחרקוב. כעת הם היו אמורים להגן על חרקוב בפאתי העיר, בעוד שדיוויזיית הרגלים ה-168 ניסתה לכסות את האגף הפתוח בפני הארמייה השנייה.
לאנץ קיבל פקודה מפורשת לא רק להגן על חרקוב, שהוכרזה כמבצר, בכל מחיר, אלא גם לתקוף דרומה עם קורפוס הפאנצר אס אס לתמיכה בקבוצת הארמיות דון. אף על פי שלאנץ היה משוכנע שהוא לא יכול למלא את שתי המשימות, לבסוף הוא נתן את ההוראה לכוחות האס אס לתקוף ב-10 בפברואר. בעקבות כך תקפה דיוויזיית הפאנצר ה-1 במרפה דרומית לחרקוב (הדיוויזיה הותירה אחריה רגימנט פאנצרגרנדיר מתוגבר, אך קיבלה בתמורה רגימנט פאנצרגרנדיר מדיוויזיית הפאנצר אס אס "דאס רייך"). למרות הפרעה של שלג עמוק, עד 15 בפברואר התקדמו הכוחות כ-30 ק"מ, וריסקו את קורפוס הפרשים של המשמר ה-6. לאחר שפלגת הארמייה לאנץ הוכפפה לקבוצת ארמיות דרום בפיקודו של אריך פון מאנשטיין, היא קיבלה פקודה להתרכז לחלוטין בהגנה על חרקוב.
בינתיים המשיכו היחידות התוקפות של הצבא האדום בהתקדמותן. הארמייה ה-69 התקדמה על פני הדונייץ ב-10 בפברואר, אך נעצרה במרחק של 15 ק"מ מהעיר על ידי חיילים מדיוויזיית הפאנצר אס אס ה-2. בימים הבאים היא הצליחה להשיג רק הצלחות קלות. ארמיית הטנקים השלישית הצליחה לחצות את הדונייץ ליד פצ'נגיוצ'וגייב רק בליל 10 בפברואר. אולם עד 11 בפברואר, הארמייה נעצרה גם על ידי כוחות של דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-2 ליד רוגן - 10 ק"מ מחרקוב - והצליחה להתקדם לאט רק ב-12 בפברואר. ב-14 בפברואר הצליחו קורפוסי הטנקים ה-12 וה-15 ודיוויזיות הרובאים ה-160 והמשמר ה-48 של ארמיית הטנקים השלישית להתקדם לפרברים המזרחיים של חרקוב.
התקדמות הארמייה ה-40 הייתה מהירה יותר מאשר בדרום, וב-10 בפברואר אילצה את דיוויזיית הרגלים הגרמנית 168 ואת דיוויזיית גרוסדויטשלנד לסגת ולאחר מכן עם ארבע דיוויזיות רובאים וקורפוס הטנקים של המשמר ה-5 בפיקודו של הגנרל אנדריי קרבצ'נקו (לשעבר קורפוס הטנקים ה-4) דחפו לעבר חרקוב מכיוון צפון מערב. כבר ב-13 בפברואר הגיעה דיוויזיית הרובאים ה-340 עם תמיכת טנקים לקו ההגנה הפנימי של חרקוב. הם התקדמו למחרת וחדרו לפרברים הצפון-מערביים. עוד באותו יום התקדמה דיוויזיית הרובאים ה-183 עד סוקולניקי בפאתי העיר הצפוניים ולקראת הערב כבר התקדמה למרכז העיר.
כוחות ההלם הקדמיים של הארמייה ה-40, המורכבת מקורפוס הטנקים של המשמר ה-5, דיוויזיית הרובאים ה-305 וחטיבת הרובאים הממונעת של המשמר ה-6, עקפו בינתיים את העיירה וכבשו את הכביש הראשי של המגינים הגרמנים מערבה בלובוטין. קורפוסי הטנקים ה-12 וה-15 של ארמיית הטנקים השלישית התקדמו בו-זמנית על אוסנובו מדרום וממזרח ואיימו על הכוחות הגרמניים הנלחמים בחרקוב, שכללו את דיוויזיית הרגלים גרוסדויטשלנד (במערב העיר), דיוויזיית הפאנצר אס אס "דאס רייך" (בצפון), רגימנט הפנאצרגרנדיר המתוגבר של לייבשטנדארטה (במערב) ודיוויזיית הרגלים ה-320 (בדרום-מזרח).
במצב קשה זה ולנוכח דיווחים על התקוממויות של אזרחים חמושים בחרקוב, איים מנהיג קורפוס הפאנצר אס אס, פאול האוסר, על מפקדו, גנרל לאנץ, כי ייסוג מחרקוב עד השעה 16:30 אם לאנץ לא יתן את הפקודה המתאימה. רק לאחר שלאנץ ומאנשטיין נתנו פעמיים פקודות מפורשות להגן על חרקוב בהתאם להוראת הפיהרר, הסכים האוסר בשעה 21:30 למלא את התפקידים בחרקוב. אבל בכך לא הסתיים משבר הפיקוד בחרקוב. בזמן שהצבא האדום ניתק את מסדרון החילוץ מחרקוב, עזבו יחידות של דיוויזיית הפאנצר אס אס "דאס רייך" באופן שרירותי את עמדותיהן בקצה הצפוני של העיר בבוקר ה-15 בפברואר, שנכבשו מיד על ידי כוחות הצבא האדום מהארמייה ה-69 הסובייטית. קורפוס הטנקים ה-15 (גנרל מיור וסילי קופצוב), שנתמך על ידי דיוויזיית הרובאים ה-160, הצליח להתקדם הלאה בקצה המזרחי של העיר. במצב זה שוב נתן האוסר את ההוראה לסגת מחרקוב. קורפוס הטנקים של המשמר ה-5 הסובייטי, דיוויזיות המשמר ה-340 וה-25, ודיוויזיות הרובאים ה-183, ה-309 וה-100 נכנסו לעיר מכמה צדדים. המשמר האחורי הגרמני בדמות הגדוד ה-1 של רגימנט הגרנדירים של "גרוסדויטשלנד" נסוג ממרכז חרקוב לאחר חצות ב-16 בפברואר כשיחידת סער מאבטחת אותו. עד הצהריים ב-16 בפברואר, העיר הייתה לחלוטין בידי הצבא האדום. בסופו של דבר, אף על פי שכנראה לא ציית לפקודת הפיהרר, לא האוסר נחשב אחראי לאובדן היוקרתי של חרקוב, אלא הגנרל לאנץ, שהוחלף על ידי הגנרל ורנר קמפף.
כיבוש מחדש על ידי הוורמאכט[עריכת קוד מקור | עריכה]
אסטרטגיה גרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
האסטרטגיה שבה התכוון מאנשטיין לבצע את התקפת הנגד כונתה "פגיעה מאחור". היא חזתה את הדברים הבאים: האויב צריך קודם כל להתקדם רחוק, להרגיש בטוח ואז (לנצל את בעיות האספקה שמתרחשות בדרך כלל עם התקדמות כה מהירה) להיות מובס מהאגפים. היטלר, הזועם מסירובו של האוסר לציית לפקודות, טס למפקדתו של מאנשטיין ב-17 בפברואר, שם הסביר הפילדמרשל את האסטרטגיה שלו למפקד העליון. היטלר התעקש בתחילה כי חרקוב תיכבש שוב בקרוב, אך הוא לא הצליח לאכוף את דרכו.
כוחות מהחזית הדרום-מערבית הסובייטית (ארמיית המשמר הראשונה, הארמייה השישית ו"קבוצת פופוב") פרצו את הפער, ברוחב של יותר מ-150 קילומטרים, בין פלגת הארמייה קמפף לארמיית הפאנצר הראשונה בדנייפרופטרובסק. מאחר שהכוחות הסובייטיים היו במרחק של רק 60 ק"מ מהדנייפר בשלב זה, החליט מאנשטיין - לצערו הרב של היטלר - להסיג את יחידות השריון המוצבים על המיוס ולהשתמש בהם נגד טריזי ההלם של מרקיאן פופוב. בנוסף, ראשי החנית של הטנקים הסובייטים היו רק 60 ק"מ מזפורוז'יה, שם שכן מטה מאנשטיין. כשהיטלר נודע על כך, הוא טס בחזרה, ונתן למאנשטיין את ההזדמנות לבצע את תוכניתו.
מכת הנגד הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
החיילים הגרמנים נצטוו לפגוע ביחידותיו של פופוב בעורף ולנתק את דרכי האספקה שלהם. לשם כך הוצאה ארמיית הפאנצר הרביעית בפיקודו של גנרל הרמן הות מחזית מיוס אשר תוגברה על ידי קורפוס הפאנצר אס אס ושני קורפוסי פאנצר נוספים והועברה לדנייפרופטרובסק. המשימה שלה הייתה לקטום את הפלישה הסובייטית העמוקה על ידי תקיפת שני האגפים. כיוון שבעיות התשישות והאספקה בצד הסובייטי כבר הורגשו, ביקש הגנרל פופוב ב-20 בפברואר לאפשר לו להסיג את קבוצת השריון שלו, אך מפקד החזית הדרום-מערבית ניקולאי ואטוטין, שהאופטימיות שלו נותרה ללא הפרעה, דחה את בקשתו. בשלב זה, המטה הסובייטי עדיין הניח שהגרמנים מתכוונים לסגת לכיוון הדנייפר וטעה בכוונות הגרמניות.
ב-22 בפברואר החל הוורמאכט לתקוף את חזית וורונז' ואת החזית הדרום-מערבית הסובייטיות. מאחר שמאנשטיין הורה רק לאחרונה על דיוויזיות השריון שלו להיכנס לשטחי ההיערכות, הוא הצליח להונות את האויב; הסובייטים האמינו עד אז שהוורמאכט יגביל את עצמו להתנגדות ממושכת. קבוצת השריון פופוב והארמייה השישית הסובייטית הופתעו אפוא לחלוטין, כותרו והושמדו על ידי המתקפה הגרמנית. כתוצאה מכך, הוורמאכט חזר לגדות הדונייץ ב-28 בפברואר. כעת נוצר פער רחב של 200 ק"מ בחזית הסובייטית, כך שהסטבקה נאלצה להפסיק את הפעולות ההתקפיות בוורושילובגרד. ב-2 במרץ כבשו הגרמנים את סלבאנסק ובוגורודיצ'נו והקימו ראש גשר מעל הדונייץ ליד Balakleya.
קורפוס הפאנצר אס אס נכנס לחרקוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-6 במרץ, ארמיית הפאנצר הרביעית הגרמנית (שכללה את קורפוס הפאנצר אס אס של האוסר) ופלגת הארמייה קמפף פתחו במתקפה נגד ארמיית הטנקים השלישית והארמייה ה-69 הסובייטיות. ב-11 במרץ 1943 תקף קורפוס הפאנצר אס אס את חרקוב. בתחילה, עמדות הרוסים נשטפו, אך עד מהרה עמדו הגרמנים בסכנת כיתור בעצמם. במקום לנטוש את המתקפה, הוחלט לעקוף את העיר צפונה. בשעות הבוקר של 12 במרץ 1943 איימה ההתקדמות הגרמנית להיכשל כתוצאה מהתקפת טנקים של הצבא האדום על האגף הפתוח. הסובייטים רצו לתקוע טריז בין כוחות החלוץ לבין עיקר מערך האס אס. אולם הניסיון למנוע את אובדנה המחודש של העיר הרביעית בגודלה במדינה בכל הכוחות הזמינים נכשל עקב התנגדות גרמנית עיקשת. ב-15 במרץ נכבשה חרקוב על ידי דיוויזיות הפאנצר אס אס ה-1 בפיקודו של זפ דיטריך וה-2 בפיקודו של ולטר קריגר, וב-18 במרץ בלגורוד נפלה חזרה לידיים גרמניות. ארבע ארמיות סובייטיות הושמדו בהתקפת הנגד של מאנשטיין.
תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
מ-4 במרץ עד 25 במרץ 1943, איבד הצבא האדום 86,496 חיילים (כולל 45,219 הרוגים ונעדרים) במבצע ההגנתי בחרקוב, לאחר שבפעולות ההתקפיות הקודמות במסגרת מבצע וורונז'-חרקוב כבר נפגעו 153,561 חיילים (כולל 55,475 הרוגים ונעדרים).
מתקפת נגד זו אפשרה לוורמאכט לייצב את הגזרה הדרומית של החזית ולמנוע קריסה קרובה שהייתה מגמדת אפילו את התבוסה בסטלינגרד.
עם כיבוש בלגורוד מחדש, הייתה להנהגה הגרמנית הזדמנות לנתק ולנפץ את הכוחות הסובייטיים בקשת הקדמית ליד קורסק. פילדמרשל פון מאנשטיין רצה לנצל את ההצלחה מיד לאחר מכן ולכתר מיד את יחידות הצבא האדום ליד קורסק. עם זאת, ההתקפה על קורסק נדחתה מספר פעמים על ידי היטלר ולבסוף התרחשה ביולי 1943 תחת שם הקוד מבצע מצודה, מה שנתן לצבא האדום מספיק זמן לתגבר את הקשת הקדמית ולהרחיב את עמדותיו. כתוצאה מכך נכשלה תוכנית ההתקפה הגרמנית. במתקפת הנגד שלהם, מתקפת בלגורוד-חרקוב, הצבא האדום הצליח לכבוש שוב את חרקוב ב-23 באוגוסט - הפעם לתמיד.
