קרב נהר הרון
 | ||||||||||||||||||
| חניבעל מעביר את פיליו את הרון, ציור מ-1878 | ||||||||||||||||||
| מערכה: מסע חניבעל לאיטליה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפונית השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | ספטמבר 218 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | פרשת סגונטום | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | חציית הרי האלפים בידי חניבעל | |||||||||||||||||
| מקום | נהר הרון, גאליה (כיום צרפת). | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
44°08′18″N 4°48′35″E / 44.138333°N 4.809722°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון קרתגי מוחץ. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
קרב נהר הרון (בלטינית: Campus Rhone, בצרפתית: Bataille du Rhône) היה קרב בין כוח קרתגי תחת פיקודו של חניבעל ברקה, לבין כוח גאלי שניסה למנוע ממנו לעבור את נהר הרון. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ של חניבעל, לאחר שאיגף בצורה מושלמת את הכוח הגאלי והניס אותו. היה זה הקרב הגדול הראשון של חניבעל מחוץ לאדמת חצי האי האיברי.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מותו של המושל הקרתגי של חצי האי האיברי עזרובעל המפואר, ירש את השלטון גיסו חניבעל ברקה. הוא נקט במדיניות תוקפנית יותר כלפי השבטים שחיו בתחום שלטונו, ולאחר קרב נהר הטאחו העיר היחידה שהעזה להתנגד לו הייתה סגונטום. חניבעל הטיל עליה מצור, מה שזכה לכינוי פרשת סגונטום. סגונטום הייתה בת ברית של הרפובליקה הרומית,[1] אך הייתה מצויה מדרום לנהר האברו, במרחב בו הכירו הרומאים באמנת האברו כתחום שלטונה של קרתגו. הרומאים איימו בהכרזת מלחמה אם חניבעל לא יפסיק את המצור, אך חניבעל התעלם מהם וגם מועצת הזקנים בקרתגו תמכה בעמדתו, ובעקבות כך הכריזו הרומאים מלחמה. חניבעל גייס במהירות כ-90,000 חיילים וכבש את שארית ספרד. לאחר מכן עם 40,000[2] חיילים חצה את הרי הפירנאים וחדר לגאליה, במטרה לעבור אותה להגיע אל הרי האלפים ולאיים ישירות על איטליה. הרומאים מצידם שלחו את פובליוס קורנליוס סקיפיו לגאליה במטרה לתקוף את ספרד. סקיפיו חנה במאסיליה והופתע לשמוע שחניבעל נמצא בגאליה, אולם ידע שהאזור מלא בשבטים גאלים עוינים ועל כן לא נקט פעולות כלשהן. אולם חניבעל שיחד שבטים אחדים וכפה ברית על אחרים והגיע עוד במהלך שנת 218 לפנה"ס אל נהר הרון.
הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
לא ברור אלו שבטים גאליים בחרו לעמוד נגד המצביא הקרתגי. רק ידוע שקבוצת שבטים החליטה לעצור את חניבעל ובחרה לנצל את המכשול הטבעי של נהר הרון כדי לעכב אותו. הם חנו על הגדה הצפונית של הנהר, בעוד חניבעל חנה על הדרומית. הגאליים התפרשו עליה בחוסר סדר כשהם בוטחים ביתרונם המספרי ובכך שחניבעל יתקשה לעבור את הנהר בצורה מסודרת אם הם ימתינו לו. חניבעל מצדו רכש מהכפרים שבסביבה את כל הספינות שהצליח להשיג וכן עצים שמהם ניתן להכין ספינות נוספות.
חניבעל הבין שלא יוכל לחצות את הנהר, שכן אם יעשה זאת לא יתקשו הגאלים לתקוף את הספינות שיעגנו כל אחת לחוד. על כן נתן לאחיינו חנו בן בומילקר חלק מכוחותיו והורה לו ללכת ארבעים קילומטרים[3] בלוויית מדריכים מקומיים במעלה הנהר. הגאלים לא שמו לב לכך, וחנו ואנשיו הלכו ללא הפרעה. כשמצאו מקום מתאים החלו לבנות דוברות שבעזרתן יוכלו לחצות את הנהר. לאחר שהיו בידם מספיק כאלו, חצו את הנהר במהירות והלכו בדממה מאחורי המחנה הגאלי.[4] כשכבר היו בעורף הגאלים חנו הורה לאנשיו להדליק מדורות ולסמן בעשן לחניבעל שהוא הגיע. עוד לפני כן חניבעל פרש את חייליו הכבדים על החוף, ואת הפרשים וקלי הנשק העלה על הסירות וחיכה לאות. כשראה את העשן הורה לחיילים שעל הספינות לחצות את הנהר בפעולה ראוותנית. הגאלים שראו זאת התארגנו על החוף והרעישו במטרה להרתיע את הקרתגים.[5] הגאלים היו כל כך מרוכזים בחניבעל ואנשיו עד שלא שמו לב לאנשיו של חנו שהתגנבו בשקט למחנה שלהם.
כשראה חנו שחניבעל מתחיל לחצות, הורה לאנשיו לבזוז את המחנה הגאלי ולהבעיר את האוהלים. כמו כן הקרתגים החלו לתקוף את המאסף הגאלי. הגאלים שהבחינו בכך מיהרו להציל את אוהליהם ולהגן על נפשם. בינתיים חניבעל נחת על החוף ללא הפרעה, ערך את חייליו ותקף את הגאלים שנמצאו מכותרים משני הצדדים. הללו ספגו אבדות כבדות ולבסוף נאלצו להימלט. הקרב הסתיים בניצחון קרתגי מוחץ.[6]
העברת הפילים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חניבעל נאם בפני חייליו ושיבח אותם על גבורתם. הוא נפגש עם ראשי שבטים גאלים ובראשם מאגילוס שהצטרפו אליו. כעת ניצבה בפניו הבעיה של העברת פילי המלחמה שלו. היו אלו פילים מזן צפון אפריקני שנכחד בינתיים. הם היו קטנים בהרבה מהפילים המוכרים כיום, אולם עדיין כבדים ובעייתיים. חניבעל הורה לאנשיו לבנות שתי רפסודות גדולות וחזקות לחבר אותן יחד ולהניחם בגדת הנהר, לאחר מכן הורה להרחיב אותן. את הרפסודות קשרו אל הקרקע בחבלים שניתן היה לחתוך אותם. אל הרפסודות קשרו סירות שנועדו לשמור שהן לא יסחפו עם הזרם.
כעת הבעיה הייתה שהפילים פחדו מהמים. על כן מדריכיהם פיזרו על הרפסודות חול כך שנראו כמו יבשה. הפילים עלו בצייתנות על הרפסודות בלי לדעת שהם עושים זאת. לאחר מכן נחתכו החבלים והרפסודות הפליגו במים. הפילים נבהלו אולם לא העזו לקפוץ למים, אם כי חלקם קפצו והרגו את מדריכיהם, אולם הם נצלו שכן החדק אפשר להם לנשום מתחת למים והם שחו עד לגדה. כך הועברו בכל פעם מספר פילים עד שכולם הועברו אל גדתו הצפונית של הנהר. תיאור זה מופיע אצל פוליביוס[7] אולם חלק מהחוקרים כיום מפקפקים באמינותו.
תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
חניבעל עבר את הרון ובכך תמה למעשה ההתנגדות הגאלית נגדו. בינתיים סקיפיו עגן ליד שפכי הרון ושלח קבוצת פרשים לסיור. חניבעל עשה את אותו הדבר, שתי הקבוצות התנגשו, בהתנגשות איבדו הקרתגים 200 איש והרומאים 140. הסיירים הרומאים הודיעו לסקיפיו שחניבעל חונה באזור הרון והוא מיהר לצאת לדרך במטרה לפגוש אותו בקרב. חניבעל מיהר ונטש את מחנהו ופסע אל תוך הארץ. סקיפיו שהגיע לשם ארבעה ימים לאחר מכן הופתע מאוד מהעזתו של חניבעל שכן שבטים עוינים רבים היו באזור. הוא ניחש שככל הנראה חניבעל מתכנן לחצות את האלפים, על כן מיהר ושלח את אחיו גנאיוס לספרד, בעוד הוא עצמו הפליג במהירות לאטרוריה במטרה לגייס חיילים לעצור את חניבעל על נהר הפו.
חניבעל הגיע אל אזור פורה בגאליה בו מצטלבים נהרות האיזר והרון. באזור זה אותה תקופה התחוללה מלחמת ירושה בין שני אחים על הנהגת אחד השבטים. חניבעל סייע לבכור ביניהם, ובתמורה קיבל ממנו חניבעל כמות עצומה של תבואה ותחמושת וכן מורי דרך וחיילים שליוו אותם עד האלפים. חניבעל צעד לאורך האיזר עד הרי האלפים.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991
- טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה מרומית: שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב
- הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964
- Bagnall, Nigel (1990). The Punic Wars
- Baker, G. P. (1999). Hannibal. Cooper Square Press
- Cottrell, Leonard (1992). Hannibal: Enemy of Rome. Da Capo Press
- Delbruck, Hans (1990). Warfare in Antiquity, Volume 1. University of Nebraska Press
- Dodge, Theodore A. (1891). Hannibal. Da Capo Press
- Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage. Cassel Military Paperbacks
- Lancel, Serge (1999). Hannibal. Blackwell Publishers
- Lazenby, John Francis (1998). Hannibal's War: a military history (Illustrated ed.). Norman: University of Oklahoma Press
- Peddie, John (2005). Hannibal's War. Sutton Publishing Limited
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ לא ברור מדוע הרומאים כרתו ברית עם עיר עלובה כסגונטום. ראו Dexter Hoyos, Companion to the Punic Wars (2011) pp 195 - 196
- ^ לא ברור כיצד "נעלמו" כל כך הרבה מחייליו של חניבעל. ראו Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage. Cassel Military Paperbacks p. 159 & 167
- ^ לעניין המקום המדויק של הקרב, ראו Lazenby p. 35
- ^ פוליביוס, ספר שלישי, 42.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 28.
- ^ פוליביוס, ספר שלישי, 43.
- ^ פוליביוס, ספר שלישי, 46.