שם חיבה

שם חיבה הוא שם שניתן לאדם על ידי בני משפחתו או ידידיו, בנוסף לשמו הרשמי, כדרך להבעת חיבה כלפיו. פעמים רבות ניתן שם החיבה לפעוטות, ולעיתים נפסק או מצטמצם השימוש בשם החיבה עם ההתבגרות. פעמים אחרות הופך שם חיבה לנחלת הכלל, עד כי האדם מזוהה בעיקר בשם החיבה שלו.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם חיבה הוא במרבית המקרים צורת הקטנה של השם הפרטי המקורי. כך, למשל, "ישראל" הופך ל"שרוליק", "אברהם" הופך ל"אבי" וכדומה. התופעה קיימת בשפות רבות. באנגלית, למשל, מקובל שם החיבה "ביל" למי ששמו הרשמי הוא "ויליאם", ו"בוב" ל"רוברט". ברוסית השם הנשי "יקטרינה", הופך לשם החיבה "קטיה" וזה הופך לשם החיבה "קטיושה".

לעיתים נוספת לשמו המקורי של האדם סיומת קצרה המביעה חיבה כלפיו כגון: דבירי, דבירוש, דבירצ'וק וכדומה (שימו לב ששתי הסיומות האחרונות באות משפות סלביות).

לעיתים נגזר שם החיבה משם משפחתו של האדם. שם החיבה של וינסטון צ'רצ'יל היה "צ'רצ'י".

לעיתים נוצר שם החיבה בעקבות אירוע בולט כלשהו. לרחבעם זאבי ניתן שם החיבה "גנדי" לאחר שהגיע לחדר האוכל בבית הספר שבו התחנך, כשהוא קירח, יחף, ומגבת למותניו, הופעה שהזכירה לחבריו את המנהיג ההודי מהאטמה גנדי.

שמות חיבה ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוליטיקאים ישראלים אחדים, ששם החיבה שלהם הפך לנחלת הכלל, הפכו את שם החיבה לחלק משמם הרשמי. כך למשל אברהם בייגה שוחט, יוסף (טומי) לפיד, בנימין (ביבי) נתניהו, משה (בוגי) יעלון, יצחק (בוז'י) הרצוג. אחד המניעים לכך הוא לאפשר את הופעת שם החיבה בפרסומים רשמיים, כגון רשימת המועמדים לכנסת, שבהם נרשמים אנשים רק לפי שמם הרשמי המופיע במרשם האוכלוסין.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

היפוקוריזם

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוביק רוזנטל, "ביבי ובוגי, בייגה ואברום", בתוך חדוות הלשון - שיחות על העברית הישראלית, הוצאת עם עובד, 2004.
רות בורשטיין (2010) "ציפורה לבני ושאולי מופז - על שמות חיבה בעברית בשישים שנות המדינה". העברית שפה חיה, כרך ה' (בעריכת רינה בן-שחר, גדעון טורי וניצה בן ארי. הקיבוץ המאוחד. עמ' 65-85.