תור היירדאל

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תור היירדאל
Thor Heyerdahl
לידה 6 באוקטובר 1914
לרוויק, נורווגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 באפריל 2002 (בגיל 87)
קולה מיקרי, Andora, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ביולוגיה, אתנולוגיה
מקום מגורים נורווגיה
מקום לימודים אוניברסיטת אוסלו עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט קריסטינה בונווייה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
בת זוג

ליב רוקפלר (24 בדצמבר 1936–1947)
איבון דדקם-סימונסן (1949–1969)

ז'קלין ביר (1991–2002)
צאצאים תור היירדאל, ביורן היירדאל עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 5 עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
מסע "קון טיקי", חקר אי הפסחא, מסעות "רע".
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תור היירדאל (בנורווגית: Thor Heyerdahl, יפא: [tuːr ˈhæ̀ɪəɖɑːl]‏; 6 באוקטובר 1914 – 18 באפריל 2002) היה הרפתקן, חוקר ארצות, ארכאולוג, אנתרופולוג, אתנוגרף ופעיל איכות הסביבה נורווגי בעל רקע בזואולוגיה, בוטניקה וגאוגרפיה.

היירדאל התפרסם כמארגן מסע "קון-טיקי" בשנת 1947, שבו הפליג על גבי רפסודה שנבנתה ביד 8,000 קילומטרים על פני האוקיינוס השקט מאמריקה הדרומית לארכיפלג של איי טואמוטו. המסע נועד להדגים שאנשים קדומים היו יכולים לעשות מסעות ים ארוכים, וליצור קשרים בין תרבויות, ובמטרה להוכיח שילידי פולינזיה היגרו מאמריקה הדרומית ולא מדרום-מזרח אסיה כפי שסברו כל האנתרופולוגים האחרים. תאוריה זו קשורה למודל הדיפוזיוניסטי של התפתחות התרבות.

היירדאל ערך גם מסעות אחרים כדי להדגים את האפשרות למגע בין עמים קדומים נפרדים, בעיקר משלחת רע II בשנת 1970, כשהפליג מהחוף המערבי של אפריקה לברבדוס בסירת גומא פפירוס. ב-1984 הוא מונה למשרת חוקר ממשלתי (בנורווגית: statsstipendiat).

הוא מת ב-18 באפריל 2002 בכפר קולה מיקרי (Colla Micheri), במחוז ליגוריה באיטליה, בעת ביקור אצל בני משפחה קרובים. ממשלת נורווגיה ערכה לו הלוויה ממלכתית בקתדרלת אוסלו ב-26 באפריל 2002.[1]

במאי 2011 נוספו הארכיונים של תור היירדאל לרשימת "תוכנית זיכרון עולם" של אונסק"ו.[2] ארכיון היירדאל משתרע על פני השנים 1937–2002 וכולל את אוסף הצילומים שלו, יומנים, מכתבים פרטיים, תוכניות למשלחות, מאמרים, קטעי עיתונים, ספר מקורי וכתבי יד של מאמרים. ארכיון היירדאל מנוהל על ידי מוזיאון קון-טיקי והספרייה הלאומית של נורווגיה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעורים והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית ילדותו של היירדאל בעיירה לרוויק

תור היירדאל נולד ב-6 באוקטובר 1914 בעיירה לרוויק השוכנת כ-100 קילומטרים דרומית-מערבית לאוסלו בירת נורווגיה, שם ניהל אביו, שהגיע במקור מכריסטיאניה (כיום חלק מאוסלו) מבשלת בירה. כצאצא היחיד של הורים קשישים, תור היירדאל (1869–1957) ואליסון לינג (Alison Lyng‏; 1873–1965), הוא גדל כשהוא מוגן ומפונק, אך ניתנה לו גם יד חופשית. כילד צעיר גילה היירדאל עניין רב בזואולוגיה, בהשראת אמו, שהתעניינה מאוד בתיאוריה של צ'ארלס דרווין בנושא אבולוציה.[3] עבור האוסף של חיות קטנות, חיפושיות, חרקים וביצי ציפורים של תור, העמיד האב חדר משופץ במבנה מבשלת הבירה, אותו כינה הילד בגאווה "המוזיאון הזואולוגי", והמוצג העיקרי היה צפע אירופאי. כילד הוא פחד ממים לאחר שטבע כמעט פעמיים. בנערותו הוא סירב ללמוד לשחות, עד שנפל לנהר סוער בטהיטי בשנת 1937 ונאלץ להילחם על חייו.

בניגוד לחבריו לבית הספר, הוא לא התעניין בספורט, למעט ריצה וטיפוס, אלא אהב לבלות בהרים הסמוכים עם אוהל ושק שינה. אולה ביורנבי (Ola Bjørneby), מתבודד מבוגר שגר בדיר כבשים נטוש וידע להסתפק ברהיטים עשויים גדמי עצים, אבנים וענפי אשוח, העניק לילד טעם לחיים בתנאים הפרימיטיביים ביותר. כבר בתקופה זו הייתה בו תשוקה רצינית לבלות זמן באזור שהציוויליזציה לא נגעה בו. בגיל 16 פיתח היירדאל תיעוב כלפי העולם המודרני, שהלך והתרחק מהטבע, ובכך, לדעתו, התנתק משורשיו האמיתיים.[4] כבר אז התגבש במוחו הרעיון לעזוב את אירופה ולהתגורר במקום שה"קידמה" עדיין לא נגסה בו. על מנת לצבור ניסיון, ארגן היירדאל סביבו קבוצה שערכה מסעות ארוכים באזורים המבודדים של נורווגיה. הוא רכש כלב האסקי סיבירי שסחב מזחלת עם מזון ונהג לערוך טיולים ארוכים יחד עם ידידו אריק הסלברג (Erik Hesselberg), כשהם לנים תחת כיפת השמיים או באיגלו שבנו בעצמם.[5] הם מימנו מסעות אלו באמצעות כתיבת כתבות בעיתונים. התוכנית שנרקמה במוחו הייתה לפגוש נערה, שמאמינה כמוהו בחזרה אל הטבע, ויחד לעבור להתגורר באחד מאיי פולינזיה. איי פולינזיה נבחרו בשל היותם רחוקים מאירופה, אך בה בעת ניתן היה להשיג בהם צורכי קיום בסיסיים ללא מאמץ רב. הוא פגש את ליב (Liv Coucheron-Torp), שעתידה הייתה להיות אשתו הראשונה, בטקס הסיום של בית הספר התיכון, והיא הביעה עניין בתוכניתו והסכימה להצטרף אליו.

בשנת 1933 החל היירדאל ללמוד זואולוגיה וגאוגרפיה באוניברסיטת אוסלו, וליב החלה ללמוד שנה אחת אחריו כלכלה באותה אוניברסיטה. קריסטינה בונווייה, הפרופסור שלימדה אותו זואולוגיה, לימדה את תלמידיה גם אנתרופולוגיה פיזית. במקביל קרא היירדאל כל מה שהצליח למצוא על איי פולינזיה. למזלו הסכים ביארנה קרופליאן (Bjarne Kroepelien), סוחר יין עשיר, להעמיד לרשותו את האוסף שלו שהיה הספרייה הפרטית הגדולה ביותר בעולם באותה תקופה על פולינזיה. קרופליאן חי שנתיים בטהיטי בתקופת מלחמת העולם הראשונה ונישא לבתו של הצ'יף (Teriieroo), עד שמתה מהשפעת הספרדית.[5] אוסף זה נרכש מאוחר יותר על ידי ספריית אוניברסיטת אוסלו מיורשי קרופליאן והוצב במחלקת המחקר של מוזיאון קון-טיקי.

לאחר שבעה סמסטרים והתייעצויות עם מומחים בברלין, פותח פרויקט בחסות הפרופסורים לזואולוגיה של היירדאל, קריסטינה בונווייה והיילמר ברוך (Hjalmar Broch). הוא היה אמור לבקר בכמה קבוצות איים מבודדים באוקיינוס השקט שמעולם לא היו מחוברות ליבשת, ולחקור כיצד בעלי החיים המקומיים מצאו את דרכם לשם. מוריו שכנעו את הוריו לממן את המסע, והוריו הצליחו לשכנע את הוריה של ליב להסכים לנישואיה של בתם היחידה עם היירדאל, ולתוכנית של הזוג לצאת לפולינזיה. לאחר שבדקו בדקדקנות את התנאים באיים השונים החליטו היירדאל וליב על האי פאטו היווא בקבוצת איי מרקיז שבפולינזיה הצרפתית. השניים נישאו בערב חג המולד 1936 והפליגו למחרת לטהיטי, בירת פולינזיה הצרפתית. היירדאל היה אז בן עשרים ושתיים ואשתו בת עשרים.[6]

פאטו היווא (1938-1937)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצ'יף של איי מרקיז בביגוד מסורתי.
עמק הנאוובה בפאטו היווא

בחג המולד של שנת 1936, יום לאחר נישואיו לליב הפליגו בני הזוג, תחילה למרסיי, ומשם במסע שארך שישה שבועות לטהיטי, מרכז השלטון הצרפתי בפולינזיה, ושם אומצו בידי המנהיג הפולינזי הראשי "טרייארו" (Teriieroo), שהיה אבי אשתו של ביארנה קרופליאן, שבספרייה העשירה שלו השתמש היירדאל לשם לימוד על פולינזיה. בטהיטי למדו בני הזוג את מנהגיהם ואורח חייהם של הפולינזים. מטהיטי יצאו בני הזוג, בהפלגה על סקונר שאסף קופרה מאיי מרקיז במסע שארך שלושה שבועות, והגיעו ליעדם, האי פאטו היווא, בתחילת 1937. לכאורה הייתה להם משימה אקדמית, לחקור את התפשטותם של מיני בעלי חיים בין איים, אך למעשה הם התכוונו "לברוח לים הדרומי", ולעולם לא לחזור הביתה.[7]

האי פאטו היווא, שמוצאו געשי, משתרע מצפון לדרום כשבמרכזו רכס הרים גבוה (הפסגה הגבוהה ביותר בגובה 960 מטרים), והוא האי הדרומי ביותר בקבוצת איי מרקיז. על אף מימון המשלחת על ידי הוריהם, הגיעו בני הזוג לאי חסרי "ציוד, כלי נשק או רדיו". תושבים בטהיטי, שכנעו אותם לקחת מצ'טה וסיר בישול.[8] בני הזוג שהו על האי והאי הסמוך היווא אואה (כ-100 קילומטרים צפונית-צפונית-מערבית) כשמונה חודשים. בתחילה החיים אכן נראו להם כגן עדן עלי אדמות. האי היה עשיר במים ובעצי פרי ואקלימו נוח, והם התיישבו בעמק אומאה, מעל ליישוב הראשי באי. החיים בתנאים פרימיטיביים כאלה היו משימה קשה, אך הם הצליחו לחיות מפרי הארץ ולעבוד על יעדיהם האקדמיים, על ידי איסוף ולימוד של דגימות זואולוגיות ובוטניות. הם גילו חפצים יוצאי דופן, האזינו למסורות ההיסטוריה בעל פה של הילידים, ושמו לב לרוחות ולזרמי האוקיינוס הנפוצים.[8]

המצב השתנה כשהמקומיים החלו להתנכל לבני הזוג על רקע היותם פרוטסטנטים בעוד שהאוכלוסייה המקומית הייתה קתולית. בני הזוג נאלצו, לפיכך, לעבור מצדו המערבי המוגן מרוח והמאוכלס של האי לצדו המזרחי, והתיישבו באחד העמקים הקטנים, הכמעט נטושים, בצד המזרחי של האי. שם הם יצרו את ביתם המסודר המכוסה בסכך בעמק אויה (Ouia).[7]

בצדו המזרחי של האי חיו שני אנשים בלבד, פולינזי זקן בשם טאי טטוא (Tei Tetua) ונכדתו המאומצת בת ה-12, שהתיידדו עם בני הזוג. לאחר שמצא בשני האיים בהם ביקר חפצי אבן (פסלים ותבליטים) הדומים לפסלים באמריקה הדרומית, והאגדות שסיפר טאי טטוא להיירדאל על האב הקדמון של הפולינזים הקרוי "טיקי", וכיצד הגיע טיקי לפולינזיה ממזרח, החל היירדאל לפקפק בתאוריה הרווחת על הדרך בה הגיעו תושביה הקדומים של פולינזיה. בזמנו היה מוסכם על כל החוקרים כי בעוד שהצמחייה ובעלי החיים המקומיים הגיעו עם הזרמים הימיים מאמריקה הדרומית הקרובה יחסית, התושבים הגיעו מדרום-מזרח אסיה. היירדאל תהה מדוע, על פי התאוריה המקובלת, הגיעו התושבים מדרום-מזרח אסיה, מסע בן 10,000 ק"מ ממערב למזרח כנגד הרוח הנושבת תמיד ממזרח למערב. תהיות אלו עתידות לשנות את חייו, ומאז הוא התמסר לאתנולוגיה וארכאולוגיה.[7]

התנכלויות חוזרות ונשנות מצד התושבים על הרקע הדתי, ומצבה הגופני של ליב שהלך והתערער, והעובדה שבאי לא הייתה כל אפשרות לקבל טיפול רפואי,[9] אילצו את בני הזוג להודות בכישלון רעיון החזרה לטבע, והם החליטו לחזור לנורווגיה. הם עלו בטהיטי על הספינה בחזרה לאירופה ב-27 בדצמבר 1937, שנה בדיוק מהיום שיצאו להרפתקה.

האירועים סביב שהותו באיי מרקיז, רוב הזמן בפאטו היווא, סופרו לראשונה בספרו På Jakt etter Paradiset ("בחיפוש אחר גן העדן", 1938), שנכתב יחד עם ליב.[8] הספר יצא לאור בנורווגיה בהוצאת גילנדנדל (Gyldendal) באוסלו, אבל כמעט שלא נמכר למרות הביקורות הטובות ביותר. הוא מעולם לא תורגם, כנראה גם בגלל מלחמת העולם השנייה שפרצה זמן קצר אחר-כך. מאוחר יותר שוכתב הספר באנגלית לאחר הצלחת ספרו על מסע קון-טיקי בשם "פאטו-היווא, בחזרה לטבע" (Fatu-Hiva, Back to Nature). על פי הערת המחבר יצירתו הראשונה לא הייתה מעודכנת. סיפור התקופה ששהה בפאטו היווא וסיורו באיים השכנים היווא אואה (Hivaoa) ומוהוטני (Mohotani) מופיע גם בספרו "הארץ הייתה ירוקה ביום השביעי" (Green Was the Earth on the Seventh Day) שיצא ב-1996 בהוצאת רנדום האוס.

היירדאל מסכם את השנה בפולינזיה בספרו כך:

איש לא יוכל לקחת את מה שאתה משמר בקרבך. איש לא יוכל לקחת את פאטו-היווא ממני. כשחזרתי הביתה, פרסמתי ספר קטן בנורווגית שהסתיים במילים עליהם אחזור כסיום למהדורה מורחבת זו.

כשישבנו על מושבי סירת ההצלה וחברינו הפולינזים חתרו אל הסקונר העוגנת, ואני חיטטתי נואשות במזוודה המכוסה בעובש שלנו אחרי השוברים של הנסיעה חזרה.

"ליב", אמרתי, "אי אפשר לקנות כרטיס לגן העדן"

— Thor Heyerdahl, Fatu-Hiva, back to nature, page 286

קנדה, ארצות הברית ומלחמת העולם השנייה (1939–1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס שעורכים האינדיאנים של בלה קולה, ציור מ-1897

באביב 1938 חזרו בני הזוג לנורווגיה, הם רכשו בקתת עץ מעל לילהאמר, וב-26 בספטמבר 1939 נולד בנם הבכור תור. בנורווגיה נטש היירדאל את מחקריו בזואולוגיה והחל במחקר יסודי על מנת לבחון את התאוריה שלו לגבי מקור הגזע הפולינזי ותרבותו. הוא העלה רעיון שההגירה לפולינזיה התבססה על משטר הזרמים והרוחות הקבוע באוקיינוס השקט, המושפע מסיבוב כדור הארץ, והיפנה, לפיכך, את מאמצי החיפוש שלו למקורו של הגזע הפולינזי לחופי אמריקה הדרומית. הוא ניצל שוב את הספרייה של קרופליאן להכנת כתב יד בנושא בשפה האנגלית: "פולינזיה ואמריקה" (Polynesia and America). פגישה מקרית עם אייוור פוגנר (Iver Fougner), נורווגי לשעבר שחי במערב קנדה, כחלק מקהילה של נורווגים לשעבר שעקרו למקום ממינסוטה בתחילת המאה ה-20, עוררה את עניינו בתרבות של האינדיאנים שחיו בעמק בלה קולה (Belle-Coola) בדרום-מערב הפרובינציה קולומביה הבריטית שבמערב קנדה, ולכן החליט היירדאל שעל מנת להשלים את המחקר הוא צריך להגיע לקנדה. איל הספנות הנורווגי תומאס אולסן הביע עניין ברעיון המהפכני של היירדאל ואיפשר למשפחתו להפליג באחת מהספינות שלו לוונקובר שבמערב קנדה ב-1939 תמורת תשלום סמלי.

באותה תקופה היו לפחות שתי תזות סותרות רלוונטיות: הרופא, הפוליטיקאי והאנתרופולוג הניו זילנדי סר פיטר באק סבר כי פולינזיה יושבה דרך מלנזיה, מהסיבה היחידה לכאורה שזה לא יכול היה לקרות דרך מיקרונזיה. האתנולוג השווייצרי אלפרד מטרו סתר זאת מכיוון שקבוצות הדם של ילידי מלנזיה ופולינזיה לא התאימו. בשל הידע שצבר על זרמי האוקיינוס, הכריז היירדאל כי שתי הדעות הטכניות מיותרות מכיוון שזרם קורושיו עולה מהפיליפינים דרך יפן בצפון האוקיינוס השקט מאסיה לצפון-מערב אמריקה, שם הוא פונה לאיי הוואי ולפולינזיה. בחלק גדול מהדרך מאמריקה לפולינזיה, נעזרו יורדי הים ברוחות הסחר מאחוריהם בנוסף לזרם. איש לא שקל בעבר מהלך אפשרי זה של התיישבות, אם כי היה ידוע כי האוכלוסייה שהתיישבה באיי קולומביה הבריטית ודאי הגיעה מאסיה, ועדיין חיה בתקופת האבן כשהאירופים הראשונים הגיעו.[10]

ראשית, חקר היירדאל חומרים בוונקובר שלא היו זמינים בנורווגיה: ”במוזיאון הבירה ננעלו האוספים האתנוגרפיים והארכאולוגיים בקופסאות במרתף, אך למנהל המוזיאון היה המפתח והוא היה זואולוג. כעמית, ומכיוון שהבאתי לו צנצנת ריבה עם חולדות פרי שמורות בפורמלין מאיי מרקיז, קיבלתי מקום בשולחנו של ד"ר קואן עצמו, עם גישה לספריה מצוינת”.[11]

קבוצה של אינדיאנים מבני הבלה קולה ליד מתקן הכנת שמן דגים

תמונות וחפצים משל בני שבט הבלה קולה הזכירו באופן מדהים את חפצים פולינזים דומים. קווי דמיון אחרים בין פולינזים לאינדיאנים אמריקאים היו היעדר כלי חרס ואריגה, תנורי אדמה להכנת מזון, בגדים עשויים קליפות שהושרו במים ואז רוככו באמצעות פטישי עץ, גרזני אבן, דמיון בקרסי דיג, באלות, בכלי נגינה ובכלים אחרים, סירת שלחים כפולה (קאנו נתמך בשני מצופים) המאפשרת שיט בים ומנהגים דומים. היירדאל התיישב לכן בבלה קולה כדי להשלים את מחקריו באתר.

באפריל 1940 כבשה גרמניה הנאצית את נורווגיה והמשפחה נתקעה בתחילה בקנדה ללא כסף. היירדאל לא הצליח לנסוע הביתה, אך גם לא קיבל אישור עבודה מכיוון שנכנס לארץ באשרת סטודנטים. הנורווגים היו גם "במקרה הטוב לא רצויים", מכיוון שהיו שמועות בארצות הברית ובעקבות זאת גם בקנדה כי נורווגיה הצטרפה מרצון לנאצים. היירדאל נאלץ להפסיק את עבודתו בבלה קולה ולחפש פרנסה. הוא ניסה למכור את האוסף האתנוגרפי מפאטו היווא, אך נכשל. המשפחה גדלה, ליב ילדה (15 בספטמבר 1940) את ילדם השני, ביורן. למזלו איתר אותו תומאס אולסן ודאג לשלוח לו סכומי הכסף הדרושים להישרדות עד שיוכל לכלכל שוב את משפחתו. המשפחה עברה לבולטימור בארצות הברית שם עבד היירדאל כשומר במספנה. מפגש עם פרופסור אייזיאה באומן פתח בפניו את הדלת להצטרף למועדון מגלי הארצות (The Explorers Club) היוקרתי בניו יורק.[11] היירדאל פרסם לראשונה את התאוריה שלו בביטאון International Science שיצא לאור בניו יורק בשנת 1941, כשעבד במוזיאון של קולומביה הבריטית. מאמר של הניו יורק טיימס על עבודתו של היירדאל הודפס מחדש במקביל לתגובה חריפה של האתנולוגית הפופולרית מרגרט מיד, שעוררה שנים של מחלוקת נגד התאוריות של היירדאל.

בסוף 1941 הצטרפה גם ארצות הברית למלחמה והיירדאל החליט להצטרף למאמץ המלחמתי. הוא פנה למשרד הגיוס הנורווגי בניו יורק, נשלח לעיירת חוף קנדית בנובה סקוטיה (9 ביולי 1942) שם הוא התגייס לכוחות המזוינים הנורווגיים. בהמשך קיבל הכשרה כמפעיל רדיו וכצנחן בטורונטו בקנדה, נשלח לפלוגת הצנחנים בבריגדה הנורווגית בסקוטלנד וב-1944 הוצנח בפינמרק שבצפון נורווגיה והשתתף ב-1944/45 כסגן בשחרור פינמרק, מבלי שירה אפילו פעם אחת. במהלך המלחמה זכה להכיר היירדאל חברים רבים, שניים מהם הצטרפו אחר כך למסע קון-טיקי.[11] בסוף המלחמה במאי 1945 סיים היירדאל את לימודיו והצליח לחדש את מחקרו התרבותי-היסטורי.

מסע קון-טיקי (1947)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – קון-טיקי
הקון-טיקי בלב ים
הקון-טיקי במוזיאון על שמה באוסלו
תור היירדאל ופסלון האוסקר בו זכה על הסרט הדוקומנטרי

לאחר המלחמה חזר היירדאל לארצות הברית כדי להמשיך את לימודיו. הוא העלה תאוריה על פיה מקורם של הפולינזים בעם מגזע לבן שחי באזור אגם טיטיקקה שבבוליביה, עם שבנה את העיר טיוואנאקו, ושהובס על ידי שבטים אינדיאנים שקדמו לאינקה. על פי אגדות האינקה עמד בראש העם הלבן אל בשם "ויראקוצ'ה". היירדאל חקר ומצא כי שם זה אינו שמו המקורי. השם המקורי של מלך השמש, שליטם של "האנשים הלבנים", היה "קון-טיקי" ופירושו "טיקי השמש". לא היה ספק בליבו שהמנהיג האל טיקי, אשר לדברי האינקה גורש מפרו אל הים על ידי אבות אבותיהם, זהה היה עם טיקי בן-השמש אשר הפולינזים ראו בו את אבי גזעם. היירדאל לא ראה את הקולוניזציה של פולינזיה מאסיה כבלתי אפשרית, אך קשה יותר מכיוון שהיא דרשה להפליג נגד כיוון זרם הומבולדט ורוחות הסחר.

בשנת 1946 הוא סיים טיוטה מחודשת של התאוריה שלו. הטיוטה, שכותרתה "פולינזיה ואמריקה" (Polynesia and America), השתרעה על כ-600 עמודים בכתב יד, שאותה הוא עתיד להרחיב בספר "אינדיאנים אמריקניים באוקיינוס השקט" (American Indians in the Pacific) שיצא לאור ב-1952. כתב היד של "פולינזיה ואמריקה" נשלח לחלק מהחוקרים המובילים בארכאולוגיה ואנתרופולוגיה בארצות הברית ובקנדה. היירדאל ניסה גם לפרסם את התאוריה במגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, אך נדחה. התכתובות מתקופה זו מצביעים על כך שכישלונו של היירדאל להשיג הכרה בתאוריה שלו גרם לו להיות מתוסכל ועוין כלפי הקהילה המדעית בכלל, ונראה שהיירדאל חשב שהוא יצליח למשוך תשומת לב לרעיונותיו רק אם יעשה לעצמו שם באמצעות אירוע מרכזי.[12] השינוי חל דווקא בעת ביקור מאכזב אצל האנתרופולוג פרופסור הרברט ספינדן, המנהל של מוזיאון ברוקלין בניו יורק. ממנו שמע היירדאל חוות דעת פסקנית: "לא היו לאינדיאנים אמצעי תחבורה ימיים". על טענתו "היו להם רפסודות מעץ בלזה" נענה בבוז: "נראה אותך מגיע מפרו לפולינזיה על רפסודת בלזה". היירדאל החליט להיענות לאתגר. הוא החליט לבנות עותק של רפסודת בלזה של הילידים על בסיס הדיווחים והשרטוטים של רפסודות האינקה שערכו הקונקיסטאדורים הספרדים, ולהפליג איתה מפרו לפולינזיה. את הרפסודה הוא כינה "קון-טיקי" על שם האל וראש השבט האינדיאני שעל פי האגדות הוביל את ההגירה מערבה. זו הייתה החלטה מפתיעה משום שהיירדאל מעולם לא השיט סירה, וחשש ממים מכיוון שכמעט טבע פעמיים בילדותו. שנים אחר כך סיפר שהיו תקופות בכל מסע רפסודה שלו כאשר חשש לחייו.[13]

מסע "קון-טיקי" החל כשהיירדאל וחמישה אנשי צוות אחרים (4 נורווגים ושוודי) יצאו מנמל קייאו שבפרו ב-28 באפריל 1947. במסע זה הקפידו אנשי הצוות להשתמש רק באמצעים ובמזונות שהיו בידי האינדיאנים (למעט שימוש באלחוט ושימורי מזון). במהלך המסע אכלו אנשי הצוות בעיקר דגים, כרישים, טונה ודולפינים שדגו באוקיינוס. חודשיים לאחר תחילת המסע הגיעה הרפסודה לאזור גשום, וכך לא חסרו להם גם מים טריים. הרוח שנשבה קבוע השיטה את הרפסודה מערבה בקצב של כ-80 קילומטרים ליממה. התברר כי העובדה כי הרפסודה נבנתה בשיטות העתיקות הצילה את חייהם של אנשי הצוות: עצי הבלזה שלא עברו יבוש על החוף ספגו לתוכם מים, מה שריכך אותם ואיפשר לחבלים הקלועים "להיבלע" בקורות - דבר שמנע חיכוך בין החבלים והקורות ושמר על יציבותה המבנית של הרפסודה. קרוב לפולינזיה עברה הרפסודה בשלום שתי סערות עזות. המסע הסתיים כעבור 101 יום (7 באוגוסט 1947) ו-8,000 קילומטרים כשהרפסודה נסחפה ישירות אל שונית האלמוגים של רארויה שבקבוצת איי טואמוטו. המסע הוכיח כי לא היו מגבלות טכניות שיכלו למנוע מתושבי פרו הקדומים להגיע אל פולינזיה.

ספר שכתב היירדאל בעקבות המסע היה לרב-מכר ותורגם ל-70 שפות. הסרט הדוקומנטרי על פעילות המשלחת זכה בפרס האוסקר לשנת 1952. סרט נורווגי המציג גרסה דרמטית של הסיפור יצא לאקרנים ב-2012 וגם הוא היה קרוי קון-טיקי. הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר בטקס פרסי אוסקר ה-85,[14] ופרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר בטקס פרסי גלובוס הזהב ה-70.[15]

ב-28 באפריל 1977, 30 שנים לאחר הפלגת הקון-טיקי, נערך בנמל קייאו טקס הנצחה של האירוע שבו נכח תור היירדאל, שהתקבל קודם לכן על ידי נשיא פרו אלברטו פוג'ימורי, ונתלה שלט מברונזה המנציח את מסע קון-טיקי מול השלט שהנציח את שני מסעותיו של אלברו דה מנדניה למלנזיה ולפולינזיה שיצאו מאותו נמל.[16]

עם השנים, נעשו כמה שחזורים של מסע קון-טיקי. הבולט בהם היה מסעה של הרפסודה טנגארואה שיצאה מפרו ב-28 באפריל (באותו יום בשנה שקון-טיקי הפליגה מפרו) 2006. הצוות הנורווגי של הרפסודה (שכלל את נכדו של היירדאל) השתמש במפרש טוב יותר ובמתקן הניווט האינדיאני המכונה גווארה (guara), סוג של חרב[א] שהיירדאל ידע עליו, אבל לא השכיל להשתמש בו. שני שיפורים אלו ובחירת נתיב שהתחשב בזרם הומבולדט גרמו לכך שרפסודה זו עשתה את הדרך ב-30 יום פחות מהמסע המקורי של קון טיקי.[17]

למרות הצלחת המסע, כמעט כל האנתרופולוגים במאה ה-21 אינם מקבלים את התאוריות של היירדאל. התאוריה המקובלת, על בסיס הוכחות בלשנויות, פיזיות וגנטיות, היא שפולינזיה יושבה בהדרגה על ידי תושבים שמקורם באסיה. קיימות אומנם הוכחות לקשרים בין פולינזיה לבין אמריקה הדרומית[18] (בייחוד הבטטה, שאין ספק שמקורה באמריקה הדרומית והיא נפוצה בפולינזיה), אך ההנחה היא שהקשרים היו בכיוון ההפוך ממה ששיער היירדאל, ובפועל פולינזים הגיעו לאמריקה הדרומית ולא ילידי אמריקה הדרומית הגיעו לפולינזיה.

"אינדיאנים אמריקאים באוקיינוס השקט" (1952)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנתרופולוג רפאל קרסטן, אחד מהמדענים שחלקו על התאוריה בבסיס משלחת קון-טיקי

מסע קון-טיקי הפך את היירדאל למפורסם. אף שלא היה לו תואר אקדמי הוא היה מרצה מבוקש, גם במוסדות אקדמיים. ב-23 בספטמבר 1949 הוא הרצה באקדמיה המלכותית השוודית למדעים, וב-1950 קיבל את מדליית רציוס מכסף (Anders Retzius medalj) של החברה השוודית לאנתרופולוגיה וגאוגרפיה (Svenska Sällskapet för Antropologi och Geografi). החלטה זו להעניק פרס לאדם חסר תואר אקדמי ובלי כל פרסום מדעי גרמה לקבוצה של מדענים, ובהם הבוטנאי קרל סקוטצברג, האנתרופולוג רפאל קרסטן והארכאולוג סטיג ריידן (Stig Rydén) לפרסם מאמרים השוללים את התאוריה בבסיס המסע של קון-טיקי.[12] רק ב-1951, ארבע שנים אחרי המסע, הוא הוזמן להרצות בחברה הגאוגרפית הנורווגית (Det norske geografiske Selskab), ההרצאה הייתה הצלחה, והוא הוזמן להרצאה נוספת בחברה הגאוגרפית שבה נכח הוקון השביעי, מלך נורווגיה. היירדאל התקבל כחבר של כבוד בחברה הגאוגרפית וקיבל תואר של מפקד במסדר אולף הקדוש.[19]

במקביל הוא פיתח את ההשערה שלו על הדרך שבה יושבה פולינזיה ופרסם אותה בספר בן 820 עמודים: "אינדיאנים אמריקאים באוקיינוס השקט: התאוריה מאחורי משלחת קון-טיקי" (American Indians in the Pacific: The Theory Behind the Kon-Tiki Expedition) שיצא לאור ב-1952 בהוצאת George Allen & Unwin Limited.[20] הספר ספג ביקורת בקרב הקהילה המדעית. המבקרים הצביעו על חוסר הסבירות להשתלט על המידע בתחומים כל כך מגוונים. הידע מוגבל בפרטים של היירדאל, ומעל לכל האופן הבררני שבו ניגש לפרטים אלה, ההתעלמות מעובדות שסתרו את התאוריה שלו, והסתירות הפנימיות היו הנושאים החוזרים העיקריים בביקורות, ובדרך כלל השוו אותם להתלהבות היתר של היירדאל לגבי המסקנות שלו. בודדים תמכו בהיירדאל, ובהם חברו הבוטנאי אולוף סליג (Olof Selling) ששיבח במאמר בעיתון את הספר כ"כרך מאסיבי, מאורגן וכתוב בבירור לקהל המדעי, אך עם זאת מהנה לקהל הרחב. מלא עד הקצה בתוכן דרמטי, ומרגש כמו סיפור בלשי". ועם כל זאת, גם המבקרים החריפים ביותר מציינים שתרומתו העיקרית של היירדאל לשיח המדעי לא הייתה בהצגת פתרון לבעיה, אלא בהצבת אתגר באמצעות התאוריה שלו: האתגר שלא לקחת דבר כמובן מאליו, ולהמשיך לפתח ולהתווכח על הנרטיב של המחקר הקיים.[12]

תמצית התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער השמש בטיוואנאקו

תמצית התאוריה שהציג היירדאל בספר, ושקיבלה את הכינוי "תאוריית קון-טיקי", היא שפולינזיה יושבה בשני גלי הגירה שונים. בגל ההגירה הראשון הגיע עם המכונה "גברים לבנים מזוקנים" (White bearded men): קבוצה תרבותית מאוד השייכת לגזע הלבן שבניה מאופיינים על ידי גולגולת בעלת מצח גבוה, עור בהיר, עיניים כחולות, שיער בהיר או אדום, קומה גבוהה וזקנים. הם הצטיינו בכישורי הניווט שלהם, יכולות גילוף באבן, והתרבות שלהם הייתה מבוססת על פולחן השמש. מוצא הגברים הלבנים המזוקנים, לטענת היירדאל, הוא מעבר לאוקיינוס האטלנטי, והם יצרו את התרבויות המפותחות של אמריקה המרכזית והדרומית. קבוצה מעם זה נאלצה לגלות ממולדתה סביב טיוואנאקו, בבוליביה המודרנית, בסביבות שנת 500 לספירה, ומצאה מקלט באוקיינוס השקט בהנהגתו של המנהיג קון טיקי ויראקוצ'ה (Con Ticci Viracocha).[12]

הגברים הלבנים המזוקנים התיישבו והתגוררו בפולינזיה כ-500 שנה לפני שהגיע גל הגירה חדש. גל המהגרים השני הזה, אותו כינה היירדאל "המאורים-פולינזים" (Maori-Polynesians), היה ממוצא אסייתי ודיבר בשפה אוסטרונזית. הם נדדו מארץ מולדתם המקורית בדרום-מזרח אסיה בעבר הרחוק והתפשטו על פני חלקים של מזרח אסיה, ולבסוף חצו את גשר היבשה, שהיה אז באזור מצר ברינג, ליבשת אמריקה הצפונית. על פי היירדאהל, המאורים-פולינזים היו בני "הגזע הצהוב-חום", תערובת גזעית בין "הגזע ההודי-אמריקאי" האסייתי המקורי לבין "הגזע המונגולואידי" המאוחר יותר. הם הגיעו לפולינזיה במועד מאוחר בסביבות 1000/1100 לספירה מהחוף הצפון-מערבי האמריקני (אזור קוואקיוטל בקולומביה הבריטית). המאורים-פולינזים היו דייגים שהתמחו בגילוף בעץ והיו בעלי נטיות לוחמניות, והיו נחותים מהגברים הלבנים המזוקנים בכל קנה מידה. ועם זאת, במפגש הראשון בין הקבוצות המאורים-פולינזים חיסלו או שהטמיעו בתוכם את הגברים הלבנים המזוקנים. מכאן שלפי תאוריה זו יושבו האיים באוקיינוס השקט בשני גלי הגירה נפרדים, שניהם מאמריקה.[12]

הביקורת על התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תור היירדאל משוחח עם פרופסור סיגורד אריקסן במוזיאון הנורדי בסטוקהולם, מאי 1955

התאוריה של היירדאל על מוצאם של ילידי פולינזיה לא התקבלה בקרב אנתרופולוגים.[21] עדויות פיזיות ותרבותיות מוכיחות שפולינזיה יושבה ממערב למזרח, וההגירה החלה מיבשת אסיה, ולא מאמריקה הדרומית. בדיקות גנטיות שנערכו בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, מצאו כי ה-DNA המיטוכונדרי של ילידי פולינזיה דומה יותר לאנשים מדרום-מזרח אסיה מאשר לאנשים מאמריקה הדרומית, והראו שכנראה אבותיהם הגיעו מאסיה.[22]

האנתרופולוג והארכאולוג רוברט סאגס (Robert Carl Suggs) כלל פרק שכותרתו "מיתוס קון-טיקי" בספרו על פולינזיה משנת 1960, והגיע למסקנה כי "תאוריית קון-טיקי סבירה בערך כמו סיפורי אטלנטיס, מו ו'ילדי השמש'. כמו רוב התיאוריות הללו, היא מספקת קריאה קלה ומלהיבה, אך ערכה, כדוגמה לשיטה מדעית, עלוב למדי".

וייד דייוויס (Wade Davis), אנתרופולוג וחוקר הבית (Explorer-in-Residence) של הנשיונל ג'יאוגרפיק, מתח גם הוא ביקורת על התאוריה של היירדאל בספרו The Wayfinders משנת 2009, העוסק בהיסטוריה של פולינזיה. דייוויס אמר שהיירדאל "התעלם מהרוב המכריע של העדויות הלשוניות, האתנוגרפיות והאתנו-בוטניות, שהורחבו כיום על ידי מידע גנטי וארכאולוגי, דבר המצביע על כך שהוא טעה באופן מוחלט".[23]

מחקר שנערך בשנת 2009 על ידי החוקר הנורווגי אריק תורסבי (Erik Thorsby)[24] העלה כי יש ערך כלשהו לרעיונותיו של היירדאל, ואף על פי שפולינזיה יושבים על ידי ילידים מאסיה, קיים גם קשר כלשהו עם אמריקה הדרומית.[25] חלק מהמבקרים טוענים, עם זאת, כי המחקר של תורסבי אינו חד משמעי מכיוון שנתוניו עשויים להיות מושפעים ממגע בין האוכלוסיות בתקופה המודרנית.[26]

עם זאת, עבודות עדכניות יותר מצביעות על כך שהמרכיב של אמריקה הדרומית בגנום של אנשים מאי הפסחא מקדים את המפגש עם האירופאים: צוות של מדענים שכלל את אנה-ספפו מלספינאס (Anna-Sapfo Malaspinas, מהמוזיאון לתולדות הטבע של דנמרק) ניתח את הגנום של 27 אנשים ילידי איש הפסחא ומצא כי ה-DNA שלהם היה בממוצע 76 אחוז פולינזי, 8 אחוזים אינדיאני ו-16 אחוז אירופאי. הניתוח הראה כי: "אף על פי שניתן היה להסביר את החלק האירופי במגע עם אירופאים לבנים לאחר שהאי 'התגלה' בשנת 1722 על ידי מלחים הולנדים, הרכיב מאמריקה הדרומית היה עתיק הרבה יותר, והוא מתוארך בין 1280 ל-1495, זמן קצר לאחר שהאי יושב לראשונה על ידי פולינזים בסביבות 1200." עובדה זו יחד עם גולגולות עתיקות שנמצאו בברזיל שהכילו DNA פולינזי בלבד, מצביעים על כמה מסעות לפני המפגש עם אירופאים מאמריקה הדרומית לפולינזיה וההפך.[27]

מחקר שהתבסס על ניתוח גנום רחב יותר שפורסם ב-Nature ביולי 2020 מרמז על אירוע של מפגש, בסביבות 1200 לספירה, בין אנשים מפולינזיה לבין קבוצה אינדיאנית הקשורה ביותר לתושבים הילידים של קולומביה של ימינו.[28]

ביקורת נוספת על התיאוריה שהופיעה רק במאה ה-21 מתייחסת לגזענות בתיאוריה של היירדאל, לפיה היבטים של ציוויליזציה מתקדמת (שפה כתובה, יכולות ניווט, ארגון חברתי, בניית מונומנטים וכו') יוחסו לגברים הלבנים המזוקנים, ואילו התנהגות אלימה, אמונות טפלות ופרימיטיביות יוחסו למאורים-פולינזים ולילידי מלנזיה. היררכיה ערכית זו בין אנשים עליונים (לבנים) ונחותים (חומים ושחורים) הביאה מחקרים עדכניים להדגיש את הגזענות כגורם מפתח בעבודתו של היירדאל.[29][30][31] בספרו "גיבור לעידן האטומי: תור היירדאל ומשלחת קון-טיקי" מקדיש אקסל אנדרסון פרק מיוחד לנושא בכותרת: "גזענות, סקסיזם ואוניברסליות".[32]

המשלחת לאיי גלאפגוס (1952, 1953)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי פלוראנה

במהלך כנס בווינה (1952), סיפרו להיירדאל על תצלום של ראש אבן ענק שנמצא באי פלוראנה השייך לאיי גלאפגוס, ואשר יכול להזכיר את הפסלים באי הפסחא. אחרי שראה את הצילום הוא נסע לפלוראנה, רק על מנת לגלות שאת הפסל גילף היינץ ויטמר (Heinz Wittmer), מתיישב גרמני בגלאפגוס שהכין את הפסל לילדיו.[33] עם זאת, הוא החליט בכל זאת לבצע מחקר ארכאולוגי ויחד עם הארכאולוג הנורווגי אָּרְנֱה שֶלְסְווֹל (Arne Skjølsvold, שעתיד להצטרף להיירדאל במחקריו הבאים) והארכאולוג האמריקני אריק ריד (Erik Kellerman Reed) הוא ארגן משלחת חפירות לאיים. המשלחת ערכה חפירות באתר באי סנטיאגו וגילתה חליל של האינקה מטרקוטה ושברים מ-130 כלי חרס מאזורים שונים ומתקופות תרבות בצפון פרו ואקוודור.[34] הממצאים העתיקים ביותר מגיעים מתרבות מוצ'ה (300–800 לספירה) ומתרבות טיוואנאקו (540-900 לספירה). אזורי המוצא של כלי החרס משתרעים על רצועת חוף באורך 1,500 קילומטרים של אמריקה הדרומית. לא נתגלו שרידי יישובים, וההנחה היא שהמחסור במקורות מים מנע זאת, ובמקום ביקרו דייגים בלבד.[35] בהתבסס על תיארוך שברים הגיעו היירדאל ושלסוול למסקנה שבאיים ביקרו ילידים מאמריקה הדרומית במשך יותר מ-1,000 שנה.

הממצאים הועברו למוזיאון קון-טיקי,[36] והיירדאל ושלסוול פרסמו מונוגרמה על החפירות: "עדות ארכאולוגית לביקורים שקדמו לספרדים באיי גלאפגוס" (Archaeological Evidence of Pre-Spanish Visits to the Galápagos islands) שלא זכתה להתעניינות.

בשהותו באיים התעניין היירדאל (שכאמור היה זואולוג בהכשרתו) גם בבעלי החיים יוצאי הדופן של האיים והכין יחד עם הצלם פר הוסט (Per Høst) סרט דוקומנטרי הקרוי "גלאפגוס". הסרט יצא לאקרנים בנורווגיה (1955), דנמרק (1956) ושוודיה (1957).[37]

בחזרה לאקוודור, ערכו היירדאל ועמיתיו ניסויים במתקן הניווט האינדיאני המכונה גווארה (guara), סוג של חרב[א], ששימש את האינדיאנים של פרו ואקוודור לניהוג רפסודות בעלות מפרש.[38] מכשיר זה, שלא היה בשימוש במסע "קון-טיקי", הראה כי לנוסעים הקדומים מאמריקה הדרומית הייתה היכולת לנווט למרחקים באוקיינוס השקט. הצוות של היירדאל הוכיח כי הרפסודות המשתמשות בגווארה היו יכולות לשנות את מסלולן ולהפליג נגד הרוח. מבחינת היירדאל, הדבר אישר את התאוריה שלו לפיה עמים פרה-קולומביאניים היו לא רק יכולים להפליג על פני האוקיינוס השקט - הם היו יכולים גם לשוב הביתה.[35]

ביקורת על הממצאים בגלאפגוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1958 פרסם הארכאולוג סטיג ריידן (שהפך לנמסיס של היירדאל עוד מהתקופה שהוא התנגד לחלוקת מדליית רציוס להיירדאל) ביקורת חריפה על המסקנות של היירדאל ושלסוול לגבי הממצאים הארכאולוגיים. ריידן טען שהתיארוך של השברים מוטל בספק, והעובדה שהם נתגלו יחד עם שברי חרס אירופאים מחזקת לדעתו את הטענה שהשברים הם מהתקופה אחרי הכיבוש הספרדי.[39]

ניתוח מחדש של האתרים הארכאולוגיים של היירדאל ושלסוול בשנת 2016 דחה את מסקנותיהם. הניתוח גילה שבכל המיקומים היו חפצים ממוצא אינדיאני ואירופי משולבים ללא הסדר המרחבי או הסטרטיגרפי המובהק, שניתן היה לצפות מהשקעה רציפה עצמאית (ואכן, היירדאל ושלסוול דיווחו על שילוב הממצאים האירופיים והאמריקאים בדו"ח המקורי שלהם). תיארוך פחמן-14 מהאתרים (שהיירדאל ושלסוול לא ביצעו) הציבו אותם בעידן ההיסטורי (לאחר ההגעה של הספרדים לאמריקה), וניתוח ראשוני של הסביבה הקדומה לא הראתה שום התערבות מעל 500 שנה לפני ההווה, דבר המצביע על כך שכנראה איש לא ביקר באיים לפני גילויים על ידי הספרדים בשנת 1535. מחברי המאמר משערים כי ממצאים מקומיים שנמצאו על ידי היירדאל ושלסוול הובאו ככל הנראה כמזכרות בזמן הכיבוש הספרדי.[40]

פסל מואי באי הפסחא

אי הפסחא (1955–1956, 1986–1988)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט מתוך אהו טהירה במתחם וינאפו, שבה נעשו שימוש מדויק בגושי סלע גדולים, דומים לחומות האינקה

במהלך 1954 ביצע היירדאל מחקרי שטח של החורבות של הערים מהתרבויות שקדמו לאינקה מאגם טיטיקקה (פרו) דרך בוליביה לקולומביה. הוא גם ניצל כנס שבו היה אחד המארגנים בברזיל לסיור באגן האמזונאס.[41] במקביל הוא תכנן משלחת מחקר לאי הפסחא. האי, השייך לפולינזיה, והשוכן במרחק של 3,700 קילומטרים מחופי אמריקה הדרומית, היה מבחינתו המקום האידיאלי להוכיח את התאוריה שלו שפולינזיה יושבה על ידי מתיישבים מאמריקה הדרומית, הן בשל הקרבה היחסית והן בשל פסלי הענק הפזורים באי (המואי), שלפי התאוריה שלו הם חלק מהתרבות של ה"גברים הלבנים המזוקנים" שגילפו את הפסלים באזור טיוואנאקו. מכיוון שבתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הקשר היחיד של האי עם העולם החיצון היה ביקור שנתי של אוניית מלחמה צ'יליאנית (האי שייך לצ'ילה) הוא היה צריך להגיע לאי באופן פרטי. היירדאל השתמש בכספים שקיבל מפרסום הספר והסרט על מסע קון-טיקי על מנת לשכור ספינת מכמורת מגרינלנד בשם כריסטיאן ביילנד (Christian Bjelland) על צוותה למשך שנה, ומימן התאמה שלה לספינת מחקר.[42] הוא צירף למשלחת ארבעה ארכאולוגים: הנורווגי אָּרְנֱה שֶלְסְווֹל (Arne Skjølsvold), והאמריקאים קרלייל סמית (Carlyle Smith), אדווין פרדון (Edwin Ferdon) וויליאם מולוי. בנוסף הצטרף אליהם גונסאלו פיגוראה (Gonzalo Figueroa García-Huidobro), סטודנט צ'יליאני לארכאולוגיה. מולוי ופיגוראה היו עתידים לשחק תפקיד חשוב בשחזור האתרים הארכאולוגים של אי הפסחא בשנים אחרי שהמשלחת סיימה את מחקריה.[43] בנוסף כלל הצוות צלמים, את איבון, אשתו השנייה של תור היירדאל, ואתם בתם אנט. למשלחת קרא היירדאל "המשלחת הארכאולוגית הנורווגית לאי הפסחא ומזרח האוקיינוס השקט" (Norwegian Archaeological Expedition to Easter Island and the East Pacific).

הספינה הפליגה באוקטובר 1955, עברה בתעלת פנמה (שם עלו עליה היירדאל ואשתו) והגיעה לאי הפסחא למסע מחקר בן חמישה חודשים שכלל את החפירות הארכאולוגיות הראשונות שנערכו באי הפסחא. בחפירות הם מצאו שכבות תרבותיות עתיקות יותר ממה שהיה ידוע עד אז, ושהיירדאל האמין שמוצאן מתרבות מאמריקה הדרומית. תיארוך של שכבות פחם הראה שהמהגרים הגיעו לאי לפחות 1,000 שנה לפני המועד המקובל (מחקרים מאוחרים יותר הראו שתיארוך זה היה שגוי). כמו כן הראו ממצאי אבקת צמחים שהאי הצחיח היה מיוער פעם. החפירות הוכיחו גם שהיו שלוש תקופות תרבות באי ושפסלי האבן המפורסמים שייכים לתקופה השנייה. הארכאולוגים חשפו חלקים של פסלי המואי שהסחיפה קברה תחת כמה שכבות של חול, כשעל אחד הפסלים הם גילו חריתה של ספינה עם מפרשים (שכיום משערים שהיא מתארת את אחת הספינות הספרדיות שביקרו באי ב-1770). היירדאל גם השיג מילידי האי פסלי אבן קטנים, שהוחבאו במערות כאוצר משפחתי, אם כי קיימת הטענה שמשום שהיירדאל הציע לשלם לילידים וביקש במיוחד פסלים שיוכיחו את הקשר לאמריקה הדרומית (למשל פסלי פומה), שחלק מהפסלים היו מזויפים.[43] בין ההישגים של הפרויקט ניסויים בגילוף, הובלה והקמה של מואי, וכן חפירות באתרים בולטים באי כמו אורונגו והר הגעש פויקה.

היירדאל מצא חיזוק לתאוריה של ההגירה של ילידים מאמריקה הדרומית לאי הפסחא במתחם הטקסי של וינאפו בדרום האי. אחד מתוך שלושת האהו (אתר טקסי) במתחם כולל במה שבה יש התאמה מדויקת של גושי סלעי בזלת בגדלים שונים שמשקלם מגיע עד שבעה טון. תור היירדאל טען שבנייה זו זהה לחומות האבן מתקופת האינקה באמריקה הדרומית, בעיקר החל מהמאה ה-15. הוכחות נוספות לדעתו היו בתחום הבוטניקה. צמחים שאין ספק שמקורם באמריקה הדרומית כמו הבטטה ומין הקנה המכונה טוטורה (Schoenoplectus californicus) שקיים באגם טיטיקקה, והוא צומח בשפע באגם שבקלדרה של ההר הגעש הכבוי ראנו קאו באי הפסחא.[44][45] בין השאר לקח היירדאל זרעים מעץ הטורומירו, מין אנדמי לאי הפסחא, שהיה העץ האחרון באי, ובפועל הציל כך את המין מהכחדה כשהביא את הזרעים למוזיאון להיסטוריה של הטבע שבסטוקהולם, שוודיה, שדאג להנביט את הזרעים.

לאחר סיום עונת החפירות באי הפסחא הפליגה המשלחת הארכאולוגית הנורווגית מערבה לאיים פיטקרן, רפה איטי (שם בוצעו חפירות), טהיטי, איי מרקיז ואז חזרה לפנמה, שם נפרד היירדאל מהספינה. בספטמבר 1957 פרסם היירדאל ספר פופולרי על המשלחת בשם "אקו-אקו: סודו של אי הפסחא" (Aku-Aku: The Secret of Easter Island, תורגם לעברית ב-1959) שהפך לרב-מכר ותורגם לשפות רבות. ב-1960 יצא לאקרנים סרט בן 82 דקות באותו שם.[46] המשלחת פרסמה דו"ח מקיף בשני כרכים על החפירות (Reports of the Norwegian Archaeological Expedition to Easter Island and the East Pacific), כשהראשון יצא ב-1961. ב-1976 פרסם היירדאל ספר נוסף בשם "האומנות של אי הפסחא" (The Art of Easter Island).

היירדאל חזר לאי הפסחא ב-1986 כדי להמשיך (במשך שנתיים) בחפירות מהתקופה העתיקה ביותר באי. הפעם עם אָּרְנֱה שֶלְסְווֹל כמנהל פרויקט (שלסוול היה זה שקיבל היתר חפירה). הפעם רצו לנסות לפתור את הבעיה כיצד פסלי האבן הענקיים באורך של עד 10 מטרים הועברו למרחקים ארוכים מהמחצבה בה נחצבו, ליעדיהם ברחבי האי. ההסבר של היירדאל הגיע לאחר בדיקה מעשית. הם "הלכו" בהתנדנדות קדימה בעזרת כבלים כשהם עומדים. גליל האבן האדומה הונח על ראשם מאוחר יותר. ב-1989 פרסם היירדאל את טענותיו בספר "אי הפסחא: התעלומה נפתרה" (Easter Island: The Mystery Solved).[47]

ההיסטוריה של אי הפסחא על פי היירדאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי האי פויקה, מקום עמידתם האחרונה של "ארוכי האוזניים"

בהתבסס על עדויות מקומיות ומחקרים ארכאולוגיים, טען היירדאל כי האי אוכלס בשני גלים של הגירה. ראשונים הגיעו על גבי רפסודות, ילידים מאמריקה הדרומית שנהגו להאריך את תנוכי אוזניהם על ידי משקולות, וכונו לפיכך "ארוכי האוזניים". זמן רב אחריהם (באמצע המאה ה-16) הגיעו בסירות ילידים מפולינזיה שכונו "קצרי האוזניים". ייתכן שהם הגיעו באופן עצמאי או שאולי יובאו כעובדים. "ארוכי האוזניים" שיעבדו את "קצרי האוזניים" והכריחו אותם לבנות את הפסלים. לפי היירדאל, משהו קרה בין גילוי האי על ידי האדמירל ההולנדי יאקוב רוחבן בשנת 1722 לבין ביקורו של חוקר הארצות האנגלי ג'יימס קוק בשנת 1774. בעוד שרוחבן נתקל באנשים לבנים, אינדיאנים ופולינזיים שחיו בהרמוניה יחסית ובשגשוג, קוק נתקל באוכלוסייה קטנה בהרבה המורכבת בעיקר מפולינזים שחיו בדוחק.

היירדאל מציין את המסורת שבעל פה של התקוממות "קצרי האוזניים" נגד השליטים "ארוכי האוזניים". "ארוכי האוזניים" חפרו חפיר מגן בקצה המזרחי של האי (חצי האי פויקה) ומילאו אותו בחומר דליק. במהלך המרד, כך סופר להיירדאל, הציתו "ארוכי האוזניים" את החפיר שלהם ונסוגו מאחוריו, אך "קצרי האוזניים" מצאו דרך לעקוף אותו, עלו מאחור ודחפו את כל "ארוכי האוזניים" למעט שתי נשים אל תוך האש. חפיר זה נמצא על ידי המשלחת הנורווגית ובחלקו הוא חוצה סלע. שכבות אש נחשפו אך לא היו בהם שברי גופות. כחלק מהמרידה הפילו "קצרי האוזניים" את כל הפסלים שהוכרחו לבנות.

במשך שנים רבות הייתה השערה זו התאוריה המקובלת. כך למשל מופיעה תאוריה זו כעובדות היסטוריות בערך על אי הפסחא באנציקלופדיה תרבות משנות ה-60 של המאה ה-20. גם הסרט ההוליוודי רפה נוי, שהפיק קווין קוסטנר ב-1994 מבוסס על תאוריה זו. עם זאת, מרבית החוקרים בנושא כיום דוחים תאוריה זו.[48] הגדיל לעשות האנתרופולוג והארכאולוג האמריקאי רוברט סאגס (Robert Carl Suggs) שכלל פרק שכותרתו "מיתוס קון-טיקי" בספרו על פולינזיה משנת 1960, ובו כתב על התיאוריות של היירדאל לגבי ההיסטוריה של אי הפסחא כך:

הפרואנים של היירדאל כנראה השיגו את המתקן הקלאסי של המדע הבדיוני, מכונת הזמן, מכיוון שהם הופיעו על אי הפסחא בשנת 380 לספירה, כשהוביל אותם האל הגיבור של האינקה משנת 750 לספירה עם התרבות החומרית של טיוואנאקו משנת 750 לספירה המאופיינת על ידי חומות של האינקה משנת 1500 לספירה, כששום דבר אינו מאפיין את התקופה של טיוואנאקו בפרו או בבוליביה. תאוריה זו שקולה לטענה שאמריקה התגלתה בימים האחרונים של האימפריה הרומית על ידי הנרי השמיני, שהביא פורד פלקון לילידים הנבערים".

— Friedlaender, J.S., The genetic structure of Pacific Islanders, Page 31

קולה-מיקרי - הכפר האיטלקי (1958–2002)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיכר של הכפר

בשנת 1958, לאחר תקופת מחלה בחורף הנורווגי, נסע היירדאל עם משפחתו לחופשה באיטליה. הוא ואיבון - אשתו השנייה חיפשו מקום שקט להשתקע בו, הרחק מטלפון ועיתונות. היירדאל לא נהג במכונית, אלא שכר נהג מונית מקומי, ששימש להם מעין מורה דרך. האגדה מספרת שהנהג שאל את היירדאל מה הוא מחפש, והיירדאל ענה "גן עדן עלי אדמות" שבו יחיה את שארית חייו, והנהג אמר לו שאין צורך להרחיק לשם כך והביא אותו בשביל שעבר בתוך יער עתיק על גבעה, לכפר מימי-הביניים בשם קולה-מיקרי (Colla Micheri‏; 43°58′09″N 8°09′27″E / 43.9693°N 8.1576°E / 43.9693; 8.1576).[49] הכפר שוכן בנפת סאבונה במחוז ליגוריה והוא חלק מהקומונה אנדורה (Andora), כ-50 קילומטרים מזרחית לסן רמו. מהכפר נשקף נוף הים התיכון והאי סרדיניה ומצד שני ההרים המושלגים של האלפים. עדרי כבשים רעו באחו לצד עצי זית וכרמים. בעבר הרחוק שימש הכפר כתחנה על דרך המלך בין רומא וצרפת. מאז ימי נפוליאון נזנחה הדרך והכפר הפך נידח וננטש.

מאז ימי פאטו היווא, הרגיש היירדאל "חסר שורשים". כאשר שהה באזור הטרופי הוא התגעגע להרים הנורווגים, ובנורווגיה התגעגע אל השמש. כאן בקולה-מיקרי הוא מצא את המקום בו יכול היה לטעת שורשים והחליט מיד להשתקע בו - הוא רכש את רוב הכפר, קבע את אוהלו בין העצים והחל בשיפוץ המבנים. אחד מהם המכונה "המגדל הסרצני" (Torre Saracena) ששימש טחנת רוח מהמאה ה-15 שממנו יכול היה היירדאל להשקיף על הים התיכון, היה אחד החביבים עליו.[50] כפר זה היה העוגן עבורו ועבור משפחתו במשך תקופה ארוכה, ומשם יצא למסעותיו ומחקריו בעולם וכן לכנסים מדעיים אליהם הוזמן תכופות. היירדאל שהיה מתומכי תנועת הסביבתנות, פעל למנוע שרפות יער באזור. בהמשך התיישבו בכפר בני משפחתו ביורן ומריאן. גם כשהיירדאל עבר להתגורר בטנריפה, הוא ביקר במקום מדי פעם והגיע לשם גם בסוף ימיו, ואחרי שמת ונערכה לו הלוויה ממלכתית באוסלו הוא נקבר בכפר, לא הרחק מ"המגדל הסרצני".[51]

מסעות "רע" (1969–1970)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מסעות רע
מודל של ספינת "רע 1" במוזיאון הפירמידות של גוימאר בטנריפה
בוליביה - מוזיאון בווטאחטה על אגם טיטיקקה - האחים לימאצ'י, שבנו את רע 2, עדיין בונים כאן סירות קנים
"רע 2" במוזיאון קון טיקי באוסלו

תור היירדאל היה בין החוקרים המובילים בהשערת הדיפוזיוניזם, הגורסת שהעובדה שקיימים רכיבי תרבות דומים במקומות רחוקים, מעידה על תהליך של התפשטות רכיבים אלו ברחבי העולם. זאת בניגוד לתאוריה המכונה התבדלות, הטוענת שרכיבים אלו התפתחו בנפרד אם אנשים, בתנאים דומים, יישמו פתרונות דומים לבעיות ולהתפתחויות תרבותיות. באמצעות מסע קון-טיקי ניסה היירדאל להוכיח שילידי אמריקה הדרומית הם שהתיישבו באיי פולינזיה, כשהוא מתבסס, בין השאר, על פסלי האבן הגדולים של טיוואנאקו מחד ואי הפסחא מאידך. היירדאל טען כי הדמיון בין הפירמידות של מצרים העתיקה לפירמידות של תרבויות אמריקה המרכזית, כמו המאיה והאצטקים מעיד על קשר בין התרבויות.

היירדאל העלה את ההשערה כי ספינות שנבנו מקנים קלועים שימשו את המצרים הקדמונים לחצות את האוקיינוס האטלנטי. הוא התבסס על דמיון נוסף, בין הספינות העשויות מגומא פפירוס המופיעות בתבליטים ובציורים ממצרים העתיקה בעבר, וסירות הקנים של הדייגים באגם צ'אד בהווה, לבין סירות מקני הטוטורה הנפוצות באגם טיטיקקה בפרו ובוליביה. היירדאל ציין שהיה קשר בין המצרים לבין הפיניקים, וכי הפיניקים מקרתגו בפיקודו של חנון הספן עברו את מצר גיברלטר והקימו התיישבות ליד אספי במרוקו של ימינו.[52] על מנת להוכיח כי ספינה כזו מסוגלת לחצות את האוקיינוס שכר היירדאל ב-1969 שלושה בוני סירות פפירוס מבני הקבוצה האתנית של הבודומה מבול (Bol) שעל אגם צ'אד. באמצעות 15 טון של קנים מגומא הפפירוס שנלקחו מאגם טאנה באתיופיה[53] בנו השלושה מול מתחם הפירמידות בגיזה[54] ספינת קנים באורך 15 מטרים וברוחב 5 מטרים. ספינה זו, שנקראה "רע" (Ra) על שם אל השמש המצרי רע, שונעה למרוקו.[52]

הספינה "רע" הפליגה מנמל אספי במרוקו בדרכה לאיים הקריביים ב-25 במאי 1969. היירדאל בחר בכוונה צוות המייצג מגוון רב של גזעים, לאומים, דתות ונקודת השקפה פוליטיות כדי להוכיח שלפחות באי הצף הקטן שלהם, אנשים יוכלו לשתף פעולה ולחיות בשלווה. הצוות כלל, מלבד היירדאל, צוללן מצרי, צלם איטלקי, אפסנאי מקסיקני, מומחה לפפירוס מצ'אד, רופא מברית המועצות, ונווט מארצות הברית. ספינת הקנים הפליגה תחת דגל האומות המאוחדות.

במהרה התברר שהתבססות על הידע של בוני הסירות מצ'אד הייתה טעות. באגם צ'אד היו הסירות קטנות בהרבה, שימשו רק לשיט של יום אחד ואז הוצאו מהמים לייבוש. לסירות אלה היו ירכתיים ישרות כדי שיתייבשו היטב. הירכתיים בצורת קשת שהופיעו בתבליטים המצריים העתיקים נחשבו על ידי בני הבודומה ל"קישוט", והם הוסיפו אותם בעל כורחם. היו פגמים עיצוביים אחרים, כמו ההגה הכפול שנבנה קטן מדי ונשבר שוב ושוב וקשירת קנים לא מתאימה. הפגם העיקרי היה התעלמות מהחבל שקשר בין החרטום לירכתיים שהופיע בדגמים המצריים, שנחשב על ידי בוני הסירות מצ'אד כמיותר, שמטרתו הייתה למנוע את שקיעת הירכתיים והם ספגו מים והלכו ושקעו, ובלמו את הספינה והיא הלכה והתפרקה.[55] ב-18 ביולי 1969, אחרי שמונה שבועות בים ולאחר שהפליגה מעל ל-5,000 קילומטרים, ובמרחק של 960 קילומטרים מברבדוס, הורה היירדאל על נטישת הספינה.[54]

היירדאל לא התייאש לאחר החוויות מהמסע הראשון של רע, והחליט לבנות ספינה חדשה. את בנייתה הפקיד היירדאל בידי ארבעה אינדיאנים מבני האיימרה מאזור אגם טיטיקקה, מתוך הנחה שסירותיהם קרובות יותר למוצא המצרי המשוער מאלה של פנים אפריקה. בין היתר, בגלל הירכתיים המורמים שנראו חסרי תועלת לבוני הסירות מצ'אד, והיו מובנים מאליהם לבוני הסירות מאגם טיטיקקה. אם התזה של היירדאל כי המצרים הביאו את תרבותם למרכז אמריקה תתגלה כנכונה, אזי סביר יותר שהאנשים סביב טיוואנאקו ירשו את מושגי בניית הספינות של "אבותיהם" יותר מאשר תושבי אגם באמצע אפריקה שבקושי הושפעו מהתרבות המצרית. הפעם הספינה נבנתה בהיחבא באספי, וגם הפעם היו מחלוקות לגבי הבנייה: לאחר שימוש בשתים-עשרה טונות של חומר, מתוך ה-15 שהוקצו למטרה כמו בניסיון הראשון, הותירו בני האיימרה שלוש טונות לאחר שהכריזו על כלי השיט כ"גמור". טענה זו יצרה בדיעבד בעיה מכיוון שהעמסת מטען באותו גודל כמו בניסיון הראשון הייתה בפועל עכשיו העמסת יתר: היה צריך להשליך אספקה מהספינה לאחר מספר ימים, מה שגרם לקיצוב באוכל.

אורכה של הספינה החדשה רע 2 (Ra II) היה כ-12 מטרים, כלומר היא הייתה קצרה יותר ב-3 מטרים מרע 1, ונבנתה אחרת לחלוטין: בעוד של-Ra היו תשעה גדילי קנה זה על זה פעמיים, כשהעבה ביותר באמצע הייתה רע 2 מורכבת מגדיל כפול. בניגוד לרע 1, שהתעקמה במעבר מעל הגלים, הרע 2 נבנתה חסונה יותר והייתה נוקשה.

רע 2 הפליגה מאספי ב-17 במאי 1970. צוות הרע 2 היה כמעט זהה לצוות של הספינה הראשונה, למעט מומחה הפפירוס מצ'אד שהוחלף ביפני ובמרוקאי. כמו בפעם הקודמת הספינה הפליגה תחת דגל האו"ם. רע 2 הגיעה לברבדוס ב-12 ביולי 1970 לאחר 57 ימים ו-6,100 קילומטרים. כמו במסע קון-טיקי הוכיח היירדאל כי בטכנולוגיה שהייתה בידי המצרים הקדמונים, ותוך ניצול הזרם הקנרי[56] ורוחות הסחר ניתן להפליג לרוחב האוקיינוס, אבל הוא לא הוכיח כי מסע כזה התרחש בפועל.

בעקבות המסע כתב היירדאל ספר (שתורגם גם לעברית) בשם "מסעות רע". הסרט התיעודי של היירדאל רע (אנ') על מסע זה היה מועמד לפרס אוסקר בשנת 1972. הספינה רע 2 נמצאת כיום במוזיאון קון-טיקי באוסלו.

פעילות למען הסביבה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת איי הזבל הגדולים באוקיינוס השקט

במהלך ההפלגה הראשונה תועד זיהום נפט בקנה מידה נרחב באוקיינוס האטלנטי, והיירדאל דיווח על ממצאיו בפני האו"ם. ובמסע השני התבקש היירדאל על ידי או תאנט, המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, לערוך תצפיות יומיות על זיהום האוקיינוס. גושי זפת, שמקורם כנראה במי נטל של מכליות נפט, נתגלו ב-43 מתוך 57 ימי ההפלגה של הרע 2.[54] בספר שכתב היירדאל על המסעות הוא תיאר זאת כך: "הסתכלנו מעבר לספינה. מאות גושים דומים חלפו על פנינו. משני הצדדים הם צפו. גושים רכים, כמו אספלט. זה היה חייב להיות פסולת שמכלית רוקנה לים. חיפשנו את החוטא מראש התורן, אבל לא ראינו שום ספינה, והים עדיין הכיל גושים שחורים כל היום... התחוור לכולנו שבני אדם באמת מזהמים את מקור החיים החשוב ביותר, מערכת הסינון חסרת התחליף של כדור הארץ, האוקיינוס העולמי. ... היינו צריכים לזעוק לכל מי שרצה לשמוע ... אנחנו עדיין חיים עם תפישות מימי הביניים שהים אינסופי?" את רשמיו העביר למשלחת הנורווגית לאו"ם ואחר כך סיכם אותם במאמר, שבו כתב בהקדמה:

בשני מסעות בפועל ברחבי האוקיינוס האטלנטי בספינות-רפסודה של פפירוס ב-1969 ובשנת 1970, נצפה זיהום של פני השטח מקרוב מאוד. זיהום נרשם במהלך שישה ימים משיט במשך של שמונה השבועות ההפלגה בשנת 1969, ובארבעים מארבעים ושלושה הימים הראשונים של הפלגה בשנת 1970, אם כי שאר ההפלגה ההיא הייתה במים נקיים יחסית. הזיהום היה בעיקר בצורת חומר דמוי אספלט צף, בעיקר בגושים זעירים אך לעיתים עד לגודל אגרוף, אם כי נצפו גם צורות אחרות. הגושים הישנים היו מכוסים לעיתים קרובות בזיפרגליים חיים ובאצות, בעוד שבחלק מהמקומות נצפו כמויות של נבוביים מתים צפים בינות לגושים. נראה כי המשך השימוש ללא הבחנה באוקיינוסים כאתר השלכת פסולת אנושית יציבה עשוי לגרום להשפעה חמורה מאוד ואולי בלתי הפיכה על פריונם.

תחת לחץ ציבורי נערכו מאוחר יותר הסכמי הגנת הסביבה הבינלאומיים הראשונים, איתם גם הפך היירדאל לחלוץ תנועת הסביבתנות. בשותפות עם ארגון בעלי הספינות בנורווגיה הוא הכריז ב-1999 על פרס (Thor Heyerdahl International Maritime Environmental Award) למי שתורם להגנת הסביבה הימית.[57]

טיגריס (1977–1978)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודל של הטיגריס במוזיאון הפירמידות של גוימאר
צוות הטיגריס. תור היירדאל יושב בחזית התמונה

הכשירות של ספינות הקנים ויכולת הניווט שלהם בים העסיקו את היירדאל יותר ויותר. הוא אמנם ביצע בהצלחה מסעות בים עם ספינות קנים שנבנו על פי מקורות מצריים עתיקים, אבל גם ספינת רע 2 לא הייתה מספקת מבחינת הצוות: בסוף המסע הספינה הייתה כה רוויה במים עד כי רק על גג התא אפשר להישאר ברגליים יבשות. היירדאל החל לחקור שני נושאים, האם קיימת דרך אחרת לשמור על הציפה של ספינת הקנים? והאם המצרים פיתחו בעצמם את ספינות הקנים או שהושפעו מתרבויות אחרות?

הארכאולוג הבריטי ג'פרי ביבי בסקירה שלו של מסעות רע הציע שבמשלחת הבאה ינסה היירדאל לבחון קשר בין בבל במסופוטמיה למואנג'ודארו, אחת מערי תרבות עמק האינדוס. היה ידוע שככל הנראה לפתע קמו במקביל תרבויות גם במסופוטמיה על גדות הנהרות פרת וחידקל, במצרים וגם על גדות נהר האינדוס, ושהיו ביניהם קווי דמיון: פולחן שמש, בניית פירמידות, תכנון עירוני, בתים בנויים בחימר מיובש, מטלורגיה מורכבת וכתב. בנוסף המדינות החזקות ביותר בכל שלוש התרבויות צוירו כיורדי ים בספינות קנים גדולות. היירדאל החליט לבחון בצורה מעשית את התאוריה שהשומרים הקדמונים היו מסוגלים להפליג בים בספינת קנים ולהגיע הן לעמק האינדוס והן למצרים העתיקה. מחקר בקרב תושבי הביצות של השט אל-ערב, הנהר הנוצר מהתמזגות הפרת והחידקל, העלה שהם מקפידים לקצוץ את הקנים המכונים בפיהם ברדי (Berdi), קרוב לוודאי קנה מצוי, בחודש אוגוסט, והקנים המתקבלים אז כמעט שאינם סופגים מים.[58]

באוגוסט 1977 החל היירדאל בהכנת ספינת קנים בדרום עיראק, שאותה בנו התושבים המקומיים בהשגחת הבנאים המקוריים של רע 2 מבני האיימרה. הספינה הושלמה תוך חמישה שבועות. אורכה 18 מטרים (הספינה הגדולה ביותר שהיירדאל בנה), רוחבה שישה מטרים וגובהה שלושה מטרים. לספינה היה תורן בגובה 10 מטרים ומשקלה 33 טון. לספינה הוא קרא "טיגריס", שמו של הנהר חידקל באירופה. לספינה הוא גייס צוות בן 11 אנשים מלאומים שונים, כאשר ארבעה מתוכם הפליגו איתו בשני מסעות רע. כמו במהלך מסעות רע, רצה היירדאל להראות לעולם ששיתוף פעולה שליו בין אנשים מלאומים, צבע עור ואמונות, שונים אפשרי.

הספינה הפליגה לדרכה במורד הנהר חידקל המזוהם ב-11 בנובמבר 1977 ויצאה למפרץ הפרסי בלא מטרה גאוגרפית מוצהרת מלבד הכוונה להראות שספינת קנים מסוגלת לצוף לאורך זמן ושהיו קשרי מסחר ימיים בין מסופוטמיה, תרבות עמק האינדוס ומצרים העתיקה לפני אלפי שנים. גם במסע זה התגלו מקרים רבים של זיהום מים, אם כי בקנה מידה קטן יותר מאשר במסעות רע. עם הטיגריס הם חצו את האוקיינוס ההודי ועצרו במספר נמלים במדינות שונות במהלך ההפלגה הארוכה של 6,800 קילומטרים, ממסופוטמיה בלב המפרץ הפרסי דרך נמלי עמק האינדוס עד ג'יבוטי שם המסע הסתיים. אחרי 143 ימי הפלגה (חמישה חודשים) הספינה עדיין הייתה מסוגלת להמשיך, אבל בגלל הלחימה בקרן אפריקה (מלחמת אוגדן), הספינה לא הורשתה להפליג לתוך ים סוף.[59]

במקום לראות את הספינה נרקבת בנמל ג'יבוטי, וכאקט של מחאה על המלחמות במדינות סביב ים סוף וקרן אפריקה הועלתה הטיגריס באש ב-3 באפריל 1978.[59] היירדאל כתב מכתב פומבי לקורט ולדהיים, המזכיר הכללי של האומות המאוחדות:

היום אנחנו שורפים את הספינה הגאה שלנו ... כדי למחות נגד גורמים לא אנושיים בעולם של שנת 1978 ... עכשיו אנו נאלצים לעצור בכניסה לים סוף. מוקפים במטוסים צבאיים ובספינות מלחמה של המדינות המתורבתות והמפותחות בעולם, נשללה מאתנו הזכות לעגון בכל מקום, על ידי ממשלות ידידותיות, מטעמי ביטחון, למעט ברפובליקת ג'יבוטי הזעירה ועדיין הנייטרלית. במקומות אחרים סביבנו, אחים ושכנים עוסקים ברצח באמצעים שהעמידו לרשותם אלו המובילים את האנושות בדרכנו המשותפת לאלף השלישי.

אנו מכוונים את תחינתנו אל ההמונים התמימים בכל המדינות המתועשות, עלינו להתעורר אל המציאות המטורפת של זמננו ... כולנו חסרי אחריות, אלא אם כן אנו דורשים ממקבלי ההחלטות האחראיים כי אין עוד להעמיד חימוש מודרני לאנשים שאבותינו הקדמונים גינו את גרזיני הקרב שלהם וחרבותיהם.

כוכב הלכת שלנו גדול יותר מחבילות הקנים שהובילו אותנו על פני הים, ובכל זאת קטן מספיק כדי להסתכן באותם סיכונים אלא אם כן אלה מאיתנו שעדיין חיים פוקחים את עינינו ומחשבותינו לצורך הנואש של שיתוף פעולה מושכל להצלת עצמנו ואת הציוויליזציה המשותפת שלנו. ממה שאנחנו עומדים להפוך לספינה טובעת.

בשנים שלאחר מכן, היירדאל התבטא לעיתים קרובות בנושאים של שלום בינלאומי ואיכות הסביבה.

המלדיביים (1982, 1983, 1984)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסטופה הבודהיסטית (האוויטה) באי פואמולקו, צילום של הארי בל מ-1922

בסתיו 1982 קיבל היירדאל מכתב ובו צילום של פסל בודהה גדול קבור בחול[60] באי טודו (Thoddoo) בקצה הצפוני של אטול אליף אליף, מערבית למאלה בירת האיים המלדיביים. העניין של היירדאל התעורר משום שהאיים המלדיביים, ארכיפלג בן 1,200 איים המשתרע מצפון לדרום דרומית-מערבית לתת היבשת ההודית, מהווה "מחסום" לתנועה הימית העוקפת את הודו, ולכן האיים היו מוכרים מימי קדם. בהיותו חסיד של התאוריה של הדיפוזיוניזם, האמין היירדאל כי היו קשרי מסחר ותרבות באמצעות שיט ימי בין הערים של תרבות עמק האינדוס (כיום בפקיסטן) לבין דרום-מזרח אסיה. ואלו בהכרח עצרו בדרכם באיים המלדיביים, ואולי השאירו אחריהם שרידים ארכאולוגיים המעידים על כך. בהתחשב בכך שהאסלאם, הדת השלטת באיים המלדיביים משנת 1153 אוסרת על יצור פסלים, היה ברור לו שהפסל קודם לשנה זו. היירדאל החליט לראות את הפסל במו עיניו וביקר במקום בנובמבר 1982, אבל מוסלמים פנטיים הרסו את הפסל לפני שהגיע.

היירדאל החליט לערוך באיים חפירות ארכאולוגיות, לראשונה מאז החפירות שביצע באיים הארי בל (Harry Charles Purvis Bell) ב-1922, וארגן לאיים המלדיביים שתי משלחות ארכאולוגיות, ב-1983 וב-1984. בראש המשלחת עמד הארכאולוג אָּרְנֱה שֶלְסְווֹל שעבד עם היירדאל במשלחות לגלאפגוס ולאי הפסחא, ואליהם הצטרפו הארכאולוגים אֶיִיסְטָּיין קּוֹקּ יוהאנסן (Øystein Koch Johansen) ואֵגִּיל מיקלסֱּן (Egil Mikkelsen). במהלך החפירות בכל האיים שבהם בדקו הם מצאו את חורבותיהם של מקדשים פרהיסטוריים, פסלי בודהה ארוכי אוזניים ושרידים של שדים הינדים. חורבות אלו המכונות באיים המלדיביים האוויטה (Havitta), היו במקור סטופות בודהיסטיות שנהרסו כשהאסלאם השתלט על האי, והם במקור נבנו על חורבות של מקדשים הינדים. המשלחת גם מצאה בריכות שכשוך קטנות מאבן ליד המקדשים עם מדרגות טקסיות המובילות לתוכם.[60] באי נילנדו (Nilandu) התגלו ממצאים ארכאולוגיים שהראו כי תרבות גבוהה הייתה קיימת באיים המלדיביים לפחות 1000 שנה לפני שהאירופים הפליגו אל תוך האוקיינוס ההודי. האוויטה הבולטת ביותר, שנחקרה עוד ב-1922 נמצאת באי פואמולקו. האוויטה נוספת שהמשלחת חקרה הייתה באי גאן (Gan) באטול גאן. הארכאולוג אויסטין יוהנסן גילה שברי כלי חרס נאוליתיים בתחתית הלגונה באי ואדו (Vadu), דבר המצביע על יישוב מוקדם בהרבה של האיים המלדיביים.

היירדאל האמין כי הסוגדים לאל השמש מהתרבות העתיקה של עמק האינדוס הגיעו למלדיביים דרך הודו וסרי לנקה במאה הראשונה לפני הספירה, בהתבסס על גילוי מטבע רומי משנת 90 לפני הספירה.[60] העובדה שהמלדיביים היו ועודם מרכז לסחר בקונכיות של פי-הכושי, ששימשו במשך שנים רבות כאמצעי תשלום במקומות רבים, הייתה מבחינתו עדות נוספת לכאורה לקשר זה בשל כמות הקונכיות הגדולה של פי-הכושי שנמצאו בקברים בעיר לותאל, אחת הערים של תרבות עמק האינדוס הקדומה.

כמו בכל המיזמים הקודמים שלו סיכם היירדאל את רשמיו בספר "תעלומת המלדיביים" (The Maldive Mystery) ובסרט דוקומנטרי בן 3 שעות בשם דומה.[61]

טוקומה (1988–1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – טוקומה
משמאל לימין: ולטר אלווה, תור היירדאל וגיירמו גנוסה באתר טוקומה

ב-1988 קיבל היירדאל הצעה מהארכאולוג הפרואני ולטר אלווה לערוך חפירות באתר הארכאולוגי "מתחם הפירמידות לה ראיה" (La Raya). באתר המשתרע של שטח בן 22,000 דונם יש 26 מבנים המכונים ואקה בצורת פירמידה הבנויים מלבנים מיובשות בשמש.[62] האתר שוכן ליד הכפר טוקומה (Túcume) בקרבה לחוף האוקיינוס השקט, כ-800 קילומטרים צפונית-מערבית ללימה בירת פרו. האתר לא נחפר קודם לכן, ובניגוד למקומות אחרים לא סבל משודדי עתיקות שנרתעו מהמקום בשל האמונה של המקומיים שהאתר שהיה מכונה בפיהם כור המצרף (El Purgatorio), הוא פתח לגיהנום.[63] העניין של היירדאל במקום התעורר הן בשל הפירמידות, שקיומן התאים לאמונתו שהתרבות בעולם הופצה מהמרכז במזרח התיכון ולכן יש קשר לפירמידות במצרים העתיקה, והן בשל הקרבה של האתר לים ולאפשרות שימצא הוכחות נוספות לתאוריה שלו שפולינזיה יושבה על ידי ילידים מאמריקה הדרומית.[64]

לאחר שסיים את הפרויקט באיים המלדיביים הוא ארגן במקום חפירות ארכאולוגיות, שחולקו לשני צוותים שנוהלו על ידי שני ארכאולוגים שהיירדאל שכר, האמריקאי דן סנדוויס (Dan Sandweiss) והפרואני אלפרדו נרווס (Luis Alfredo Narváez Vargas).[65] בחלק מהתקופה היו אלו החפירות הארכאולוגיות הנרחבות ביותר בעולם.[62] החפירות אורגנו כשותפות בין מוזיאון קון-טיקי באוסלו ו"המכון הלאומי לתרבות של פרו" (Instituto Nacional de Cultura del Perú),[64] במימון של המוזיאון ונדבנים אמריקאים.[63] לבקשת נשיא פרו התגורר היירדאל במהלך החפירות ב"קאסה קון-טיקי" (Casa Kon-Tiki) על מגרש בן 800 דונם שקנה בפאתי הכפר למבייקה (Lambayeque). היירדאל היה אז גרוש בפעם השנייה וילדיו מנישואיו הקודמים נהגו לבקר אותו באתר.[63] מביתו הוא רכב על סוסו מדי יום כדי לעקוב אחר עבודות החפירות. הוא עצמו לא השתתף בחפירות.[64] במהלך שהותו הוא החל גם תוכנית סיוע סוציאלית לתושבי האזור רחבת היקף (Túcume Vivo)[65] יחד עם ארגון המתנדבים הנורווגי "Strømmestiftelsen", שכללה תיקון בתי ספר, בניית מערכות ביוב והבאת חשמל, מי שתייה נקיים ושירותי בריאות ל-14 כפרים סמוכים.[63] בשנת 1994 הוא פתח מוזיאון באזור.[64]

תבליט אנשי הציפור בוואקה לאס באלסס (Huaca Las Balsas)

בחפירות נקבע כי הפירמידות נבנו לראשונה בשנת 1100 לספירה,[62] והתגלו חפצים מהתקופה הקדם-קולוניאלית, סירים, קברי ילדים, 23 שלדים, מומיות, עצמות אנושיות, מבני מקדש, פריטי נחושת, כסף וזהב, ופריטים רבים נוספים. במרץ 1992 גילו הארכאולוגים את התגלית החשובה ביותר שלהם, חומת מקדש עם תבליטים שמורים היטב של שתי ספינות קנים ימיות גדולות ועליהם "אנשי הציפור" המיתולוגיים, (העתק מקטע של התבליטים הוצב במוזיאון קון-טיקי). מתחת לספינות תבליטים של גלים ועוד אנשי הציפור, כולם מחזיקים חפץ כדורי. היירדאל זימן מיד את הארכאולוג אָּרְנֱה שֶלְסְווֹל, אז ראש מחלקת המחקר במוזיאון קון-טיקי שקרא מיד: "תור, הדברים האלה הם אנשי הציפור המשתופפים עם ביצים בידיהם, בדיוק כמו אלה שבאי הפסחא!". הצוות גילה גם כמה משוטים טקסיים בעלי להב כפול שהיו זהים בצורתם לאלו המוכרים מאי הפסחא.[62] תבליטי הספינות והמשוט הטקסי היוו הוכחה שתושבי טוקומה המקוריים, שקדמו לאינקה היו יורדי ים. הוכחה נוספת להיותם יורדי ים הוא שבקברים שהתגלו אוחזים השלדים בקונכיות של Spondylus crassisquama, מין של רכיכה מהסוג שדרנית, שמקורם בים מול חופי אקוודור וקולומביה. לקונכיות של סוג זה הייתה חשיבות גדולה בפרו שלפני הגעת האירופאים כסמל דתי שממנו אפשר לבקש מים ופריון, בדומה לחשיבות שהוענקה לקטורת בעולם הישן והם שימשו כתחליף לכסף.[64]

עם סיום הפרויקט, וכמו בפרויקטים הקודמים, סיכם היירדאל את הממצאים יחד עם שני הארכאולוגים שחפרו באתר בספר "הפירמידות של טוקומה: החיפוש אחר העיר האבודה של פרו (Pyramids of Túcume: The Quest for Peru's Forgotten City).[66]

הפירמידות של גוימאר (1990–1998)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הפירמידות של גוימאר
אחת מהפירמידות של גוימאר

במהלך החפירות בטוקומה, נתקל היירדאל בעיתון עם תמונות של שש פירמידות מדרגות מסתוריות ליד הכפר גוימאר (Güímar) שעל החוף המזרחי של האי טנריפה השייך לקבוצת האיים הקנריים בספרד. התושבים המקומיים חשבו שהן תלוליות אבן אקראיות או טרסות אבן שהוקמו מהאבנים שהמתיישבים הספרדים פינו משטחים החקלאיים, ובכל זאת היה היירדאל סקרן. פירמידות המדרגות היו בנויות במדויק, האדמה שעליה נבנו עברה פילוס, האבנים היו מסותתות, כל אבן הונחה עם הצד השטוח החוצה ואבני הפינות התאפיינו בכך שהן עובדו סיתות במיוחד למטרה זו. מעבר לכך, היירדאל גילה שלפירמידות המלבניות יש אוריינטציה אסטרונומית: המדרגות פנו לזריחה, ונבנו על פי אותם עקרונות כמו פירמידות דומות בפרו, מקסיקו, פולינזיה וסיציליה. מלבד זאת, הם היו בעמק שבו נכנע מלך הגואנצ'ים האחרון לספרדים לאחר המסע הראשון של קולומבוס לאמריקה.

לצורך המחקר הקימו תור היירדאל ואיל הספנות הנורווגי פרד אולסן קרן בשם "קרן לחקירה ומחקר על מקורות תרבותיים" (Foundation for Exploration and Research on Cultural Origins) או בראשי תיבות FERCO שמטרתה הייתה לממן מחקרים שיוכיחו הקשר התרבותי בין תרבויות שונות,[67] ואולסן רכש את השטח עליו ניצבו הפירמידות. בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת לה לגונה, מטנריפה נערכו במקומות חפירות ארכאולוגיות. החפירות העלו שבקרקע מתחת לפירמידות יש חרסים מהמאה ה-19, כמו כן נמצאה מערה שבה התגוררו גואנצ'ים. עובדות אלו הוכיחו ללא ספק שהפירמידות מודרניות והוקמו אחרי 1800, כנראה על ידי בעל אחוזה עם מגמות אמנותיות.[68][69] למרות ההוכחות שהפירמידות מודרניות פיתח היירדאל תאוריה לפיה האיים הקנריים היוו תחנת ביניים, בין אמריקה לאזורים סביב הים התיכון כאשר הדרך המהירה ביותר בין היבשות היא דרך האיים הקנריים.[70]

על שטח של 65,000 מטרים רבועים שרכש אולסן נפתח בשנת 1998, הפארק האתנולוגי "הפירמידות של גוימאר" (Pirámides de Güímar),[71] ובו מרכז מידע, "מוזיאון קאסה צ'קונה" (Museo Casa Chacona), שם משווים את הפירמידות לתרבויות במדינות אחרות ושם ניתן ללמוד על תרבויות עתיקות. המרכז גם מספר על התיאוריות והמסעות של היירדאל, ויש בו עותק משוחזר במדויק של הספינה "רע 2". Ra (II). גם את עלות הפארק והמוזיאון מימן פרד אולסן.[70] הפארק מכיל גם את המשרדים של קרן FERCO.

על אחת הפירמידות פגש היירדאל את ז'קלין ביר, מי שהייתה מיס צרפת ב-1954 שהפכה לאשתו השלישית. בני הזוג התגוררו בטנריפה בעמק גוימאר בחווילה "Finca Morra".[70]

החיפוש אחר אודין ברוסיה ואזרבייג'ן (1999–2002)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטרוגליף של ספינה מגובוסטאן
תור היירדאל בשנת 2000 (בן 86)

היירדאל ערך ארבעה ביקורים באזרבייג'ן בשנים 1981, 1994, 1999 ו-2000.[72] היירדאל היה מוקסם זמן רב מהפטרוגליפים המתוארכים לאלף השביעי או השמיני לפנה"ס בגובוסטאן (כ-48 קילומטרים מערבית לבאקו). הוא היה משוכנע שהסגנון האמנותי שלהם דומה מאוד לגילופים שנמצאו במולדתו נורווגיה. במיוחד נראו עיצובי הספינות להיירדאל דומים ומצוירים בקו פשוט בצורת מגל, המייצג את בסיס הסירה, עם קווים אנכיים על הסיפון, המדגימים צוות או אולי משוטים מורמים.

בהתבסס על דמיון זה ועל פרסומים אחרים, העלה היירדאל השערה שאזרבייג'ן היא האתר של ציוויליזציה מתקדמת עתיקה. הוא האמין כי הילידים נדדו צפונה דרך נתיבי מים לסקנדינביה של ימינו באמצעות כלי שיט שנבנו בצורה מתוחכמת עשויים עורות הניתנים לקיפול כמו בד. כשהשייטים היו צריכים לעלות במעלה הזרם, הם קיפלו בקלות את סירות העור שלהם והעמיסו אותם על בהמות משא.

סנורי סטורלסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בביקורו של היירדאל בבאקו בשנת 1999, הוא הרצה באקדמיה למדעים על ההיסטוריה של המלכים הנורדיים הקדומים. הוא דיבר על התיאור של סנורי סטורלוסון, סופר, היסטוריון, מתעד מיתוסים ומדינאי איסלנדי מהמאה ה-13 בסאגה על בני אינגלינג, שסיפר כי "אודין (אל סקנדינבי שהיה אחד המלכים) הגיע לצפון עם עמו מארץ בשם אסיר." היירדאל קיבל את סיפורו של סנורי כאמת מילולית, והאמין כי ראש השבט הוביל את עמו בהגירה ממזרח, מערבה וצפונה דרך סקסוניה, לפין שבדנמרק, ובסופו של דבר התיישב בשוודיה. היירדאל טען כי המיקום הגאוגרפי של אסר או אסיר המיתולוגי תואם את אזור אזרבייג'ן העכשווית - "מזרחית להרי הקווקז והים השחור". "אנחנו כבר לא מדברים על מיתולוגיה," אמר היירדאל, "אלא על מציאות גאוגרפית והיסטורית. אזרבייג'נים צריכים להיות גאים בתרבות העתיקה שלהם. היא עשירה ועתיקה באותה מידה כמו זו של סין ומסופוטמיה".

בספטמבר 2000 חזר היירדאל לבאקו בפעם הרביעית וביקר בחפירה הארכאולוגית באזור כנסיית קיש.[73]

עדכון ההשערה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אודין

אחד הפרויקטים האחרונים בחייו, "החיפוש אחר אודין" (בנורווגית: Jakten på Odin), היה עדכון פתאומי של השערת אודין שלו, ובמסגרתו יזם חפירות בשנים 2001–2002 באזוב, ברוסיה, ליד ים אזוב צפונית-מזרחית לים השחור.[74] הוא חיפש את שרידי הציוויליזציה שיתאימו לתיאור של אודין של סנורי סטורלוסון, במקום השוכן משמעותית צפונה מההשערה המקורית שלו רק שנתיים קודם לכן שאודין הגיע מאזרבייג'ן על הים הכספי. פרויקט זה עורר ביקורת קשה והאשמות על פסאודו-מדע מצד היסטוריונים, ארכאולוגים ובלשנים בנורווגיה, שהאשימו את היירדאל בשימוש סלקטיבי במקורות, וחוסר בסיסי במתודולוגיה מדעית בעבודתו.[75][76]

טענותיו המרכזיות התבססו על קווי דמיון של שמות במיתולוגיה הנורדית ושמות גאוגרפיים באזור הים השחור, למשל. אזוב ואסיר (Æsir), אודי ואודין, טיר וטורקיה. פילולוגים והיסטוריונים דוחים שמות מקבילים אלה כצירופי מקרים בלבד, וגם אנכרוניזמים, למשל לעיר אזוב לא היה שם זה עד למעלה מ-1,000 שנים לאחר התקופה שהיירדאל טען כי אסיר גר שם. המחלוקת סביב פרויקט חיפוש אחר אודין אופיינית במובנים רבים ליחסים בין היירדאל לקהילה האקדמית. התיאוריות שלו זכו לעיתים רחוקות להסכמה מדעית כלשהי, ואילו היירדאל עצמו דחה את כל הביקורות המדעיות והתרכז בפרסום התיאוריות שלו בספרים פופולריים המיועדים לציבור הרחב.

נכון לשנת 2020, השערת אודין של היירדאל עדיין לא נתמכה על ידי אף היסטוריון, ארכאולוג או בלשן.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תור היירדאל בארכנגלסק ב-2000, בחזית אשתו השלישית, ז'קלין ביר

יום לפני שהם הפליגו יחד לאיי מרקיז בשנת 1936, התחתן היירדאל עם ליב קושרון-טורפ (Liv Coucheron-Torp‏; 1916–1969), אותה הכיר בטקס הסיום של בית הספר התיכון. הוא היה בן 22 והיא הייתה בת 20. עם החזרה מפאטו-היווא התגוררו בני הזוג ליד לילהאמר בנורווגיה ואחר-כך עקרו לקנדה וארצות הברית בעקבות המחקרים של היירדאל. לבני הזוג נולדו שני בנים: תור הבן (.Thor Jr) וביורן (Bjørn). הנישואין הסתיימו בגירושין זמן קצר לפני משלחת קון-טיקי בשנת 1947, אותה סייעה ליב לארגן.[8] ליב הכירה אחר-כך סופר והרפתקן אמריקני בשם ג'יימס רוקפלר, נישאה לו ועקרה בעקבותיו לארצות הברית.[8]

קברו של תור היירדאל בכפר קולה מיקרי

בשנת 1949 התחתן היירדאל עם איבון דדקם-סימונסן (Yvonne Dedekam-Simonsen‏; 1924–2006). נולדו להם שלוש בנות: אנט (Annette), מריאן (Marian) והלן אליזבת (Helene Elisabeth). איבון ואנט ליוו אותו לאי הפסחא. בני הזוג התגוררו מ-1958 בקולה מיקרי באיטליה. הם התגרשו בשנת 1969. היירדאל האשים את פרידתם בהיותו מחוץ לבית ובשוני ברעיונותיהם לגידול ילדים. באוטוביוגרפיה שלו (In the Footsteps of Adam) הוא הגיע למסקנה שעליו לקחת על עצמו את כל האשמה בפרידתם.

בשנת 1991 נישא היירדאל לז'קלין ביר (נולדה בשנת 1932), מיס צרפת ב-1954, כאשתו השלישית. הם התגוררו בטנריפה, האיים הקנריים, והיו מעורבים באופן פעיל בפרויקטים ארכאולוגיים, במיוחד בטוקומה, פרו ובאזוב עד למותו בשנת 2002.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היירדאל עדיין קיווה לבצע פרויקט ארכאולוגי בסמואה לפני מותו,[1] אבל הוא לא מימש תוכנית זאת. היירדאל נפטר ב-18 באפריל 2002 בקולה מיקרי, בליגוריה, איטליה, לשם נסע לבלות את חופשת הפסחא עם כמה מבני משפחתו הקרובים ביותר. הוא נפטר, בן 87, מגידול מוחי. לאחר שקיבל את האבחנה, הוא התכונן למוות, על ידי סירוב לאכול, לשתות או ליטול תרופות.[77]

ממשלת נורווגיה כיבדה אותו בהלוויה ממלכתית בקתדרלת אוסלו ב-26 באפריל 2002. הוא קבור בגן בית המשפחה בקולה מיקרי.[1] הוא היה אתאיסט.[78]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תור היירדאל היה דמות שנויה במחלוקת. הממסד המדעי לא קיבל אף אחת מהתאוריות המקוריות שלו: על ההגירה של ילידי אמריקה הדרומית לפולינזיה, על התרבות באי הפסחא, על הקשרים בין המצרים הקדמונים לתרבויות הקדומות של אמריקה התיכונה, או למקור האגדה על האל אודין. ההתנגדות לרעיונותיו נבעה הן מקונצנזוס מדעי שונה והן מתוך ביקורת על הדרך שבה הציג את עמדתו שבה התעלם באופן בולט מעובדות שסתרו את התיאוריות שלו.

עם זאת הוא הוכיח שמסעות ימיים למרחקים גדולים אפשריים בכלי שיט קדומים, וככזה, הוא היה מתרגל בולט של ארכאולוגיה ניסויית. דמותו הססגונית שהיה בה צירוף של הרפתקן שאינו יודע פחד עם כישרון כתיבה פורה, הגבירה מאוד את העניין הציבורי בהיסטוריה קדומה באנתרופולוגיה, ובהישגים של התרבויות השונות של העמים מסביב לעולם.[79]

פסל של היירדאל בגוימאר

בעשור השני של המאה ה-21, רפסודת "קון טיקי" המקורית והספינה המקורית "רע 2" מוצגות במוזיאון קון-טיקי שבאוסלו. המוזיאון גם כולל חפצים ומפות מהמסעות של תור היירדאל. צמוד למוזיאון פועל מכון להיסטוריה תרבותית וארכאולוגיה של האוקיינוס השקט. במאי 2011 נוספו הארכיונים של תור היירדאל לרשימת "תוכנית זיכרון עולם" של אונסק"ו.[2] ארכיון היירדאל משתרע על פני השנים 1937–2002 וכולל את אוסף הצילומים שלו, יומנים, מכתבים פרטיים, תוכניות למשלחות, מאמרים, קטעי עיתונים, ספר מקורי וכתבי יד של מאמרים וספרייה ובה 8,000 ספרים.[80] ארכיון היירדאל מנוהל על ידי מוזיאון קון-טיקי והספרייה הלאומית של נורווגיה. גם הפארק האתנולוגי "הפירמידות של גוימאר" בטנריפה מוקדש למסעות של היירדאל ומכיל דגמים של הספינות של היירדאל.

מסעות רע וטיגריס חשפו בפניו את בעיות האקולוגיה החמורות של האוקיינוסים והוא ניצל את קשריו באו"ם ואת כישרון הכתיבה שלו על מנת להתריע על הסכנה לסביבה. שלושה ספרים שכתב עוסקים ספציפית בבעיות האקולוגיה: "פצצת האוכלוסין" (Befolkningsbomben‏; 1985), "כדור הארץ – ביתנו" (Jorden – vårt hjem‏; 1989), בייחוד בספר "הארץ הייתה ירוקה ביום השביעי" (Green Was the Earth on the Seventh Day‏; 1991).[81] היירדאל הוזמן לדבר על הנושא בקונגרס של ארצות הברית ונכח בכל הכינוסים שנערכו באו"ם בנושא שבהם היה הנציג של נורווגיה שהעלתה הצעה לאסור על השלכת חומרים מזיקים לים (Ban on dumping into the sea of harmful substances).[82] הוא ישב בדירקטוריון של הקרן העולמית לשימור חיות הבר, והיה חבר בארגוני איכות הסביבה נוספים. יחד עם התאחדות בעלי הספינות הנורווגיים, הוא ייסד (1999) את "פרס הסביבה הימית הבינלאומית על שם תור היירדאל" (The Thor HeyerdahlInternational Maritime Environmental Award‏; 100,000 דולר), אשר חולק לראשונה ב-2001.[83][57]

מכון תור היירדאל (Thor Heyerdahl Institute) הוקם בשנת 2000. היירדאל עצמו הסכים להקמת המכון ומטרתו להמשיך ולפתח את הרעיונות והאידיאלים של היירדאל: דיאלוג בינלאומי ואינטראקציה רב-תרבותית, הגנה והגנה על הסביבה הגלובלית ומחקר בינתחומי.[83] המכון ממוקם בעיר הולדתו של היירדאל לרוויק, בנורווגיה. בנוסף, החלה העירייה של לרוויק בפרויקט בשנת 2007 למשיכת מבקרים נוספים. מאז היא רכשה ושיפצה את בית הילדות של היירדאל, ארגנה לכבודו בסוף השבוע קיץ רגאטה שנתית של רפסודות והחלה לפתח את מרכז היירדאל.

נכדו של היירדאל, אולף היירדאל (Olav Heyerdahl), שחזר את מסע קון-טיקי של סבו בשנת 2006 כחלק מצוות בן שישה חברים. ההפלגה, שאורגנה על ידי טורגיר היגרף (Torgeir Higraff) וכונתה משלחת טנגארואה,[84] נועדה כמחווה להיירדאל, במאמץ להבין טוב יותר את הניווט באמצעות מתקן ההיגוי האינדיאני הקדום המכונה "גווארה",[38] סוג של חרב[א] (שלא הופעל במסע קון-טיקי המקורי) וכן כאמצעי לנטר את מצב הסביבה של האוקיינוס השקט.

מחוות, פרסים, ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 באוקטובר 2014 בחרו בגוגל לציין 100 שנים להולדתו של היירדאל. באותו היום שונה סמליל דף הבית של האתר, בעת גישה אליו ממדינות רבות, לדודל בהשראת מסעותיו.[85]

על שמו של תור היירדאל קרויים:

גוגל כיבדה את היירדאל ביום הולדתו ה-100 על ידי הכנת דודל של גוגל.[85]

העיטורים ואותות ההצטיינות הרבים של היירדאל כוללים את:

דמותו של תור היירדאל על זנב המטוס של חברת נורוויג'ן אייר שאטל

עיטורים מטעם מדינות או ממשלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוקרות אקדמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן הספרים שכתב תור היירדאל בשפה המקורית שבה נכתבו. שלושה מתוכם תורגמו לעברית והם מוצגים בשורה שאחרי הספר המקורי.

  • På Jakt efter Paradiset (נורווגית: "החיפוש אחר גן העדן") 1938
  • Kon-Tiki ekspedisjonen (נורווגית: "משלחת קון-טיקי"), יצא לאור בנורווגיה ב-1948 ועד 1961 תורגם ל-55 שפות ב-90 מהדורות[94]
    • תור הירדאל, מסע קון-טיקי, תרגם שמואל אילון, הוצאת מסדה 1966
עטיפת הספר מסעות רע
  • American Indians in the Pacific: The Theory Behind the Kon-Tiki Expedition (אנגלית: אינדיאנים אמריקאים באוקיינוס השקט: התאוריה מאחורי משלחת קון-טיקי), הוצאת Rand McNally‏ 1952, 821 עמודים
  • Archaeological Evidence of Pre‐Spanish Visits to the Galápagos Islands (אנגלית: עדות ארכאולוגית לביקורים קדם ספרדיים באיי גלאפגוס), 1957. בשיתוף פעולה עם ארנה שלסוול
  • Aku-Aku: The Secret of Easter Island (אנגלית: אקו-אקו: הסוד של אי הפסחא) 1957
  • Archaeology of Easter Island vol. 1 (אנגלית: הארכאולוגיה של אי הפסחא כרך 1) בשיתוף עם הארכאולוגים שהשתתפו במשלחת לאי הפסחא. הוצאת School of American Research & the Museum of New Mexico ‏, 1961, 559 דפים
  • Reports of The Norwegian Archaeological Expedition to Easter Island and The East Pacific. Volume 2: Miscellaneous Papers (אנגלית: דוחות המשלחת הארכאולוגית הנורווגית לאי הפסחא ולמזרח הפסיפיק. כרך 2: דוחות משניים) 1965
  • Sea Routes to Polynesia: American Indians and Early Asiatics in the Pacific (אנגלית: הנתיבים הימיים לפולינזיה: אינדיאנים אמריקאים ואסיאתים קדומים באוקיינוס השקט), הוצאת Rand McNally‏ 1968, 232 דפים.
  • The Ra Expeditions (אנגלית: משלחות רע) 1970
  • Fatu-Hiva: Back to Nature (אנגלית " פאטו-היווא: בחזרה לטבע) (1974). תרגום לאנגלית והרחבה של הספר הראשון של היירדאל (På Jakt efter Paradiset)
  • Art of Easter Island (אנגלית: האמנות של אי הפסחא) 1975
  • Early Man and the Ocean: The Beginning of Navigation and Seaborn Civilizations (אנגלית: האדם הקדמון והאוקיינוס: ראשית הניווט ותרבויות הנישאות על פני הים) 1979
  • The Tigris Expedition: In Search of Our Beginnings (אנגלית: משלחת טיגריס: בחיפוש אחר ההתחלות שלנו) 1979
  • The Maldive Mystery (אנגלית: התעלומה של המלדיביים) 1986
  • Easter Island: The Mystery Solved (אנגלית: אי הפסחא: התעלומה נפתרה) 1989
  • Green Was the Earth on the Seventh Day: Memories and Journeys of a Lifetime (אנגלית: ירוקה הייתה הארץ ביום השביעי: זיכרונות ומסעות של תקופת חיים) 1991
  • Skjebnemøte vest for havet: De beseiredes historie (נורווגית: מפגש גורלות ממערב לאוקיינוס: סיפורם של המובסים) 1992. הילידים האמריקאים מספרים את סיפורם, האלים הלבנים המזוקנים, התשתית לא נבנתה על ידי האינקה אלא קודמיהם המתקדמים יותר.
  • Pyramids of Tucume: The Quest for Peru's Forgotten City (אנגלית: הפירמידות של טוקומה: החיפוש אחר העיר האבודה של פרו) 1993. בשיתוף פעולה עם הארכאולוגים שחפרו באתר
  • I Adams fotspor: En erindringsreise (נורווגית: בעקבות אדם: מסע זיכרון) 1998. האוטוביוגרפיה של היירדאל. תורגמה לאנגלית כ"In the Footsteps of Adam: A Memoir" ב-2001
  • Ingen grenser (נורווגית: ללא גבולות) 1999.[95]
  • Jakten på Odin (נורווגית: החיפוש אחר אודין), 2001

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תור היירדאל בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 השם שנתנה האקדמיה ל-Centreboard

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 J. Bjornar Storfjell, "Thor Heyerdahl's Final Projects," in Azerbaijan International, Vol. 10:2 (Summer 2002), p. 25.
  2. ^ 1 2 New collections come to enrich the Memory of the World
  3. ^ Thor Heyerdahl, Fatu-Hiva, page 4
  4. ^ Thor Heyerdahl, Fatu-Hiva, page 6
  5. ^ 1 2 About Thor Heyerdahl
  6. ^ Thor Heyerdahl, Fatu-Hiva, pages 11-14
  7. ^ 1 2 3 Thor Heyerdahl, Fatu-Hiva, back to nature, Doubleday, 1975, ISBN 9780049100572
  8. ^ 1 2 3 4 5 Liv Rockefeller, ‘Kon-Tiki’ and me
  9. ^ ליב מתה ממלנומה ב-1969 בגיל 52 בלבד, כשבתה משערת שהחשיפה לשמש הטרופית של פאטו היווא הייתה אחד הגורמים לכך
  10. ^ The forgotten Hawaiian islands in Canada From the BBC
  11. ^ 1 2 3 Tor A. Bakke, Thor Heyerdahl: Zoologistudenten og friluftsmannen, forskeren og miljøforkjemperen, Page 61
  12. ^ 1 2 3 4 5 Victor Melander, David’s Weapon of Mass Destruction: The Reception of Thor Heyerdahl’s ‘Kon-Tiki Theory’
  13. ^ Personal correspondence via fax on 2 February 1995 to Editor Betty Blair, Azerbaijan International magazine for article "Kon-Tiki Man", Azerbaijan International, Vol. 3:1 (Spring 1995), pp. 62-63.
  14. ^ "Oscars: Hollywood announces 85th Academy Award nominations". BBC News. 10 בינואר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ Finke, Nikki (13 בדצמבר 2012). "lasse_hallstrom.jpg". Deadline. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Tor A. Bakke, Page 72
  17. ^ The Theory of the Archaeological Raft: Motivation, Method, and Madness in Experimental Archaeology
  18. ^ "Early Americans helped colonise Easter Island - life - 06 June 2011". New Scientist.
  19. ^ Bakke, Pages 72-73
  20. ^ Thor Heyerdahl, American Indians in the Pacific: The Theory Behind the Kon-Tiki Expedition
  21. ^ Kirch, P. (2000). On the Roads to the Wind: An archaeological history of the Pacific Islands before European contact. Berkeley, California: University of California Press, 2000.
  22. ^ Friedlaender, J.S., The genetic structure of Pacific Islanders
  23. ^ Wade Davis, The Wayfinders: Why Ancient Wisdom Matters in the Modern World, Crawley: University of Western Australia Publishing, p.46
  24. ^ Thorsby, E; Flåm, S. T.; Woldseth, B; Dupuy, B. M.; Sanchez-Mazas, A; Fernandez-Vina, M. A (ביוני 2009). "Further evidence of an Amerindian contribution to the Polynesian gene pool on Easter Island". Tissue Antigens. 73 (6): 582–5. doi:10.1111/j.1399-0039.2009.01233.x. PMID 19493235. {{cite journal}}: (עזרה)
  25. ^ Marshall, Michael (6 ביוני 2011). "Early Americans helped colonise Easter Island". New Scientist. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ Lawler, Andrew. "Did Easter Islanders Mix It Up With South Americans?" Science News, Washington, 6 February 2012.
  27. ^ "New findings show more contact between prehistoric humans". 23 באוקטובר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ Ioannidis, Blanc0-Portillo, Moreno-Estrada "Native American gene flow into Polynesia predating Easter Island settlement" Nature, 8 July 2010
  29. ^ Per Ivar Engevold, Thor Heyerdahl og de hvite kulturbærerne
  30. ^ Graham E. L. Holton, Heyerdahl’s Kon Tiki Theory and the Denial of the Indigenous Past
  31. ^ Scott Magelssen, White-Skinned Gods: Thor Heyerdahl, the Kon-Tiki Museum, and the Racial Theory of Polynesian Origins
  32. ^ Axel Andersson, A Hero for the Atomic Age: Thor Heyerdahl and the Kon-Tiki Expedition, page 83
  33. ^ The Great Inca at Floreana
  34. ^ Bakke, Pages 72-75
  35. ^ 1 2 Galápagos (1953)
  36. ^ Edgardo Civallero, Fragments of Galapagos' past
  37. ^ Galapagos on IMDb
  38. ^ 1 2 Rick Sanders, The Case of the Guara or Centerboard, באתר "21st Century Science & Technology"
  39. ^ Stig Rydén, Archaeological Evidence of Pre-Spanish. Visits to the Gálapagos Islands. Thor Heyerdahl and Arne Skjölsvold. Memoirs of the Society for American Archaeology, No. 12, Salt Lake City, 1956.
  40. ^ Anderson, Atholl, et al. (2016), Reconsidering Precolumbian Human Colonization in the Galápagos Islands, Republic of Ecuador, Latin American Antiquity 27(2):169-183
  41. ^ Bakke, Page 75
  42. ^ Speake, Jennifer (2003). G to P. Taylor & Francis. pp. 559–. ISBN 978-1-57958-424-5.
  43. ^ 1 2 Gonzalo Figueroa
  44. ^ Thor Heyerdahl, Plant Evidence for Contacts with America before Columbus, Antiquity, 1964
  45. ^ מחקר בוטני הראה שהטוטורה הגיעה לאי הפסחא זמן רב לפני שהגיע אליו האדם וכנראה הגיעה לאי באמצעות לשלשת של עופות (Late Quaternary pollen records from Easter Island)
  46. ^ Aku-Aku (1960)
  47. ^ Easter Island: The Mystery Solved
  48. ^ האתר Easter Island Foundation מקדיש חלק ניכר מדף התשובות לשאלות נפוצות לסתור את התאוריות של היירדאל, אבל גם בו יש שגיאות, למשל הטענה השגויה שהטוטורה באי היא סוג צמח שונה מזה הצומח באמריקה הדרומית
  49. ^ The village of Colla Micheri and Thor Heyerdahl
  50. ^ COLLA MICHERI
  51. ^ COLLA MICHERI
  52. ^ 1 2 Bakke, Page 78
  53. ^ Jennifer Speake, Literature of Travel and Exploration: G to P, Taylor & Francis, 2003, ISBN 9781579584245
  54. ^ 1 2 3 Ra Expeditions
  55. ^ החוקר תור היירדאל מתקרב לאיי כף ורדה, למרחב, 24 ביוני 1969
  56. ^ Voyages into History
  57. ^ 1 2 The Heyerdahl Award
  58. ^ Bakke, Pages 81-82
  59. ^ 1 2 Tigris expedition
  60. ^ 1 2 3 The Maldives
  61. ^ Bakke, Page 85
  62. ^ 1 2 3 4 Túcume (1988-1992)
  63. ^ 1 2 3 4 Heyerdahl, scorned by many scientists, digs for vindication in Peru's pyramids
  64. ^ 1 2 3 4 5 Bakke, Pages 85-86
  65. ^ 1 2 Pyramids of Túcume: The Quest for Peru’s Forgotten City
  66. ^ Thor Heyerdahl, Daniel Howard Sandweiss, Alfredo Narváez, Tucume Archeological Project, Pyramids of Túcume: The Quest for Peru's Forgotten City
  67. ^ The FERCO Mission
  68. ^ Miguel Ángel Molinero Polo, Arte y sociedad del Egipto antiguo
  69. ^ Juan Francisco Navarro Mederosm Arqueología de las Islas Canarias
  70. ^ 1 2 3 Bakke, pages 87-88
  71. ^ Pirámides de Güímar
  72. ^ "Thor Heyerdahl in Azerbaijan". Azer.com.
  73. ^ "8.4 The Kish Church - Digging Up History - An Interview with J. Bjornar Storfjell".
  74. ^ "Storfjell">Storfjell, "Thor Heyerdahl's Final Projects," in Azerbaijan International, Vol. 10:2 (Summer 2002).
  75. ^ Even Hovdhaugen, Christian Keller, Else Mundal, Anne Stalsberg, Gro Steinsland: Anmeldelse av Thor Heyerdahl og Per Lillieström: Jakten på Odin. Stenersens forlag. Oslo 2001. Maal og Minne 1 (2002) s. 98-109. "Archived copy" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-25 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  76. ^ Stahlsberg, Anne (2006-03-13). "Ytringsfrihet og påstått vitenskap – et dilemma? (Freedom of expression and alleged science - a dilemma?)". (pdf at Ytringsfrihet og påstått vitenskap – et dilemma?, Skepsis Norge (בנורווגית))
  77. ^ Radford, Tim (19 באפריל 2002). "Thor Heyerdahl dies at 87". The Guardian. London. {{cite news}}: (עזרה)
  78. ^ "Kon-Tiki - WORLD".
  79. ^ Brian Hoey, Experimental Archaeology: The Legacy of Thor Heyerdahl
  80. ^ THOR HEYERDAHL ARCHIVES
  81. ^ Bakke, page 107
  82. ^ Bakke, page 108
  83. ^ 1 2 Bakke, Page 111
  84. ^ Torgeir Saeverud Higraff with Betty Blair, "Tangaroa Pacific Voyage: Testing Heyerdahl's Theories about Kon-Tiki 60 Years Later", Azerbaijan International, Vol. 14:4 (Winter 2006), pp. 28-53
  85. ^ 1 2 הסבר על ה"דודל" (שרבוט גוגל) שפרסמה גוגל לציון יום הולדתו ה-100 של היירדאל, באתר מנוע החיפוש "גוגל" (באנגלית)
  86. ^ F 314 HNoMS Thor Heyerdahl
  87. ^ M/S DANA REGINA
  88. ^ SEGELSCHIFF THOR HEYERDAHL
  89. ^ Thor Heyerdahl videregående skole
  90. ^ 2473 Heyerdahl (1977 RX7)
  91. ^ Thor Heyerdahl
  92. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 About Thor Heyerdahl
  93. ^ Geographical Society of Philadelphia
  94. ^ Nicholls, Alan (30 בנובמבר 1961). "Kon-Tiki". The Age. David Syme and Co. p. 2. {{cite news}}: (עזרה)
  95. ^ Gibbs, Walter (19 בדצמבר 2000). "Did the Vikings Stay? Vatican Files May Offer Clues". הניו יורק טיימס. {{cite web}}: (עזרה)


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=תור_היירדאל&oldid=38212119"