תמחיר

תמחיר הוא מערכת חשבונאית-ניהולית, שנועדה לסייע לארגון במעקב, רישום וניתוח עלויות במסגרת תהליכי הייצור, וקביעת אופן העמסתן למלאי. מערכת תמחירית יעילה אמורה לספק מידע שוטף ומדויק על רווחיותו של כל מוצר שהחברה מספקת ללקוחותיה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המהפכה התעשייתית, עיקר ההוצאות במפעל היו הוצאות משתנות, כחומרי גלם ושכר עבודה, ששולם על פי רוב לפי תפוקה. הדבר הקל על בעלי מפעלים לקבוע את מחיר המוצר, והחלטות היצור היו פשוטות יחסית. עם הזמן, עלתה מידת השימוש במיכון, גדל הצורך בשטחי ייצור ואחסון, וגדל חלקן של העלויות הקבועות. תהליך זה הצריך שיפור בזרימת המידע, הן בניהול השוטף והן בהחלטות על התרחבות המפעל. התמחיר, שתפקידו העיקרי הוא קביעת עלות הייצור, התפתח עם השנים והפך לחלק בלתי נפרד מתהליך הייצור. במאה העשרים עלה עוד יותר משקלן של העלויות הקבועות, ופעילויות שבעבר לא היו קיימות, כמו מחקר ופיתוח, הנדסה ותחזוקה, רווחת עובדים ועוד, נוספו למכלול ההוצאות.

תיאור והגדרות מערכת התמחיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת התמחיר עוסקת במספר תחומים:

קביעת עלויות התפוקה
תכנון הייצור והקצאת משאבים
בקרה על יעילות הייצור
ניתוחי כדאיות לגבי התרחבות עתידית

המערכת התמחירית מסווגת את ההוצאות השונות לתת-הוצאות, שחלוקתן בין המוצרים השונים עומדת ביסודה. הסיווגים העיקריים הם:

חומרים ישירים - חומרי גלם שניתן לזהותם עם מוצר או הזמנה ספציפיים
חומרים עקיפים - חומרים שלא ניתן לזהותם כשייכים למוצר או הזמנה כאמור
עבודה ישירה - שעות עבודה שניתן לזהות כשייכות לייצור מוצר או הזמנה ספציפיים. בכלל זה שעות עובדי הייצור, עובדי מחקר ופיתוח בגין מוצר ספציפי וכדומה.
עבודה עקיפה - שעות עבודה שלא ניתן לזהותן כאמור. בכלל זה נכללות שעות עבודה כלליות, כגון תיקון מכונות ותחזוקתן על ידי עובדי ייצור, וכן שעות של עובדים שאינם עובדי ייצור, כגון תחזוקה כללית, הדרכה, ביקורת איכות.
הוצאות תקורה - יתרת ההוצאות שאינן עבודה או חומרים, וכוללות בין היתר שכירות, ביטוח, פחת וריבית.

שיטות תמחיר מסורתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמחיר תקן (Standard Cost Accounting)
תמחיר ספיגה (Total absorption costing) - בשיטה זו נכללות בעלות המוצר הן עלויות משתנות והן עלויות קבועות
תמחיר ישיר - בשיטה זו נכללות בעלות המוצר העלויות המשתנות בלבד

תמחיר לפי אופי הייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמחיר לפי הזמנה (Job costing) - בשיטה זו התמחור נקבע באופן נפרד לגבי כל הזמנה והזמנה. עלויות הקשורות ישירות להזמנה נכנסות אוטומטית לעלות ההזמנה, והן כוללות "חומרים ישירים" ו"עבודה ישירה". עיקר עבודת התמחירן היא לקבוע כיצד יועמסו עלויות התקורה של קו היצור והמפעל (עלויות עקיפות) לעלות ייצור ההזמנה, והדבר נעשה על ידי קביעת "בסיס ההעמסה" - ייחוס ההוצאות העקיפות לפי שעות העבודה הישירות שהושקעו בהזמנה, או לפי עלות החומרים הישירים, כל זאת בהשוואה להזמנות אחרות המיוצרות על אותו קו יצור.
תמחיר תהליכים (Process costing) - שיטה המתאימה למפעל או לקו ייצור המייצר מוצר הומוגני אחד.

שיטות תמחיר מודרניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמחיר מבוסס פעילויות (Activity Based Cost - (ABC[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים האחרונים של המאה העשרים חלו התפתחויות מהותיות בתהליכי הייצור. תעשיות התפתחו, יצרנים עברו לייצור מגוון רחב של מוצרים ובסדרות מצומצמות יותר, חל גידול נרחב בתעשיות ההיי-טק, ומרכיב ההוצאות העקיפות עלה מאוד.

בעקבות אלה, ועם התפתחות מערכות המידע בארגונים, פותחו שיטות תמחיר חדשניות, שהבולטת בהן היא תמחיר מבוסס פעילויות, שמתבסס על העמסת עלויות עקיפות לא לפי מחולל העמסה יחיד (למשל שעות עבודה בקו ייצור) אלא על ידי ייחוס כל פעילות עקיפה לפעילות הישירה שמחוללת אותה. לפי השיטה מבודדים כל עלות עקיפה (למשל פחת על מכונות, עלות מחלקת הרכש, עלות מחלקת משאבי אנוש) ומייחסים אותה לפעילות הישירה המחוללת אותה (פחת מכונות לשעות עבודת המכונה, עלות מחלקת הרכש לחומרי הגלם שנצרכו, וכדומה). בשיטה זו, המתבצעת לעיתים אגב מעבר הארגון לשיטת ניהול מבוסס פעילויות (ABM), עלות המוצר המחושבת קרובה יותר למציאות.