תנועת העצמאות ההודית
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
תנועת העצמאות ההודית הוא מונח שכלל מגוון רחב של ארגונים פוליטיים, פילוסופיות ותנועות שפעלו פעולה במשך כ-90 שנים (1857 עד 1947) ואשר מטרתן המשותפת הייתה לשים קץ לשלטון הקולוניאלי הבריטי בתת-היבשת ההודית. התנועה כללה הן מאבק חמוש והן מחאות שלוות ולא אלימות.
המאבק של תנועת העצמאות ההודית הביא בסופו של דבר לכך שהודו ופקיסטן הפכו למדינות ריבוניות באוגוסט 1947.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאבקה הארוך של הודו לעצמאות החל רשמית ב-1885, כשנוסד הקונגרס הלאומי ההודי ומנהיגים הודים מתונים החלו לעמוד על זכויות היסוד שלהם. הקבוצה מצאה מנהיג גדול בדמותו של מוהנדס קרמצ'נד גנדי. גנדי היה עורך דין שחונך בשיטה הבריטית, הוא השתמש בהפגנות לא אלימות שלהן קרא "סאטיאגרהא" כדי למחות נגד השלטון הבריטי בהודו. בשנות ה-20 של המאה העשרים גאנדי הצליח ליצור ברית בין ההינדים למוסלמים והוביל קמפיינים של התנגדות אזרחית. מאמיניו של גאנדי נהגו לשבת ברחובות ללא תנועה, אפילו אם המשטרה הכתה אותם. גאנדי אמר למאמיניו לא לקנות מוצרים בריטיים ולא לעבוד עבורם. הוא בילה שנים אחדות בכלא ושבת רעב לעיתים קרובות. אחד האירועים הבולטים במאבק היה טבח אמריטסר ב-1919, בו פתחו חיילי צבא הודו הבריטית באש על מפגינים והרגו 400 איש לא חמושים.
ב-31 בדצמבר 1929 נפרס דגל הודו בלאהור. ב-26 בינואר 1930 חגגה מפלגת הקונגרס שהתכנסה בלאהור את יום העצמאות ההודי. לאחר עצמאות הודו, קובלה חוקת הודו באופן סימלי ב-26 בינואר 1950, והוא נחגג מאז כיום הרפובליקה.
ב-1930 פתח גנדי בצעדת המלח, בה החל גנדי כמאבק נגד המכס שהטילה בריטניה על מלח כדי ליצור מונופול.
בוועידת הקונגרס ביולי 1942 החליטה המפלגה להקים את תנועת צאו מהודו, כדי לדרוש את יציאת בריטניה מהודו בסיום מלחמת העולם השנייה. הממשל הבריטי הוציאה את התנועה מחוץ לחוק, אסר את מנהיגיה והחרים את משאביה.
במהלך מלחמת העולם השנייה פנו אישים כמו סובהש צ'נדרה בוס לגישה מיליטנטית, כשהוא מקים את הודו החופשית בתמיכת האימפריה היפנית בשטחים שנכבשו על ידה באסאם במהלך המלחמה.
מנהיגים בולטים אחרים בתנועה כמו סאהאג'אנאנד סאראסוואטי (אנ'), דרשו בנוסף לחירויות פוליטיות, חופש כלכלי עבור האיכרים במדינה וכל המוני העובדים במדינה. התנועה הגיעה לשיאה במהלך מלחמת העולם השנייה.
המאבק לעצמאות נשא פרי, ולבסוף הכריז המשנה למלך, הלורד לואי מאונטבאטן, כי השלטון הבריטי יסתיים ב-14 באוגוסט 1947, אולם הודו תחולק בין מדינה הינדית - הודו, למדינה מוסלמית - פקיסטן, בניגוד לחזונו של גנדי לחיים משותפים של מוסלמים והינדים בהודו אחת. יום לאחר מכן הכריזה הודו על עצמאותה וכך גם פקיסטן והודו ופקיסטן הפכו למדינות ריבוניות בשנת 1947.
אישים בולטים בתנועת העצמאות ההודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סוואמי ויווקאננדה (1863–1902)
- באל גנגדהאר טילאק (1857–1920)
- גופאל קרישנה גוקאלה (1866–1915)
- רבינדרנת טאגור (1861–1941)
בתקופת הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מוטילאל נהרו (1861–1931)
- מוהנדס קרמצ'נד גנדי (1869–1948)
- סרי אורובינדו (1872–1950)
- סרוג'יני נאידו (1879–1949)
בתקופה המאוחרת של התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ואלאבאי פאטל (1875–1950)
- סובהש צ'נדרה בוס (1897–1945)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורן אלחנן, סא"ל (מיל') ד"ר - המאבק לעצמאות - מערכות 230. המחלקה להיסטוריה (צה"ל), מלחמות צה"ל, מלחמת העצמאות
