מייק בלומפילד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מייק ברנרד בלומפילד
Michael Bernard Bloomfield
לידה 28 ביולי 1943
שיקגו, אילינוי
פטירה 15 בפברואר 1981 (בגיל 37)
סן פרנסיסקו
מקום קבורה בית הקברות הילסייד ממוריאל פארק עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1964–1981 (כ־17 שנים)
מקום לימודים תיכון ניו טרייר, Cornwall Academy עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מוזיקאי, מחבר שירים
סוגה בלוז, בלוז רוק, שיקגו בלוז
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה גיטרה, פסנתר
חברת תקליטים קולומביה רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
www.michaelbloomfield.com
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מייק ברנרד בלומפילד (באנגלית: Michael Bernard Bloomfield;‏ 28 ביולי 1943 - 15 בפברואר 1981) היה גיטריסט ומלחין אמריקאי בולט במוזיקת הבלוז והרוק באמצע ובסוף שנות ה-60 של המאה ה-20.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלומפילד נולד וגדל בשיקגו למשפחה יהודית. הוא הושפע רבות מנגני הבלוז המובילים של התקופה, כמו מאדי ווטרס, בי בי קינג, האולין וולף ואחרים, שעם חלקם אף ניגן והופיע במשך השנים.

במהלך שנות ה-60 היה חבר בשתי להקות, שזכו לחשיפה והצלחה בתחומן; The Paul Butterfield blues band ו-The electric flag. בלומפילד שזכה להערכה רבה על יכולות וסגנון הנגינה שלו, הפך לנגן אולפן מבוקש, אשר ניגן והפיק עבור כמה מהיוצרים הבולטים בתקופה כמו בוב דילן, ג'ניס ג'ופלין, צ'אק ברי ועוד.

במהלך שנות ה-70 בלומפילד שסבל מאינסומניה והתמכר לסמים צמצם את פעילותו, והתמקד בהופעות והקלטות עבור לייבלים קטנים באזור מגוריו בסן פרנסיסקו.

בתחילת שנת 1981 נמצא בלומפילד ללא רוח חיים במכונית נעולה בשכונת מגורים בסן פרנסיסקו. נסיבות מותו אינן ברורות לגמרי אך ההנחה היא שהוא מת ממנת יתר.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלומפילד נולד למשפחה יהודית מבוססת מצפון שיקגו, אשר עשתה את הונה בתחום ציוד הסעדה בשנות מלחמת העולם השנייה. סבו של בלומפילד היה בעל חנות משכון, ובלומפילד הצעיר מצא עניין בגיטרה שהייתה בחנות. עד מהרה בלומפילד החל לנגן וללמוד נגינה באופן אינטנסיבי, כאשר הוא נמשך בעיקר למוזיקה השחורה שהגיעה מדרום שיקגו - אזור אשר היה עני יחסית עם רוב של אוכלוסייה אפרו-אמריקאית.

בשנות ה - 50 וה - 60 פרחו הופעות רחוב ומועדוני בלוז בדרום ומערב שיקגו. המקומות הללו היוו את הקרקע להתפתחות ופריחת הבלוז החשמלי (Chicago blues). בלומפילד הושפע רבות מהמוזיקה שספג במועדוני הבלוז של שיקגו ועד מהרה סיגל לעצמו סגנון ויכולת נגינה אשר זכתה להערכה בקרב המוזיקאים השחורים, ופתחה בפניו את הדלת לסצנת הבלוז בשיקגו.

שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

The Paul Butterfield blues band[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1964 לאחר שצבר ניסיון ובנה לעצמו שם בעיקר באזור שיקגו, נמסרה הקלטת דמו של בלומפילד למפיק ג'ון האמונד מקולומביה רקורדס, אחת מחברות התקליטים הגדולות והחשובות באותה תקופה. האמונד שהתרשם מאוד מיכולת הנגינה של בלומפילד החתים אותו, ובמהלך 1964 הקליט בלומפילד מספר קטעים אשר שוחררו רק לאחר מותו.

בשנת 1965 הצטרף בלומפילד ל-The Paul Butterfield blues band - הרכב בלוז אשר צבר לעצמו שם במועדוני הבלוז של שיקגו וכלל את פול באטרפילד (שירה ומפוחית) אלווין בישופ (גיטרה חשמלית) מארק נפטלין (קלידים), סאם ליי (תופים) וג'רום ארנולד (בס).

עד להצטרפותו של בלומפילד להרכב, המפוחית של פול באטרפילד הייתה כלי הסולו הכמעט בלעדי בנגינת הלהקה, אך יכולת הנגינה המרשימה של בלומפילד הפכה אותו במהרה לנגן הסולו המוביל בהרכב לצד באטרפילד עצמו.

עם הצטרפותו של בלומפילד להרכב, הוקלטו מספר קטעים בסיוע המפיק פול רוטשילד מתקליטי אלקטרה. הקטעים אומנם לא שוחררו באותו הזמן, אך אחד הקטעים "Born in Chicago" נכנס לתקליט אוסף של אלקטרה אשר נמכר היטב וכך זכה ההרכב לחשיפה משמעותית ראשונה.

בספטמבר 1965 הקליט ההרכב את אלבום הבכורה שלו "The Paul Butterfield blues band" אשר יצאו לאור באותה תקופה.

בוב דילן והקלטות Highway 61 revisited[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישה מקרית בין דילן ובלומפילד במועדון בלוז בשיקגו בשנת 1963 יצרה ניצוץ בין השניים ובקיץ 1965 דילן שזכר את נגינתו של בלומפילד מהמפגש בשיקגו הציע לו להצטרף אליו בניו יורק להקלטות של חומר חדש. באותה התקופה, היה דילן בתהליך מעבר מהפולק האקוסטי שהיה מזוהה איתו בתחילת דרכו למוזיקה חשמלית, וחיפש נגנים שיתאימו לסאונד החדש שחיפש לעצמו. בחודשים יוני - אוגוסט 1965 ערך בלומפילד חזרות והקליט עם דילן ומוזיקאים נוספים את שירי התקליט Highway 61 revisited אשר לימים יהפוך לאבן דרך ביצירה של דילן במוזיקה הפופולרית ובתרבות האמריקאית.

בוב דילן בפסטיבל ניו פורט 1965[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1965 הופיע בלומפילד עם The Paul Butterfield blues band בפסטיבל הפולק בניו פורט כאשר במקביל אליהם הופיע דילן. לאחר שדילן הופיע עם סט אקוסטי בליל שבת ב-24 ביולי 1965 הוא החליט באופן ספונטני לערוך הופעה נוספת, חשמלית, בערב שלמחרת.

באותה תקופה דילן טרם הופיע עם כלים חשמליים והופעה חשמלית של אחד מגדולי מוזיקת הפולק של התקופה בפסטיבל הגדול והחשוב של חובבי הז'אנר, נחשבה לדבר בלתי נתפס וחילול קודש של ממש עבור טהרני הפולק. לצורך ההופעה גיבש דילן הרכב נגנים מאולתר במקום. ההרכב גובש מחברי The Paul Butterfield blues band (ללא פול באטרפילד) עם חיזוק של ברי גולדברג על פסנתר ואל קופר (אשר ניגן גם הוא בהקלטות Highway 61 revisited) על אורגן. הופעתו של דילן נפתחה עם גרסה חשמלית ובועטת לקטע "Maggie's Farm" כאשר בלומפילד מנגן באגרסיביות צרורות של ליקים מהירים, אשר הטעינו את הקטע באנרגיות שלא היו מוכרות במוזיקה של דילן עד לאותה תקופה. בסיום הקטע דילן וההרכב זכו לקריאות בוז רבות ואף דווח כי היו ניסיונות להפסיק את המופע. הסיבות לתגובות אינן חד משמעיות, אך גורסים שהן שילוב של מחאה על "הבגידה" של דילן במסורת הפולק וסאונד גרוע במיוחד שהגיע מהבמה וצרם באוזני הקהל.

דילן וההרכב ביצעו שני קטעים נוספים, "Like a Rolling Stone" ו-"Phantom Engineer" (גרסה מוקדמת של It takes a lot to laugh it takes a train to cry) וירדו מהבמה לקול קריאות בוז רמות. למרות הביקורות והתגובות הקשות מהקהל ההופעה שבה דילן "חישמל" את המוזיקה ותצוגת הנגינה של בלומפילד נחשבות לרגע מכונן במוזיקה ובתרבות.

לאחר ההופעה בניו פורט וסיום הקלטות Highway 61 revisited, הציע דילן לבלומפילד להצטרף אליו לסיבוב הופעות עולמי. בלומפילד סירב ובחר לחזור לשיקגו ולהמשיך לעבוד עם The Paul Butterfield blues band. החלטה זו מסמנת את הדרך בה בחר בלומפילד להמשך דרכו המוזיקלית, העדפה של מיקוד והסתגרות במוזיקה שלו (בדגש על הבלוז) על פני פיתוח סגנונות וסאונדים חדשים במסגרת המוזיקה הפופולרית והאפשרות להפוך לאליל גיטרה כמו ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון ואחרים.

מאמצע שנות ה-60 ועד סופן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966 הקליט בלומפילד עם The Paul Butterfield blues band את התקליט East-West אשר שילב לתוך הבלוז המסורתי השפעות מסגנונות נוספים כמו ג'אז, פסיכדליה ומוזיקה אתנית ונתן מקום רחב יותר לחקור ולבטא אזורים חדשים במוזיקה.

במקביל לפעילותו עם הלהקה היה בלומפילד נגן הקלטות מבוקש ובאותה התקופה הקליט עם צ'אק ברי, פיטר, פול ומרי ואומנים אחרים.

במהלך 1967 התעייף בלומפילד אשר סבל מאינסומניה מסיבובי ההופעות האינטנסיביים של The Paul Butterfield blues band והחליט לפרוש מהלהקה לטובת פרויקט חדש בהנהגתו.

Electric Flag[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלומפילד יסד את ההרכב החדש יחד עם מספר מוזיקאים שהכיר משיקגו, אשר כללו את ניק גראווניטיס (שירה), בארי גולדברג (קלידים), באדי מיילס (תופים ושירה), לארי ברוקס (בס) וסקציית כלי נשיפה. ההרכב ערך את הופעת הבכורה שלו בפסטיבל הפופ במונטרי ב-1967, ובתחילת 1968 שחרר את תקליטו הראשון A Long Time Comin אשר זכה לביקורות טובות. עם זאת בזמן יציאת התקליט ההרכב היה כבר בשלבי התפרקות אשר נבעה ממתחים פנימיים, חילוקי דעות אומנותיים ושימוש נרחב בהרואין, בין השאר על ידי בלומפילד.

שיתוף הפעולה עם אל קופר וה-Super Session[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלומפילד וקופר הכירו לראשונה בהקלטות של Highway 61 revisited עם דילן. בשנת 1968 פעל קופר כנגן קלידים וסולן עבור מספר הרכבים ובמקביל כמפיק עבור תקליטי קולומביה. קופר הושפע מהקלטות ג'אז שנערכו באותן שנים בסגנון של ג'אם סשן המבוסס על מהלכי אקורדים בסיסים אשר מאפשרים לנגנים לבטא את יכולותיהם באופן חופשי ללא התחייבות למלודיה שכתב המלחין. קופר היה נלהב לאפשר לבלומפילד לממש את יכולותיו בפורמט דומה והציע לקבוע ימי הקלטה בחברת חלק מחברי ה-Electric Flag ונגנים נוספים.

במאי 1968 נפגשו קופר ובלומפילד ליומיים של הקלטות בניו יורק. ביום הראשון נראה היה כי ההקלטות מצליחות והנגנים הצליחו להשלים הקלטה של מספר קטעים. ביום למחרת בלומפילד לא הגיע לאולפן והשאיר אחריו פתק שאמר כי לא הצליח לישון בלילה וחזר לביתו בסן פרנסיסקו (ההנחה כי בפועל בלומפילד שהיה מכור להרואין ולא הכיר דילרים בניו יורק החליט לחזור לביתו בסן פרנסיסקו ושם להשיג את הסם לו היה זקוק).

כדי לא לבזבז את זמן האולפן שנקבע, גייס קופר את סטיבן סטילס שהיה פנוי באותו הזמן, כך שחלקו הראשון של התקליט שנקרא Super Session מורכב מההקלטות שנערכו עם בלומפילד ביום הראשון וחלקו השני מאלו שנערכו עם סטילס ביום השני.

התקליט Super Session זכה להצלחה אומנותית ומסחרית גדולה מאוד ועבור בלומפילד זו הייתה ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר בקריירה. למרות ההצלחה בלומפילד לא ייחס חשיבות גדולה לתקליט ואף טען כי הקלטה ומכירה של ג'אם סשיין היא סוג של הונאת קהל המאזינים.

בהמשך לתקליט יצאו קופר ובלומפילד לסדרת הופעות ואף הוציאו תקליט הופעה בשם The Live Adventures of Mike Bloomfield and Al Kooper, אשר הוקלט במועדון ה-Filmore east בספטמבר 1968.

הקלטות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים 1968–1969 הקליט בלומפילד והופיע עם נגנים ואומנים נוספים. בין השאר עזר בלומפילד לגבש את ההרכב החדש של ג'ניס ג'ופלין Kozmic Blues Band לצורך הקלטת האלבום Got Dem Ol' Kozmic Blues, Again Mama בו גם השתתף בכתיבה ובנגינה.

אומנים נוספים ששיתף איתם פעולה באותן שנים: פול באטרפילד, מאדי ווטרס, דווין אולמן, טאג' מאהל, אוטיס ראש ועוד.

עם זאת בלומפילד שסבל מאינסומניה פיתח התמכרות קשה להרואין (אשר בין השאר עזר לו להתמודד עם השפעות המחלה) ולא הצליח להמשיך ולתפקד כאומן פעיל. בלומפילד אושפז במרכז בריאות נפש אחרי שקרס בעקבות מספר ימים ללא שינה וניסה להיגמל ללא הצלחה מההתמכרות לסם.

1970 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנות ה-70 הפך בלומפילד לג'אנקי ונטש לחלוטין את הנגינה ופעילותו כמוזיקאי נפסקה כשהוא מכור באופן קשה להרואין.

בהמשך שנות ה-70 הצליח בלומפילד למתן את התמכרותו וחזר לפעילות מוזיקלית בעיקר באזור סן פרנסיסקו. ב-1973 הקליט אלבום סולו אשר לא זכה להתייחסות מחברות התקליטים וערך הקלטות עם ד"ר ג'ון ועם ג'ון המונד ג'וניור. ב-1974 התאחד עם חברי להקת Electic flag לצורך הקלטת אלבום חדש.

ב-1975 הקים בלומפילד הרכב בשם KGB יחד עם ברי גולברג וריי קנדי, יחד הם הקליטו תקליט אך מייד לאחר מכן עזב בלומפילד את ההרכב בטענה למסחריות יתר.

ב-1976 הקליט בלומפילד אלבום סולו מיוחד בשם If You Love These Blues, Play 'Em as You Please אשר משלב נגינה עם הסברים לגבי הציוד, אופן הנגינה והתאמתם לסגנונות השונים.

בשנת 1977 הוציא בלומפילד אלבום סולו נוסף בשם "Analine" תחת הלייבל המקומי Takoma. האלבום משלב סגנונות בלוז שונים (לרבות בלוז אקוסטי) אשר חלקם פחות מזוהים עם סגנון הנגינה שלו.

בין השנים 1978 ועד למותו בשנת 1981 הוציא בלומפילד עוד 4 אלבומים: (Count Talent and the Originals (1978), Between a Hard Place and the Ground (1979), Bloomfield-Harris (1979) ו-(Cruisin' for a Bruisin (1981 אשר יצא ביום מותו.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודשים האחרונים לחייו התמודד בלומפילד עם קשיים נפשיים ופיזיים רבים ואף אושפז במוסד לחולי נפש כדי לנסות ולהתמודד עם התמכרותו לסמים.

הופעתו המשמעותית האחרונה נערכה בנובמבר 1980 כאשר התארח למספר שירים בהופעה של בוב דילן.

ב-15 בפברואר 1981 נמצא מייקל בלומפילד ללא רוח חיים נעול במכוניתו אשר חנתה בשכונת מגורים בסן פרנסיסקו. נסיבות מותו לא נתבררו לחלוטין, אך מקורות אנונימיים דיווחו כי בלומפילד מת כתוצאה ממנת יתר של קוקאין משולב בחומרים נוספים אשר ניתנו לו במהלך מסיבה במקום אחר בסן פרנסיסקו.

נראה שהנוכחים במסיבה חששו מהסתבכות עם המשטרה ולכן הובילו את בלומפילד (אשר לא ברור אם עדיין היה בחיים) למקום אחר בעיר ונטשו אותו במכוניתו.

במשך שנים רבות בלומפילד השתמש בהרואין לצורך התמודדות עם האינוסומניה ממנסה סבל. לכן עלו חשדות שמישהו הזיק לבלומפילד בכוונה עם מנת יתר של קוקאין, סם בו בלומפילד לא השתמש והשפעתו מנוגדת לצרכים הפיזיולוגים והנפשיים של אדם הסובל מאינסומניה

בלומפילד נקבר ב-Hillside Memorial Park Cemetery, בקולבר סיטי שליד לוס אנג'לס.

סגנון וציוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלומפילד לא ייחס משמעות רבה לציוד איתו ניגן ופעמים רבות הוא ניגן בהקלטות והופעות עם הגיטרה הזמינה ביותר שעמדה לרשותו ללא קשר לדגם או למצבה. את הגיטרות שהיו ברשותו נהג להזניח. לשם המחשה להקלטות של Highway 61 revisited בלומפילד הגיע בגשם שוטף כשהוא גורר איתו גיטרה ללא נרתיק.

עם זאת שתי גיטרות מרכזיות משויכות לנקודות המרכזיות בקריירה של בלומפילד ובשל כך מאפיינות את הסאונד (בעיקר בשנות ה-60 בהן היה בשיא פעילותו)

  1. 1963 Fender Telecaster Olympic White - גיטרה שרכש אותה בשנת 1964–1965 וניגן איתה בהקלטות עם דילן והאלבום הראשון של The Paul Butterfield blues band. בדרך כלל נהג בלומפילד לנגן דרך מגבר Fender '65 Twin Reverb או Super Reverb ואף נהג לשרשר את המגברים יחד. הסאונד של בלומפילד באותה תקופה היה חותך, חד ומהיר יחסית ותאם את אופי הגיטרה עליה ניגן. על אף שבלומפילד החליף בהמשך הדרך את הטלקסטר בעבור גיבסון לס פול חזר בלומפילד לנגן במשך השנים על טלקסטר ואף רכש מספר גיטרות מהדגם הנ"ל.
  2. Gibson Les Paul Standard 1959 - לקראת סוף 1965 בהשפעת נגני בלוז אחרים רכש בלומפילד 1954 Gibson Les Paul gold top איתה ניגן עד לשנת 1967. מצבה הרעוע של הגיטרה לא אפשר נגינה ובלומפילד רכש Gibson Les Paul Standard 1959. הצליל של בלומפילד עם הלס פול היה עגול ומתון יותר ודוגמה מצוינת לסאונד שאפיין אותו באותה התקופה ניתן לשמוע באלבום Super Session.

במהלך שנות ה-70 ניגן בלומפילד על מגוון גיטרות שהיו ברשותו, כמו גם כלי מיתר אקוסטיים כמו גיטרות, בנג'ו ויוקללי.

לאחר מותו נמסרו מרבית כלי הנגינה שהיו ברשותו ומדי פעם מגלים גיטרה שהייתה ברשותו אצל אספנים. בשנים האחרונות נתגלתה הטלקסטר הלבנה שהקליט איתה עם דילן והופיע איתה בפסטיבל ניו פורט ב-1965.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מייק_בלומפילד&oldid=35375332"