מרים זינגר

מרים זינגר

מרים זינגר ברקוביץ, שנות ה-70
לידה	1 במרץ 1898 פראג
פטירה	13 בינואר 1989 (בגיל 90) דגניה א׳, ישראל
מדינה	ציסלייטניה (ארצות אוסטריה), ישראל
מקום קבורה	דגניה א׳
שפות היצירה	גרמנית, עברית

מרים (אירמה) זינגר-ברקוביץ (1 במרץ 1898, טופוביצה, בוהמיה, אוסטריה (צ'כיה) – 13 בינואר 1989, דגניה א', ישראל) הייתה סופרת, משוררת, עיתונאית, מרצה לחינוך והגננת של הדור הראשון של ילדי קיבוץ דגניה.

קורות חיים

ילדות ונעורים

נולדה ב-1 במרץ 1889 בשם אירמה, לאליעזר ואנה זינגר, סוחרים בכפר טופוביצה שליד פראג בבוהמיה, באוסטרו-הונגריה (כיום בצ'כיה), אחת משלוש משפחות יהודיות בכפר זה. בבית לא נהגו לשמור על מנהגי המסורת היהודית, מלבד הדלקת נרות חנוכה והקפדה על כשרות בחג הפסח. אחרי שנפטר אביה עברה המשפחה לגור בפראג יחד עם סבה וילהלם, אבי אמה. היא תיארה אותו כיהודי אדוק, אך גם כאדם בור, גס ואלים. בשל כך סלדה מהיהדות והחליטה שתתנצר כשתגדל. למדה בבית ספר גרמני, שם נתקלה לראשונה באנטישמיות בשיעור דת הפרידה המורה בין התלמידות הנוצריות ותלמידות היהודיות. כשיצאו מהשיעור, קפצו עליה התלמידות הנוצריות והאשימו אותן בהריגת ישו. יחסה ליהדות החל להשתנות כשהצטרפה לתנועת הנוער בלאו וייס, בה לדבריה: "עשו ממני יהודייה". בתנועה זו הכירה את פרנץ קפקא והתיידה אתו.

עלייה לארץ ישראל

בתנועת הנוער בלאו וייס נחשפה לרעיון הציוני ושקלה עלייה לארץ ישראל. אמה הודיעה לה שלא תתמוך בכך. כדי להתפרנס, החלה ללמוד בסמינר לגננות בפראג. לבסוף התנתה האם את אישורה לעלייה בכך שתיסע יחד עם פרופ' הוגו ברגמן, אותו הכירה ב"בלאו וייס". בעצתו פנתה להסתדרות הציונית לקבלת מימון לנסיעה, וקיבלה הלוואה בסך 25 לירות שטרלינג לכיסוי הוצאות הנסיעה. היא הפליגה בספינה "הלואן" מטריאסטה באיטליה לאלכסנדריה במצרים ומשם נסעה ברכבת במחלקה ראשונה עד קהיר. כעבור חמישה ימים נסעו ברכבת עד לירושלים.
בירושלים עברה לגור יחד עם משפחתו של הוגו ברגמן בביתו של מאיר וילנסקי בשכונת שייח ג'ראח. כדי להתקיים וכדי להחזיר את החוב להסתדרות הציונית אספה את ילדיהם של ארתור רופין וחנה הכהן, אלזה והוגו ברגמן, מאיר וילקנסקי וחנה (הלנה) ויעקב טהון אחרי הצהריים והעסיקה אותם.

בקיבוץ דגניה

מרים ויעקב זינגר ברקוביץ עם בנם

ב-1920 חיפשו בקיבוץ דגניה גננת. מרים ברץ הגיעה לירושלים כדי לבחון אותה והזמינה אותה לשמש גננת בקיבוץ. אך היא לא ידעה עברית ולאחר חודש של לימודי עברית בירושלים שלא צלחו, כתבה לדגניה: "אם אתם רוצים אותי בתור פועלת- אני מוכנה לבוא, אבל גננת, אני לא יכולה להיות".
בדגניה הסכימו לקבלה והיא נכנסה לגור בחדר עם רחל המשוררת ובחורה נוספת וממול התגוררו א"ד גורדון ובעלה לעתיד, יעקב ברקוביץ. היא הגיעה לדגניה בסוף שנת 1920, שנה אחרי פטירתו של יוסף בוסל, ממכווני דרכה של הקבוצה. האווירה הייתה קודרת ואפילו בחדר האוכל אי אפשר היה לדבר בקול רם. בדגניה התמודדה עם קשיי קליטה רבים בשל הפער התרבותי שגרם לה לתחושת בדידות וניכור ובשל מחסום השפה.

אני לא ידעתי עברית, כתבתי גרמנית, לא רציתי שידעו שאני כותבת וסבלתי נורא, בכלל, הבדידות אז הייתה נוראה... מצאתי את כל תנחומיי בספרים.. הייתי מסביבה אחרת... בצוותא סבלנו את העוני ולא הרגשנו, דווקא מהדברים החומריים לא סבלתי, אני סבלתי מהבדידות וזה נמשך עד עכשיו, התרגלתי לחיות עם עצמי".

כדי להתמודד עם הקושי הרבתה בקריאה וכתבה שירים ומאמרים לעיתונים מחוץ לישראל. כעבור שנתיים התחתנה עם יעקב ברקוביץ. אליעזר (זיזה), בנם הראשון, נולד ב-1923 בקיבוץ. כעבור עשר שנים נולד הבן חן. בשנת 1945 אימצו את איני, ילד מיהודי סוריה. ב-1956 הוריו חברו אליו בדגניה. כיום מזרחן באוניברסיטת חיפה. במשך עשרים וחמש שנה, מאז 1923, הייתה גננת. בנוסף לעבודתה זו עברה בחקלאות. בגיל חמישים החליפה מקצוע לתופרת.

נפטרה ב-13 בינואר 1989 בקיבוץ דגניה א', נקברה בבית הקברות של קיבוץ דגניה.

כגננת ומחנכת

במשך 25 שנה חינכה כגננת בקיבוץ דגניה. ידעה מרים בילדים אהבה לטבע, לארץ ולסיפורי התנ"ך שהרבתה לספר, וכן לספרות בכלל. בטיולים לימדה אותם להכיר את הציפורים ואת הצמחים שסביבם. גישתה הישרה לילדים, כאדם אל אדם, הייתה לשיטת חינוך הומנית ומודרנית. על עבודתה כתבה:

מרים זינגר עם ילדי הגן

היו לנו כינוסים פדגוגיים ובהם הוחלט, שאין לספר לילד את סיפורי המקרא, אלא אם כן ננהג בחוכמה ולא נזכיר את שם אלוהים. וגם בנידון זה למדתי מהילד יותר משלמדתי מספרים ומפי מבוגרים. פעם אחת, לאחר שקרה אצלנו מקרה אסון ומישהו שבר את רגלו, שאלני אחד הילדים : "מרים, מניין בא בעצם האדם, שהוא נשבר כל כך בקלות?" כדי להתחמק מהנושא העדין, אמרתי: " הוא נולד". "לא", פירש לי הילד את כוונתו", מניין בא האדם הראשון?". ועד שאני חושבת מה אענה לו, השיב חברו: " הוא בא מן הקוף". אך מיד מחתה ילדה אחרת: "זה לא נכון, אלוהים ברא אותו" . וכך נמצאתי עומדת בין דרווין ואלוהים. בינתיים נתאספה סביבי כל החבורה וכולם תלו בי עיניי ציפייה. אמרתי להם: "ישנו ספר עתיק-עתיק ובו כתוב, שאלוהים ברא את האדם, אך ישנו ספר אחר, שכתוב בו שהאדם בא מן הקוף - ואיש אינו יודע את האמת". ובראותי אותם כנוסים סביבי, נתפתיתי לבדוק, מה קרוב יותר לנפש הילד, וערכתי משאל. "מה דעתך? ואתה? ואת?" - נו, רוב הקולות ניתנו כמובן לאבינו שבשמים. אז קמתי ממקומי, לקחתי את ספר התנ"ך מהמדף והתחלתי לספר להם על בריאת העולם. ואת הבורא לא השמטתי"

כגננת, נטלה חלק פעיל גם בתכנון ובנייה של הגן. היה לה חשוב לקבוע את החלונות במבנה כך שהילדים והילדות יוכלו להשקיף למקום בו נפגשים הכנרת והירדן, שהיה בעיניה הנוף היפה ביותר.
כאשר ביקר אלברט איינשטיין בדגניה, ערכה לו סיור במשק. לבסוף שאל: "מה היחס בין הגברים לנשים בדגניה?". לפי עדותה, השאלה הכעיסנה אותה והיא ענתה לו: "אצלנו יש לכל גבר רק אשה אחת!". אלברט איינשטיין חייך ואמר: "אני מתמטיקאי. התכוונתי לשאול על היחס המספרי - כמה גברים וכמה נשים יש בדגניה".

הרצתה בכנסים חינוכיים והדריכה גננות במרכז להכשרה כפרית של כפר הנוער הדסה נעורים של הסוכנות היהודית. כתבה מאמרים ורשימות בנושא החינוך המשותף.

דרכה הספרותית

קברה של מרים זינגר בבית הקברות בקיבוץ דגניה א

כחניכה בתנועת הנוער "בלאו וייס" פגשה פליטים יהודים שברחו מגליציה עם ילדיהם. היא החלה לבקר אצלם וסיפרה לילדים סיפורים על גיבורי ישראל שלמדה בעצמה בתנועה. יום אחד התיישב לידה איש ששמע אותה מספרת ועודד אותה להעלותם על הכתב. היה זה הסופר ד"ר מקס ברוד. בעזרתו ראה אור קובץ הסיפורים שכתבה, "גן נעול". היא כתבה בגרמנית, והקובץ תורגם לצרפתית ופולנית. במסגרת התנועה פגשה גם את פרנץ קפקא. היא סיפרה שסירב לתת לה עותק מספרו "רופא הכפר" בטענה כי "את בריאה מדי, את לא תביני". בדגניה כתבה שירים ומאמרים על החיים בדגניה, אותם שלחה לעיתונים בהולנד ובפראג. הכתיבה הייתה בעבורה דרך התמודדות עם קשיי הקליטה והבדידות. היא לא רצתה שחברי הקיבוץ ידעו שהיא כותבת, עד שפורסם שיר שלה בעיתון דבר.

ביקורות

על ספרה נער טס מעבר ים כתב פרופ' גרשון שקד, חוקר ספרות עברית, בין הבולטים במבקרי הסיפורת העברית וחוקריה: "הספר עיצב את חיי. בדור זה שהציונות הולכת ומתמעטת ושואפת לאפס עדיין יש בשטח איזה ספר נאיבי [...] הציונות שלי התחילה בספר של מרים זינגר. בעיני הייתי, כמובן, בני, והארץ המובטחת הייתה מעיין מקלט שבו תתגשמנה כל התקוות, איש לא יכה אותי שוב משום שאני יהודי ואוכל להתהלך ברחוב בלא שירדפו אחרי". על הספר דן ויאן והחסידות כתב מבקר הספרות מנחם רגב כי "זו דוגמה יפה של כתיבה תרבותית ואנושית על נושא כאוב, תקופת השואה. העדר הפאתוס והכתיבה המאופקת הולמים את הנושא הנורא".

הארכיון האישי של מרים זינגר נמצא בספרייה הלאומית בירושלים.

כתביה

• מטוס בארץ (1936). תל אביב: שטיבל.
• כף סידים ושלח: סיפור מימות הגבורה של דגניה (1937). תל אביב: אמנות; ירושלים: הקרן הקיימת לישראל.
• גורים: סיפורים מחיי ילדים וחיות בקבוצה (1946) תל אביב: הוצאת חבר הקבוצות.
• הידד ניצחנו! סיפור על קרבות דגניה (1951). תל אביב: נ' טברסקי.
• סיפורי דגניה (1952), תל אביב, נ' טברסקי.
• השפן הלבן, סדרת גן גני (1958). תל אביב: נ' טברסקי.
• דגניה אם הקבוצות (1960), תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י – המחלקה להסברה.
• דן ויאן והחסידות, (1957). תל אביב: עם עובד.
• פגישות (1980). דגניה א', לקט פגישות המחברת עם אישים: בלפור, מסריק, איינשטיין, א.ד. גורדון, מכס ברוד וקפקא.

לקריאה נוספת

• 'זינגר (כעת: ברקוביץ), מרים (אירמה)', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 219. (הספר בקטלוג ULI)
• רות בקי, "שייכת ולא משתייכת", עת־מול, 150 (אייר תש"ס), 20–21.
• דורי, נ' (2007). גננת סופרת: על גננת מדגניה בראשית המאה העשרים ופועלה הספרותי - מרים זינגר. הד הגן, 71(4), 43-39.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרים זינגר בוויקישיתוף

• כתבי מרים זינגר בפרויקט בן-יהודה
• מרים (אירמה) זינגר ברקוביץ (אורכב 23.09.2015 בארכיון Wayback Machine), פנקס זיכרון, אתר קבוצת דגניה א'.
• עינת אמיתי, "מרים זינגר" בפרויקט ניגונים, יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים, 9 באפריל 2010.

מפרסומיה בעיתונות:

• "בראי הכנרת", דבר, 20 בפברואר 1931.
• גן נעול (ללא כותרת) דבר, 1 באפריל 1931.
• "הקבר על חוף הכנרת", דבר, 24 באפריל 1931.
• "שבת דבר בעמק הירדן", דבר, 21 בנובמבר 1947.
• "חתונה בקבוצה", דבר, 20 בדצמבר 1946.
• "שמחת ניצחון", דבר, 25 באוקטובר 1946.
• "הלורד והטבח", דבר, 3 בנובמבר 1950.
• "עולמה הקטן של דגניה", דבר, 19 בפברואר 1960.
• "פגישות עם מכס ברוד", 17 בינואר 1969.
• "ביקורו של מאסריק", מעריב, 25 באוקטובר 1970.
• " מהומתו של אפשטיין", מעריב, 13 בנובמבר 1970.