מרסל טיברג

**מרסל טיברג**
**Marcel Tyberg**
	אין תמונה חופשית
לידה	27 בינואר 1893; וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	31 בדצמבר 1944 (בגיל 51); אושוויץ, גרמניה הנאצית
מוקד פעילות	אוסטריה
כלי נגינה	פסנתר

מרסל טיברג (בגרמנית: Marcel Tyberg;‏ 27 בינואר 1893 – 31 בדצמבר 1944), שנודע גם בשם טיל ברגמר, היה מלחין, מנצח ופסנתרן יהודי-אוסטרי מחונן. סגנונו האקלקטי איפשר לו לחבר הן מוזיקת מחול פופולרית והן סימפוניות רחבות יריעה, בסדר גודל של הסימפוניות של גוסטב מאהלר. הקריירה המוזיקלית שלו נקטעה כשהמשטר הנאצי במלחמת העולם השנייה חרץ את דינו להישלח למותו כיהודי. גזרת גורל זו גם גרמה לכך, שעובדות יסוד הקשורות בחייו אינן ידועות עדיין.

בספטמבר 2005 עלה מכלול יצירתו של טיברג ממרתף ביתו של ד"ר מיחיץ' בבאפאלו, שם נשמר כל אותן שנים, והוצג מחדש לעולם המוזיקה. בשיתוף פעולה בין ד"ר מיחיץ', הקרן לפילנתרופיה יהודית וג'ואן פאלטה מן התזמורת הפילהרמונית של באפאלו מומנו עד כה (2011) ביצועם של שלושה לידר ושתי סונאטות לפסנתר והעתקת שלישייה, שישייה והסימפוניה השלישית. בכך מצטרף מרסל טיברג לשורת מלחינים יהודים, שהתגלו מחדש לקהל המוזיקלי לאחר שהקריירה שלהם וחייהם נפלו קורבן לשואת העם היהודי.

נעורים ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיברג נולד בווינה. אביו, מרסל טיברג האב, נולד באושוויינצ'ים שבפולין והיה כנר נודע. אמו, ונדה פלטינגר טיברגובה, הייתה פסנתרנית ועמיתה של ארתור שנאבל בבית ספר לשטיצקי למוזיקה. הודות למעמדו של טיברג ככנר ידוע-שם בווינה, נוצר קשר בינו לבין יאן קובליק, כנר מפורסם ומנהיג מוזיקלי, ומשפחתו. במשך השנים התקרב אל בנותיו של קובליק ואף הקדיש להן רבים משיריו. הידידות בין קובליק לטיברג הייתה אמיצה על אף פער הגיל ביניהם ונמשכה עד מותו של טיברג.

אין ידיעות של ממש על הכשרתו המוזיקלית של טיברג. ההנחה היא, שמעבר לידע שהקנו לו הוריו, השתלם גם בתזמור, קונטרפונקט והרמוניה, כפי שמעידות יצירותיו. מידידותו עם הכנר, המנצח ותלמיד ההלחנה רודולפו ליפיצנר יש מקום לשער, שטיברג למד באקדמיה הממלכתית למוזיקה בווינה, אם כי אין ראיות לדבר וייתכן שלמד באופן פרטי.

המעבר לאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1916, כשאירופה הייתה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, עזבה משפחת טיברג את האימפריה האוסטרו-הונגרית המתפוררת ועברה אל אבאציה, עיירת נופש קטנה באזור שאז היה שייך לאיטליה. רק בתום המעבר ותקופת הטלטלה הלחין טיברג את הסונאטה הראשונה שלו לפסנתר (1920) ואת הסימפוניה הראשונה (1924). עיון ביומניו מלמד, שטיברג היה פציפיסט קיצוני, אולי כתוצאה מן החינוך הליברלי שקיבל בביתו. ייתכן שהתנגדות זו למלחמה הביאה לעזיבתו את מרכז התרבות הווינאי.

בשנת 1927 מינתה התזמורת הסימפונית של אבאציה את ליפיצנר למנצחה הקבוע. המנצח הצעיר הציב את טיברג האב ואת קובליק כסולנים מועדפים ואילו טיברג הצעיר התמנה לנגן בקבוצת הכינורות. עם הקמת התזמורת הסימפונית של גוריציה בשנת 1930 העביר ליפיצנר את שרביט הניצוח על תזמורת אבאציה לטיברג.

ב-1927 הלך טיברג הקשיש לעולמו בפיומה, כיום רייקה, עיר נמל בקרואטיה, לא רחוק מאבאציה. אחרי מות אביו המשיכו טיברג ואמו לחיות בווילה שלחוף הים האדריאטי. באבאציה הלחין טיברג סקרצו ופינאלה לסימפוניה הבלתי גמורה של פרנץ שוברט (1928), סימפוניה שנייה (1931), שישייה (1932), מיסה ראשונה (1934), סונאטה שנייה לפסנתר (1935), מיסה שנייה (1941) וסימפוניה שלישית (1943).

לפרנסתו ניגן טיברג בעוגב בכנסיות המקומיות, לימד הרמוניה לבני נוער, חיבר מוזיקת ריקודים בשם העט טיל ברגמר (רומבה, טנגו, ולסים איטיים ועוד) וביצע את יצירותיו עם התזמורת שקיבל בירושה. בשנות ה-30' פנה אל ידידו משנים, רפאל קובליק, בבקשה לבצע את הסימפוניה השנייה שלו בביצוע בכורה עם התזמורת הפילהרמונית הצ'כית. מדי פעם הופיע כסולן עם תזמורת גוריציה ואמו, שהייתה פסנתרנית בעלת-שם, נתנה שיעורי פסנתר וניגנה בקונצרטים מקומיים.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 ביולי 1943 בוצע ה"טה דאום" של טיברג בטקס הקדשת הכנסייה המורחבת של אבאציה. התאריך ההיסטורי הזה לאיטליה, כאשר המועצה הגדולה של איטליה עצרה את בניטו מוסוליני והדיחה אותו מראשות הממשלה, חל שבועות ספורים לפני כניעת איטליה לבעלות הברית, פעולה שחתמה את גורלם של מרסל טיברג ואמו.

לקראת כניעת איטליה, בראשית קיץ 1943, ערכו הגרמנים מחדש את הפיקוד הצבאי שלהם בדרום-מזרח אירופה כדי להיכון לתפיסת חבלי ארץ בשליטה איטלקית ולהגנה עליהם במקרה של פלישת בעלות הברית מן המערב. אחרי שינוע גייסות רבים לאזורי החוף האדריאטי וקרואטיה, שהיו לפנים בשליטת איטליה, הוציא היטלר את פקודה מס' 26, שנועדה להבטיח שיתוף פעולה צמוד יותר בין הכוחות המזוינים של גרמניה, איטליה וקרואטיה. ברלין גם הקצתה לכל מחנה ומטה פיקוד נציג קרואטי מיוחד לעניינים אזרחיים, שהשפעתו הגרמנית הייתה נחוצה להגנת האינטרסים של הצבא הגרמני. כתוצאה מכך, ממשלות קרואטיה ואיטליה אכפו את כל החוקים הנאציים שנגעו ליהודים בטריטוריות שבשליטת איטליה, קרואטיה וגרמניה. בין הטריטוריות שבשליטת איטליה הייתה גם אבאציה (כיום אופטיה). כעבור אחד-עשר ימים השלים מרסל טיברג את יצירתו האחרונה, הסימפוניה השלישית. אמו מתה זמן קצר לפני מועד זה. בצדו האחורי של כתב היד של הסימפוניה השלישית כתב טיברג, כי השלים את היצירה ביגון עמוק ובקושי עצום. עם יצירה זו, שהותירה אותו מותש רגשית ויצירתית, בא הקץ לחייו כמלחין.

ב-14 בספטמבר 1943 השתלטה ממשלת גרמניה על אבאציה וקיבלה לידה את מרשם התושבים המיוחד שנעשה ליהודים. במרשם התושבים משנת 1939 הצהירו טיברג ואמו, כי הם קתולים על פי דתם אך הואיל ואבי-סבה של הגברת טיברג היה יהודי, הם נחשבו ליהודים על פי גזעם. קביעה זו של ממשלת איטליה הפאשיסטית הסגירה אפוא, ביסודו של דבר, את טיברג לידי הנאצים, ששלחו אותו אל מותו, בתמורה למידע מודיעיני.

טיברג היה מודע לצפוי לו - מעצר ואולי גירוש - ועל כן הפקיד את כל יצירותיו וכתביו האישיים בידי חברו, ד"ר מילאן מיחיץ'. כן נתן לד"ר מיחיץ' ייפוי כוח לבצע כל פעולה שתיראה לו נחוצה לשימור המוזיקה שלו. ימים ספורים לפני שנלקח בפשיטה לילית של הגסטפו, ניגן טיברג, בפעם האחרונה, כמה מיצירותיו לפני ידידיו, על העוגב בכנסיית וולוסקה.

כמה חודשים לאחר גירושו הגיעו שמועות על התאבדותו של טיברג. לאחרונה נודע, כי שמועות אלה היו מוטעות. טיברג נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ. תאריך מותו נרשם שם כ-31 בדצמבר 1944.