משפחת קלונימוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

משפחת קָלוֹנִימוּס הייתה משפחה יהודית מיוחסת, שבמשך מאות שנים רבים מבניה היו תלמידי חכמים, רבנים, פייטנים, מקובלים ומנהיגי קהילות יהודיות בצפון איטליה ובאשכנז, אשר נודעו בהשפעתם המכרעת על היצירה הרוחנית המסורתית באשכנז. יש המייחסים משפחה זו לבית דוד. מקור השם הוא בצירוף המילים היווניות: onyma (שם), ו-kalos (יפה), כלומר "שם יפה".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני המשפחה בלטו כבר במאה ה-8 וה-9 באיטליה, וקיימת מסורת נודעת אודות הגירת חלק מראשי המשפחה סביב תקופה זו מהעיר לוקא למגנצה שבאשכנז.[1] ככל הנראה תחילתה של שושלת זו בשלושה מראשי המשפחה; משה בן קלונימוס ושני בניו - קלונימוס בן משה ויקותיאל בן משה. בנו של קלונימוס (השני) הוא רבי משולם בן קלונימוס (רבי משולם "הגדול") שהיה אחד מגדולי הדור במאה ה-10. הגירה זו לא הייתה ביוזמתם או בראשותם של בני משפחת קלונימוס, אלא היא כללה גם אנשים חשובים נוספים, ומדובר היה בקבוצה מאורגנת של יהודים שהיגרו למגנצה מסיבות כלכליות. בני משפחת קלונימוס היו רק חלק מקבוצה זו.[2]

קיימת בעיה בנוגע לתארוך ההגירה למגנצה, המקיימת קשר הדוק עם זהותו של המלך שהביא להגירה זו. על פי המהרש"ל, אבות המשפחה הובאו לאשכנז בשנת ד'תרע"ז על ידי המלך "קרלא מלוקא".[3] קיימת בעיה בזיהויו של קרל זה עם מלך כלשהו שפעל בתקופה זו. יש שטוענים כי מדובר בקרל הגדול על אף שהוא חי עד 814, וזאת בהסתמך על כך שהוא פעל להפצת תרבות והשכלה. לפי דעה זו ההגירה למגנצה יכולה להתרחש רק עד תחילת המאה ה-9.[4] סברה התומכת בדעה זו ניתן למצוא בדברי יש"ר מקנדיאה המתארך את ההגירה לשנת 787 - שנה בה אכן פעל קרל הגדול.[5] לפי טענה אחרת יש לתארך את ההגירה לשנת 880 לערך, ולפי זה יש לזהות את "קרלא מלוקא" עם קרל הקירח או קרל השמן.[6] אחרים מתארכים את ההגירה לחלקה המאוחר יותר של המאה ה-10, לשנת 982, ומזהים מלך אלמוני זה עם אוטו השני.[7]

פרופ' אברהם גרוסמן טוען כי חלקו של מלך כלשהו בהגירה זו הוא זניח, וכי סביר כי מדובר באגדות שנכרכו סביב חכמי משפחת קלונימוס. לדבריו סביר שהמשפחה פשוט היגרה למגנצה ואף מלך לא הביא אותה לשם.[2] כמו כן בקרב החוקרים המודרניים מקובל לתארך את ההגירה לשנת 917, כעדות המהרש"ל, בין השאר בטענה שלא סביר שתאריך כה בלתי-עגול כתתמ"ט לחורבן יהיה משובש או מומצא. תפיסה זו רואה את שאר הפרטים כלא מדויקים ואת ההיתלות בקרל הגדול כאופיינית על רקע שאר מסורות עממיות שנקשרו דווקא בשמו.[8]

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' אברהם גרוסמן כותב בנוגע לחשיבותה של שאלת הגירתם: ”חשיבותו של דיון זה חורגת מחקר קורותיה של משפחת קלונימוס המיוחסת, שמבניה קמו לה ליהדות אשכנז מרביצי תורה ומנהיגי קהילות במשך מאות שנים. קשורים בו במישרין חקר ראשיותיהם של לימוד התורה ושל היצירה הרוחנית באשכנז בימי הביניים, קשריה של יצירה זו עם תורתם של בני איטליה ובאמצעותם גם עם המרכז הארץ-ישראלי.”[9]

בני המשפחה הראשונים שהגיעו לאשכנז הקימו ישיבה,[10] וכמעט כל המנהיגים היהודים נמנו על משפחה זו. יש המציגים את השפעתם כמקיפה ועצומה, וכי הם השפיעו באופן מהותי על התפתחות ההלכה והמנהגים, הניחו את היסודות לחידוש הישיבות ולימוד התורה באזור חבל הריין - קהילות שו"ם (שפיירא, ורמייזא ומגנצא), ביססו את המסורת והתרבות היהודית והם שהביאו לפריחה של היהדות באזור זה למשך מאות שנים.[11] לעומתם יש שמסייגים קביעה מרחיקת לכת זו, ומגבילים את השפעתם המכרעת לתחום הליטורגיה היהודית, כמו בפיוטים, בתורת הסוד ובתפילות.[12][1]

לפי רבי אלעזר מוורמייזא בני המשפחה ייבאו את תורת הסוד האשכנזית מארץ מוצאם - איטליה, וכותב שהם קיבלו אותה: ”רב מרב, עד אביו אהרן בנו של ר' שמואל הנשיא אשר עלה מבבל... ובא בארץ לומברדיאה (מחוז באיטליה) בעיר אחת ששמה לוקא...”[13] רבי אהרן זה היה חכם בבלי שהיגר לאיטליה, ושמו המלא היה אהרן בן שמואל, ולעיתים הוא מכונה "אבו אהרן". בבואו לאיטליה הוא מצא אוזן קשבת לרעיונותיו הקבליים, ובמקורות מוצאים שבחים רבים אודות ידיעותיו המופלגות ומעשי נסים שחולל.

ידוע כי בני המשפחה העבירו פיוטים מאיטליה לאשכנז ותרמו לתפוצתם, ויש המקשרים אף את תפוצתו של הפיוט ונתנה תוקף לבני המשפחה, כיוון שאמנון ממגנצא היה רבו של רבי קלונימוס בן משולם, וזה האחרון תרם לתפוצת הפיוט של רבו באשכנז. רבי קלונימוס בן משולם זה תרם גם לתפוצת פיוטיו של אביו רבי משולם הגדול באשכנז.[14]

את מידת השפעתם של בני המשפחה ניתן למצוא גם בסדרת הטלוויזיה הגרמנית היהודים - סיפור של עם, העוסקת בהיסטוריה של חיי היהודים בגרמניה. באחת הסצנות בסדרה, מומחז סיפורם של יהודי מיינץ (מגנצא) שהתארגנו בראשות משה בן קלונימוס להגן על עצמם מפני טבח של אבירים צלבנים - התארגנות שהסתיימה בכישלון. בסדרה זו יצרו דמות פיקטיבית המאחדת שתי דמויות - קלונימוס בן משולם ומשה בן קלונימוס - מחמת ריבוי בני משפחת קלונימוס ששימשו מנהיגים ציבוריים משפיעים.[15]

יצירתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' יוסף דן כותב אודות יצירתם של כמה מבני משפחת קלונימוס, ביניהם רבי שמואל החסיד, בנו רבי יהודה החסיד ורבי אלעזר מוורמייזא, שהציגו תפישה רוחנית חדשנית. לדעתו של דן קיים ניגוד, לכאורה, בין גישתם המסורתית, השמרנית והקפדנית של בני משפחת קלונימוס לבין הגותם בתחום זה, במסגרתה הם ”פיתחו את אחת התפישׂות הרדיקליות והנועזות ביותר שהועלו אי-פעם בספרות המוסר היהודית.” כתגובה למצבם הקשה של היהודים בארצות אשכנז בתקופה זו, בגין האנטישמיות ומסעי הצלב, ובעקבות כך החשש מאבדן היכולת לשמור על חיים יהודיים, פיתחו בני משפחת קלונימוס תפישה ספיריטואלית השמה דגש על הפן הרוחני וההשלכות המיסטיות של שמירת התורה והמצוות, ועם זאת שומרת על מסורת הקיום המעשי של המצוות באופן קפדני וללא שינוי. וכפי שמציג זאת דן: ”ייחודו וגדולתו של הפתרון של בני משפחת קלונימוס הוא בכך שהם הצליחו להשתית את הציווּי הדתי על בסיס רוחני בלבד, ותוך כדי כך גם לחזק חיזוק מופלג את הדבקות בקיומן של המצווֹת המעשיות.”[16]

בתפישה הקלונימוסית, ערכו הרוחני והדתי של קיום מצווה הוא קידוש השם וההצלחה להכניע את היצר הרע, מתוך תקווה כי כאשר יעמוד אדם בניסיון של חיים ומוות יוכל למסור את נפשו למען קיום המצוות, תוך התגברות על צרכיו הגופניים והנפשיים. תפישתם של בני משפחת קלונימוס ראתה במושג ה"צדיק" אדם המצוי במאבק בלתי פוסק מול היצר הרע שמסית לעבירה, וכאשר הוא נכשל בכך עליו ליצור ניגוד להנאה שחווה בעת העבירה, גם כדי להכניע את היצר הרע הדוחק בו ליהנות. בהתאם לתפישה זו, אופייה של תשובה על עבירות בהגותם של בני משפחת קלונימוס הוא "תשובת המשקל", כזו שאינה נקבעת בהתאם לחומרת העבירה או השלכותיה הרעות, אלא בהתאם למידת ההנאה שהסב ביצוע העבירה, וזאת על מנת לכפר על ההנאה האסורה וכדי להכניע את היצר הרע. לדוגמה, משך הזמן שעל אדם לטבול בנהר קפוא נקבע בהתאם למשך הזמן שעסק בהכנות לקראת העבירה שעבר, ולא כתוצאה מאופי העבירה וחומרתה. תפישה סגפנית זו עומדת בניגוד לתפישת חכמי ארצות המזרח, כמו רבי סעדיה גאון, הרמב"ם ורבנו בחיי, לפיהם התשובה היא תהליך של היטהרות רוחנית וכפרה מההשלכה הרעה שנוצרה בעקבות החטא.[17]

פרופ' יצחק בער טוען כי מקורה של תפישת בני משפחת קלונימוס הוא בהגות הנוצרית-נזירית של ימי הביניים, אך כפי שבער עצמו כותב, אין לכך מקור חד-משמעי בהגות הנוצרית דאז. בין אם הושפעה תפישה זו מהנצרות ובין אם לא, ברור כי זוהי תפישה חדשה ביהדות שאין לה מקור בהגות היהודית הקלאסית.[18]

גנאלוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בלבול רב בשמות בני המשפחה נובע מהנוהג הרווח של "חוק קריאת השמות", לפיו מקפידים על קריאת שם לבן כשם הסב, וכך נוצרו מספר שמות החוזרים על עצמם במספר דורות.[19]

המהרש"ל בספר השו"ת שלו מתאר את השתלשלות דורות משפחת קלונימוס, ובמקורות נוספים נעשו ניסיונות לערוך גנאלוגיה של המשפחה.[20]

על שושלת נוספת ידוע מכתבי רבי אלעזר מוורמס:[21]

דמות נוספת, ספק אגדית, שייתכן וקשורה למשפחת קלונימוס הוא רבי אמנון ממגנצא.

בני המשפחה שהיגרו מאוחר יותר לארצות אשכנז ובהן גרמניה, שמרו את מסורת השמות במשפחה וניתן עד היום למצא בני משפחה אשר שמם הוא קלונימוס ובנם הוא משולם כאשר בחלקם שם המשפחה הוא הכסטר (בפרוש מגרמנית - מעמד גבוה)[דרוש מקור].


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 ירמיהו מלחי, ראשוני משפחת קלונימוס (הסב, האב והנכד), והגירתם מלוקא למגנצה, "שאנן" (כרך יא), ה'תשס"ו.
  2. ^ 1 2 גרוסמן, עמ' 339; ראו בפסקה לקריאה נוספת.
  3. ^ על פי דברי המהרש"ל הובא רבי משה בן קלונימוס הזקן "בשנת תתמט לחורבן הבית", כלומר 849 שנים לאחר החורבן שחל לפי מניינם של הקדמונים בשנת ג'תתכ"ח (68 לספירה הנוצרית); שו"ת מהרש"ל, סימן כט.
  4. ^ כך סבורים שמואל דוד לוצאטו וצבי גרץ.
  5. ^ יש"ר מקנדיאה, מצרף לחכמה, יד עב.
  6. ^ כך על פי שמואל יהודה רפפורט, תולדות ר' אלעזר הקליר, (224-218), תרע"ג; יום-טוב ליפמן צונץ, הדרשות בישראל, (עמ' 479), תש"ז.
  7. ^ בן-ציון דינור.
  8. ^ גרוסמן, עמ' 332 ובחלקים נוספים של המאמר; ראו בפסקה לקריאה נוספת; כך גם סבורים ד"ר שלמה אידלברג, "לתולדות יהדות אשכנז בתקופת רגמ"ה", סיני לד (ה'תשי"ד), באתר "דעת"; ואשר פרישמן, האשכנזים הראשונים, הקיבוץ המאוחד תשס"ח, עמ' 124–126, בספרייה הדיגיטלית "כותר".
  9. ^ גרוסמן, עמ 315; ראו בפסקה לקריאה נוספת.
  10. ^ על פי הערך מגנצה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת".
  11. ^ פרופ' יוסף דן, חיי הדת כהכשרה לקידוש השם: על חסיד ועל חסידה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
  12. ^ גרוסמן, עמ' 340; ראו בפסקה לקריאה נוספת.
  13. ^ יוסף שלמה דלמדיגו, מצרף לחכמה, בסיליאה שפ"ט, עמוד י"ד
  14. ^ אברהם פרנקל, דמותו ההיסטורית של ר' אמנון ממגנצא וגלגוליו של הפיוט 'ונתנה תוקף' באיטליה, אשכנז וצרפת, אתר "הזמנה לפיוט": התפרסם בציון סז (עמ' 125–138), ה'תשס"ב; גרוסמן, עמ' 340; ראו בפסקה לקריאה נוספת.
  15. ^ רונן דורפן, כמעט פורנוגרפיה של הרוע, באתר הארץ, 15 במרץ 2007.
  16. ^ פרופ' יוסף דן, חיי הדת כהכשרה לקידוש השם: אתגר הספּיריטוּאליזיציה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
  17. ^ פרופ' יוסף דן, תורת התשובה של ר' יהודה החסיד: תשובת המשקל ובעיית ההשפעה הנוצרית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
  18. ^ פרופ' יוסף דן, תורת התשובה של ר' יהודה החסיד : חיבורי התשובה ודרכי התשובה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
  19. ^ גרוסמן, עמ' 322; ראו בפסקה לקריאה נוספת.
  20. ^ ראו גם בספר כתר מלכות, עמ' שמח ושמט.
  21. ^ כתב יד פאריס, חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית, עמ' 122
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משפחת_קלונימוס&oldid=37094432"