משתמש:אורי מ./הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית

צלב הכנסייה הרוסית

הכנסייה הפרבוסלבית הרוסית היא ענף עצמאי של הנצרות האורתודוקסית, לו משתייכים המאמינים הנוצרים בשטח רוסיה, אוקראינה ובלארוס (בסך הכל, כ-145 מיליון מאמינים ברחבי העולם). השם "פרבולסבי" הוא תרגום מילולי של "אורתודוקסי" לרוסית עתיקה.

היסטוריה

ראשיתה של הנצרות ברוסיה

על פי המסורת של הכנסייה, היא נוסדה בידי אנדריי, אחד משנים עשר השליחים, במהלך ביקורו באיזור סקיתיה, היא מזרח אירופה של ימינו.

הטבלתו של הנסיך ולדימיר לנצרות. ציור של ויקטור וסנצוב (1890)

בסוף האלף הראשון לספירה, העמים הסלאבים המזרחים הושפעו מאוד מתרבותה של האימפריה הביזנטית השכנה. בשנים 863-869, התנ"ך והברית החדשה תורגמו לראשונה לניב סלאבי על ידי האחים המיסיונרים קיריל ומתודיוס (בתקופה מאוחרת יותר, ניב זה, שאומץ על ידי הכנסייה, קיבל את הכינוי "סלאבית כנסייתית").

נראה שבאמצע המאה ה-10, כבר הייתה קהילה נוצרית בקייב (שהייתה באותה עת העיר המרכזית ברוסיה), אם כי עבודת האלילים עדיין הייתה דומיננטית בעם ובקרב שכבת השלטון. הנסיכה אולגה, שמשלה בקייב כאפוטרופסית של בנה הקטין, הייתה הראשונה מבני השכבה השלטת לקבל על עצמה את הדת החדשה, במהלך נסיעתה לקונסטנטינופול ב-957 (לפי מקורות אחרים, ב-945). בנה של אולגה, סביאטוסלב, לא גילה עניין בנצרות, אולם בנו ולדימיר הוטבל לנצרות והוביל מהלך שהביא לניצורה של רוסיה ב-988 ולאימוץ הנצרות הביזנטית. בעקבות זאת, הכנסייה הרוסית נוסדה ככפופה לפטריארך של קונסטינופול, שאף מינה את העומד בראשה שנשא בתואר "המיטרופוליט של קייב". עקב ירידת קרנה של קייב, מושבו של המיטרופוליט הועבר ב-1299 לולדימיר, וב-1329 הוא התבסס במוסקבה שהייתה לעיר המרכזית ברוסיה. במהלך המאה ה-15, הכנסייה מילאה תפקיד חשוב בהשתחררות של העם הרוסי משלטון הטטרים. דמויות כמו סרגיי רדונז'סקי והמיטרופוליט אלכסיי, היוו מנהיגות רוחנית, שפעלה יחד עם המנהיגות המדינית של נסיכי מוסקבה להשלמת תהליך השחרור.

מאות 16-15

בסוף המחצית הראשונה של המאה ה-15, האימפריה הביזנטית, שהתמודדה כנגד לחץ כבד של העותמנים, ניסתה לקדם איחוד בין הכנסייה האורתודוקסית לכנסייה הקתולית - זאת על מנת להיעזר בתמיכתן הצבאית של מדינות אירופה. במסגרת זו, ב-1437 הפטריארך של קונסטינופול והקיסר הביזנטי מינו לתפקיד ראש הכנסייה הרוסית את 'האיש שלהם', איסידור, על מנת שיצרף את רוסיה למהלך האיחוד. איסידור התקבל בחשדנות על ידי שליט מוסקבה, הנסיך ווסילי ה-II, אך לבסוף הצליח לשכנעו שהאיחוד חיוני להצלת הנצרות המזרחית. בעקבות זאת, איסידור יצא ב-1439 - בתמיכה כספית של הנסיך - לוועידת פלורנס, שם קידם בלהט את האיחוד; לאחר שנחתם הסכם האיחוד, איסידור קיבל מהאפיפיור תואר קרדינל ושב לרוסיה. לאחר שובו, הוא ערך תפילה בכנסיית הקרמלין, במהלכה הזכיר את האפיפיור, קרא את הסכם האיחוד, ומסר לנסיך וויסילי איגרת מהאפיפיור שבה הוא מבקש ממנו לעזור בהפצת הקתוליות ברוסיה. שלושה ימים לאחר מכן, איסידור נעצר ונכלא במנזר. ב-1441 עזב את רוסיה והגיע לרומא, שם התקבל כחלק מצמרת הכנסייה הקתולית, וב-1458 אף מונה על ידי האפיפיור ל"פטריארך קונסטנטינופול" (באותה עת, קונסטינופול כבר נפלה בידי העותמנים והאימפריה הביזנטית חדלה מלהתקיים). לאחר סילוקו של איסידור, ווסילי מינה ב-1448 לראשות הכנסיה את יונה, שהיה מלכתחילה מועמדו לתפקיד. מינוי זה, שנעשה בלא קבלת הסכמה מהפטריארך של קונסטנטינופול, ביסס, למעשה, את מעמדה של הכנסייה הרוסית ככנסייה עצמאית, שאינה תלויה עוד בכנסייה היוונית.

טרויאצה-סרגייבה לברה - אחד המנזרים העתיקים והחשובים ברוסיה (נוסד במאה ה-14)

בתקופה זו, התגבש דגם הדתיות של הכנסייה הרוסית, שכלל מצד אחד תפיסת עליונות מול הזרמים הנוצרים האחרים ומצד שני דגל בשמרנות קיצונית, בעיקר בכל הקשור לצורת הפולחן. מול התפתחות זו של הממסד הכנסייתי, קמו בסוף המאה ה-15 שתי תנועות (שהיו ככל הנראה קשורות ביניהן) שביקשו להכניס רפורמות דתיות וארגוניות בכנסיה. תנועה אחת יצאה כנגד העושר המופלג שהצטבר בידי מוסדות הכנסייה ובעיקר בידי המנזרים הגדולים, ודרשה מהם לוותר על הנכסים שברשותם. תנועה נוספת דגלה בחידושים משמעותיים יותר שכללו את שלילת ההיררכיה הכנסייתית וצורות פולחן שנראו בעיני אנשיה כנוגדים את המונותאיזם (כגון סגידה לצלב, לאיקונות ולשרידי קדושים). במסגרת השאיפה למונותאיזם טהור, הם אף שללו את טבעו האלוהי של ישו, והכירו בו כנביא בן אנוש בלבד. אנשי תנועה זו הואשמו בידי ראשי הכנסיה בנטייה ליהדות וכונו "מתיהדים" (Zhidovstvuyuschiye - Жидовствующие). שתי התנועות דוכאו רק באמצע המאה ה-16, לאחר מאבק ממושך.

ב-1589, עצמאותה של הכנסייה הרוסית הוכרה רשמית על ידי כלל הכנסיות המזרחיות, והעומד בראשה קיבל את התואר "הפטריארך של מוסקבה ושל רוסיה כולה". היה זה שלב נוסף בתהליך התעצמותה של הכנסייה שנשמך לאורך כל התקופה ההיא, שבה עקב חולשתו של השלטון המדיני, ראשי הכנסייה היו גם מעורבים ביותר בניהול המדינה.

ב-1652, הפטריארך ניקון יזם רפורמות שנועדו לתקן את פרטי הטקסים של הכנסייה ואת נוסח הספרים, בהתאם לסטנדרטים היווניים. מהלך זה יצר התנגדות רבה בתוך הכנסייה ובכל שכבות העם, וניקון הואשם בבגידה באופייה הייחודי של הכנסייה הרוסית. החידושים קיבלו גיבוי מהשלטונות שרדפו את המתנגדים להם. אולם, על אף הרדיפות, נוצרה תנועה שדגלה בדבקות במנהג הישן, והיא קיימת עד היום ככנסייה נפרדת.

מאות 19-18

חידושים ורפורמות שנערכו על ידי פיוטר ה-I בכל תחומי החברה והמדינה ברוסיה, נגעו גם לכנסייה. לאחר מותו של הפטריארך אדריאנוס ב-1700, הצאר פיוטר ה-I מנע את בחירת מחליפו, וכעבור 20 שנה, ב-1721 קבע שמעתה בראש הכנסיה לא יעמוד אדם אחד אלא "מועצה רוחנית". מועצה זו, שלאחר זמן כונתה "הסינוד הקדוש", הייתה, בתורה, כפופה לצאר ששימש לה "פוסק עליון". בכך, פטר הגביל את כוחה של הכמורה ולמעשה הכפיף אותה למדינה.

באמצע המאה ה-18 הופקעו הקרקעות הרבות שהיו בבעלות המנזרים, ומנזרים רבים אף פורקו. למעשה, הדבר סייע להבראתם של המנזרים, שמהם יצאו במהלך המאה ה-19 תנועות רוחניות רעננות, כגון ה"סטארצ'סטבו" - תנועה שמזכירה בכמה היבטים את תנועת החסידות ביהדות.

מכל מקום, במהלך המאה ה-19, הסתאבות הממסד הכנסייתי ובמקביל צמיחתה של תנועת ההשכלה באירופה, גרמו לניכור בין הכנסיה לבין השכבות המשכילות ברוסיה. רבים מאנשי הרוח קידמו מגמות דתיות לא-אורתודוקסיות שנתקלו בהתנגדותה של הכנסייה. דוגמה מובהקת לכך היא פעילותו של לב טולסטוי.

המאה ה-20 עד ימינו

ניסיונה של הכנסייה לחדש את פניה, הביא לכינוס כללי שנערך בקרמלין ב-15 לאוגוסט 1917, כמה חודשים לאחר נפילת המונרכיה ברוסיה. אחת מהחלטותיו של הכינוס הייתה לחדש את תפקיד הפטריארך, לאחר יותר מ-200 שנה.

אולם, לאחר עליית הבולשביקים לשלטון כמה חודשים מאוחר יותר (מהפכת אוקטובר), הכנסייה נאלצה להתמודד עם משבר שכמוהו לא חוותה בכל תקופות קיומה. בהתאם לאידיאולוגיה המרקסיסטית, שראתה בכל צורותיה של הדת מכשול בדרך אל הקדמה, השלטון החדש החל ברדיפות קשות כנגד הכנסייה. בנוסף לתעמולה האנטי-דתית שנוהלה בכל שכבות האוכלוסיה, השלטונות סגרו, הרסו או הסבו למבנים אזרחיים כנסיות ומנזרים רבים. כמרים ונזירים רבים נאסרו, הוגלו ונרצחו.

בתוך הכנסייה עצמה התגלעה מחלוקת האם יש לגלות לויאליות כלפי השלטון הסובייטי, על מנת למנוע רדיפות נוספות, או שיש להילחם בו עד חרמה. מחלוקת זו הובילה לפילוג בתוך הכנסיה: צמרת הכנסעיה ברוסיה פרסמה הצהרות נאמנות לשלטון הסובייטי, וקבוצה של אנשי כמורה גולים הכריזו על צעד זה כבגידה והקימו כנסייה פורשת.

תפנית מסוימת ביחסו של השלטון הסובייטי אל הכנסייה בא בעיצומה של מלחמת העולם ה-II, כאשר סטלין שב ואפשר את פעולתה של הכנסייה כצעד שבא לגייס את תמיכת המערב במלחמה כנגד גרמניה, ולחזק את רוח העם. אמנם בתקופת יורשיו של סטלין, התחדש המאבק כנגד "אמונות דתיות טפלות", אך הדבר לא נעשה באותם אמצעים קיצוניים והכנסייה הורשתה להמשיך בפעילותה בהיקף מוגבל.

מדיניות הפרסטרויקה שהונהגה על ידי מיכאיל גורבצ'וב הביאה עמה מפנה ביחסה של המדינה לכנסייה. גם בתוך החברה הרוסית הסתמנה מגמה ברורה של חזרה אל הדת, שבאה לאחר עשרות שנים של חינוך ותעמולה אתאיסטית. חגיגות "100 שנה לניצורה של רוסיה" שנערכו ב- 1989 סימלו יותר מכל את השינוי. במסגרת זו נערכו חגיגות ביוזמת השלטון, כנסיות רבות נפתחו מחדש, והוסר החרם התקשורתי על הכנסייה.

לאחר קריסת ברית המועצות, השלטון הרוסי הכיר בכנסייה ככוח חשוב בחברה הרוסית. מדיניות זו כוננה בידי בוריס ילצין והיא מונהגת ביתר שאת בידי יורשו, ולדימיר פוטין. מגמתה הלאומנית המסורתית של הכנסייה הרוסית משתלבת היטב עם מדיניות הפנים והחוץ של פוטין.

הכנסייה הרוסית והיהודים

הכנסייה הרוסית תקעה יתד בארץ. בסוף המאה ה-19 הגיעו לארץ גם צליינים רוסיים ואדמות רבות בירושלים נרכשו על ידי הכנסיה. את המקום המוכר כ"מגרש הרוסים" רכש הצאר אלכסנדר השני בשנת 1860. במתחם נבנתה מעין עיר רוסית בזעיר אנפין, ובה, בין השאר, אכסניות, כנסייה ובית חולים. בניין אכנסיית הנשים שימש כבית סוהר בתקופת המנדט וכיום נמצא בו מוזיאון אסירי המחתרות, וגם שאר המבנים עדיין שם.