סוגיית הפצצת אושוויץ: ההיתכנות המבצעית

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תמונה שצולמה בעת הפצצת בעלות הברית על אושוויץ III. המחנה הנראה בתמונה הוא אושוויץ בירקנאו, אך הפצצות הנראות בתמונה (בפינה השמאלית העליונה) מכוונות לאושוויץ III, אושוויץ מונוביץ

סוגיית ההיתכנות המבצעית להפצצת מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ היא חלק מסוגיה רחבה יותר בחקר השואה, סוגיית הפצצת אושוויץ. במרכזה עומדת השאלה מדוע לא הפציצו בעלות הברית את מחנה ההשמדה אושוויץ ואת מסילות הרכבת המוליכות אליו, למרות פניות אל הממשלות השונות שהחלו ביוני 1944.

ערך זה עוסק בשאלת היתכנות ההפצצה ומידת יעילותה, כלומר: האם ניתן היה, מבחינה מבצעית, להפציץ את מחנה ההשמדה, והאם הפצצה כזו הייתה יכולה להיות יעילה. הסוגיה הרחבה יותר עוסקת בשאלות נוספות:

  • מה וכמה ידעו בעלות הברית אודות השמדת היהודים בכלל, ואודות אושוויץ בפרט;
  • האם בעלות הברית לא ביצעו את התקיפה בגלל סיבות פוליטיות כאלה ואחרות.

למעשה, מחנה ההשמדה אושויץ 2 - בירקנאו הופצץ בטעות כחלק מהפצצת מפעלי התעשייה הסמוכים במונוביץ ב-13.9.1944. על בירקנאו הוטלו שבע פצצות, שהרסו תא גזים אחד והרגו כ-50 גרמנים.[1]

מודיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – סוגיית הפצצת אושוויץ#מה ידעו בעולם על אושוויץ?, דו"ח ורבה-וצלר

לדעת החוקרים הסבורים כי ניתן היה להפציץ את אושוויץ, ניתן היה להסתמך על המודיעין שהיה לבעלות הברית כבר מסוף 1942. מידע רב התקבל מדיווחים שונים, ובהם דו"ח ורבה-וצלר והדו"ח של ויטולד פילצקי. ב-4 באפריל 1944 התבצעה טיסת צילום מעל מחנה מונוביץ, ובה צולם גם מחנה בירקנאו. כל אלה נתנו מידע רב שעל פיו ניתן היה להפציץ את המחנות.[2]

עם זאת, החוקרים הסבורים כי ההפצצה לא הייתה מעשית טוענים כי למעשה צילום מחנה בירקנאו לראשונה נעשה באקראי, ב-31 במאי 1944. מפענחי תצלומי האוויר לא ידעו מהו מחנה ריכוז, לא היו להם האמצעים והידע לזהות אותם וכלל לא הוטלה עליהם המשימה למצוא מחנות כאלה. למעשה, הדו"ח של ורבה-וצלר הגיע לוועד לפליטי מלחמה ב-24 ביוני ולמשרד החוץ הבריטי רק ב-4 ביולי. הדו"ח המלא, בן עשרים וחמישה עמודים, ביחד עם התקציר בן חמישה עמודים, הגיע ללונדון רק ב-26 ביולי, בזמן שכבר היה מאוחר מדי להציל את יהודי הונגריה.[3] הדו"ח המלא הגיע לוועד לפליטי מלחמה האמריקני רק בתחילת נובמבר, כשתהליך ההשמדה כמעט הסתיים.[4]

לטענת שוללי אפשרות ההפצצה, אפילו אחרי ה-26 ביולי לא היה הדו"ח המלא של ורבה-וצלר ישים לצורכי מודיעין. היה זה דו"ח מעורר חלחלה על מעשי הרצח של הגרמנים, אך לצורך הפצצה מדויקת על המתקנים הוא היה חסר ערך. התיאור שלהם את המשרפות התמקד בתיאור המזעזע של הרצח ולא כלל את הפרטים הנחוצים לביצוע התקפה עליהם כמו מבנה הבניינים, ממדיהם, החומרים שמהם הם עשויים ומיקום אמצעי ההגנה כנגד מטוסים במחנה. עצמים המסכנים מטוסים הטסים בגובה נמוך כמו חוטים חשמליים ומגדלי שידור ורדיו לא הוזכרו כלל. ארובות ואזורי יער הוזכרו רק במעורפל. הדו"ח לא ציין את מיקומם המדויק של המשרפות ומתקני הגז לצורכי מיפוי. בדו"ח הייתה לפחות טעות אחת, שהייתה יכולה לבלבל את המנסה לחבר בינו לבין תצלומי האוויר: בסיכום נכתב שניתן להבחין בקצה הצפון-מזרחי על ידי הארובות של ארבע המשרפות, בעוד שלמעשה הארובות האלה מוקמו בחלק הנגדי או המערבי של המחנה. יתרה מכך, מפה של האזור, שהגיעה למשרד החוץ הבריטי ב-22 באוגוסט, הייתה לחלוטין לא מדויקת.[5]

המפענחים היו אמנם יכולים להתאים בין הדו"חות לבין תצלומי האוויר, אך המחברים עצמם נשארו בסלובקיה ולא היו נגישים לתחקור פנים אל פנים לצורך כך. [6] גם אם היו המפענחים מצליחים לתאם בין הדו"חות מ-4 ביולי לבין תצלומי האוויר, היה הדבר אורך עוד שבועיים עד שלושה שבועות, כלומר שהיה נעשה לכל המוקדם באמצע יולי. לצורך מיקום המטרות היה צורך בתצלומים נוספים שיצולמו בטיסה בגובה נמוך, וניתן היה לפענח אותם לכל המוקדם באמצע אוגוסט 1944. הצעד הבא, של הפניית יחידות אוויריות פנויות מהים התיכון היה אורך שבוע נוסף. תכנון הפעולה ואימון היחידות היה מצריך לפחות עוד שבוע. מכאן, שמועד ההתקפה היה נקבע לתחילת ספטמבר 1944. לשם השוואה, תקיפת כלא אמיין על ידי מטוסי מוסקיטו, המובאת כדוגמה לפעולה אפשרית כנגד אושוויץ[7][8][9]), התבצעה שלושה שבועות מרגע קבלת בקשת המחתרת הצרפתית. מזג אוויר גרוע עיכב את המשימה רק ביום אחד.

בסיס היציאה להפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של מבצע "פרנטיק"

המרחק מהבסיסים באנגליה לאושוויץ הוא כ-1,400 ק"מ, לפחות, לכל כיוון.[10] זהו טווח אפשרי למפציצים הכבדים, כמו B-17 מבצר מעופף וB-24 ליברייטור ,[11] אם כי טווח ארוך. ניתן היה לבצע גיחות הפצצה לאושוויץ גם מבסיסים קרובים יותר. האפשרות הסבירה ביותר הייתה יציאה להפצצה מהבסיסים סביב העיר פוג'יה (Foggia) שבדרום איטליה.[12] ב-1 באוקטובר 1943 כבשו בעלות הברית את פוג'יה, ולאחר כיבושה התמקמה בעיר מפקדת חיל האוויר ה-15 של ארצות הברית, וסביבה היחידות השונות[13] מפציצי B-17 המריאו מפוג'יה החל מספטמבר 1943, ומטוסי המוסטנג הוצבו בפוג'יה בראשית אפריל 1944.[14] המרחק מפוג'יה אל אושוויץ ובחזרה הוא 1,240 מיילים (כ-2,000 קילומטרים) הלוך ושוב, מרחק אפשרי בהחלט למפציצים הכבדים.[11] גם מטוסי קרב ומטוסי קרב הפצצה כמו P-38 לייטנינג[15] וP-51 מוסטנג[16] היו יכולים לפעול בטווח זה, כמו גם מטוס הקרב הרב תכליתי דה הבילנד מוסקיטו.[17]

חודשי הקיץ של 1944 הוכיחו שהפצצת אושוויץ מפוג'יה הייתה אפשרית בהחלט, לפחות מבחינת המרחק. ב-10 ביוני 1944 פעלו מטוסי P-38 לייטנינג נגד בתי הזיקוק בפלוישט ברומניה, המרוחקים כ-2,000 ק"מ מפוג'יה. באוגוסט 1944 הטילו מפציצי B-24 והנדלי פייג' הליפקס (של חיל האוויר המלכותי הבריטי שהמריאו מפוג'יה נשק ואספקה כסיוע למרד הפולני בוורשה; המרחק האווירי בין פוג'יה וורשה הוא כ-800 מייל, 1,290 ק"מ, מרחק גדול יותר מהמרחק לאושויץ.[18] ב-7 ביולי המריאו מפציצי כנף 452 מפוג'יה, טסו מעל קווי הרכבת המוליכים לאושוויץ והפציצו מתקני דלק סינתטי במחנה בלכהיימר (Blechhammer),[19] כ-50 ק"מ מצפון מערב לאושוויץ. ההתקפה נמשכה גם בשבועות הבאים, וב-20 באוגוסט הופצץ מפעל אי גה פארבן ליצור דלק סינתטי שהיה במרחק 8 ק"מ מאושוויץ על ידי 127 מטוסי B-17 שהיו מלווים ב-100 מטוסי P-47 מוסטנג. מ-127 המפציצים אבד רק אחד. גם בגיחה זו המריאו המפציצים מפוג'יה שבאיטליה.[20][21]

בסיס אפשרי אחר ליציאה לתקיפה היה האי ויס, אי קטן בים האדריאטי, השייך כיום לקרואטיה.[22] שטחו של האי כ-90 קילומטרים רבועים. האי נכבש על ידי כוחות בריטיים, בשיתוף פרטיזנים יוגוסלביים ב-1943, והוכשר בו מסלול המראה. המסלול היה מבצעי החל מ-2 במאי 1944. המרחק מהאי לאושוויץ היה כ-525 מייל, כ-845 קילומטר.[23] למרות היתרון במרחק המקוצר, לשימוש באי ויס כנקודת יציאה היו מגבלות משמעותיות. מסלול ההמראה והנחיתה הבודד שנבנה באי היה קרוב מאוד למרחב האווירי של הגרמנים והיה פרימיטיבי ומסוכן. היו בו 18 מקומות בלבד למטוסים, והדלק, התחזוקה וההגנה האווירית היו מינימליים. קומץ של מטוסים השתמשו באי בשובם מאיטליה, אבל מספר גדול יותר עלול היה להביא לצפיפות ולסכנת הפצצה. כל תקלה בהמראה ובנחיתה הייתה עלולה לחסום את המסלול בפני המטוסים הבאים.[24]

אפשרות נוספת לתקיפה הייתה מהבסיס הסובייטי פולטבה.[25] ב-2 ביוני 1944 החלו בעלות הברית במבצע שנקרא "מבצע פרנטיק" (Operation Frantic), במהלכו נחתו מטוסי חילות האוויר של צבא ארצות הברית שהמריאו מבריטניה או מאיטליה בפוג'יה. זאת, כדי להאריך את טווח טיסותיהם ולטוס באזורים שהיו עד אז מחוץ לטווח הטיסה שלהם[26] המרחק מפולטבה לאושוויץ הוא כ-1,000 ק"מ, דומה למרחק מפוג'יה.[11] עם זאת, גם בפולטבה היו קשיים רבים. לקראת סוף יוני תקפו מפציצים גרמניים את השדה והשמידו עשרות מפציצי B-17 שחנו בו, וכך גם 450,000 גלון דלק (כ-1.7 מיליון ליטר) שעלו באש. התקרית הביאה לדחיית המשימה הבאה ל-26 ביוני ולביטול כל טיסות חודש יולי במסגרת המבצע. הטיסות חודשו רק ב-6 באוגוסט.[27]

נוסף על כך, בקיץ 1944 נתגלעו חילוקי דעות קשים בין ברית המועצות לבין ארצות הברית ובריטניה, על רקע חששו של מנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין מכינון ממשלה אנטי-קומוניסטית בפולין. בשל חשש זה סירב סטלין להרשות למטוסי בעלות הברית המערביות שסייעו למרד המחתרת הפולנית בוורשה, לנחות על אדמת ברית המועצות.[28] אי האמון ההדדי הכביד מאוד על שיתוף הפעולה, ובסופו של דבר הביא לכישלון המבצע.

נוסף לבסיסים אלה, היו עוד כמה אפשרויות להפצצת אושוויץ. החל מסתיו 1944 הייתה אושוויץ בטווח הטיסה של מפציצי הצלילה הסובייטים.[29] מטוסי "לייטנינג" היו יכולים במקרי חירום לנחות בשובם מאושוויץ בבסיס האווירייה שבידי הפרטיזנים ביוגוסלביה.[30]

נתיב הטיסה אל אושוויץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס קרב מדגם P-51 מוסטנג B באחד משדות התעופה שסביב פוג'יה, 1944

קיצ'נס מתווה תסריט היפותטי של הפצצת המחנה, החל מנתיב הטיסה לאושוויץ ועד לביצוע ההפצצה, עם ציון המכשולים שבדרך והיכולת להתגבר עליהם. בהנחה שהתקיפה הייתה יוצאת מהבסיס בפוג'יה, היה על המטוסים לחצות את הרי האלפים אם היו טסים ישירות צפונה; את הרי הקרפטים, אם היו בוחרים בנתיב מזרחי יותר; ואת הרי טאטרה, בגבול שבין פולין לסלובקיה. כל הרכסים הללו מתנשאים לגובה של 1,800 - 4,000 מטרים (6,000 - 13,000 רגל). המפציצים הכבדים, כמו B-17 פליינג פורטרס, ‏B-24 ליברייטור והנדלי פייג' הליפקס, היו טסים בדרך כלל בגובה זה, ואולם למפציצים הקלים כמו P-38 לייטנינג ודה הבילנד מוסקיטו, שפרופיל הגיחה שלהם כלל בדרך כלל תקיפה מגובה נמוך הייתה חצייה אפשרית של ההרים מורכבת. כדי להימנע מגילוי על ידי ההגנה האווירית הגרמנית היו נחוצים דממת אלחוט מוחלטת וטיסה בגובה נמוך מאוד, בזיג-זג דרך רוחות עזות ועמקים. טיסה כזו מקשה על הניווט מעלה את תצרוכת הדלק, מקשה על טיסה במבנה קרוב הנחוץ לשם הגנה, ומגבירה את עייפות הצוותים. הייתה נדרשת נשיאת דלק נוסף על חשבון מטען הפצצות, דבר שהיה מצריך יציאת מטוסים נוספים למשימה. במקרה של P-38 לייטנינג, לדוגמה, ניתן היה לשאת פצצה אחת בלבד.

גילוי מוקדם, הגנת נ"מ ומיירטי אויב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנות המכ"ם הגרמניות בדוברובניק היו יכולות לאתר מפציצים מנמיכי טוס שהמריאו ממרכז איטליה מטווח של כ-19 ק"מ ומפציצים שטסו בגובה 8,000 עד 10,000 רגל (2,400 - 3,000 מטר) מטווח של קרוב ל-100 ק"מ. הגילוי המוקדם נתן לטייסי הלופטוואפה די זמן ליירוט. תחנות המכ"ם לא היו יכולות לזהות מטוסים שטסו בגובה נמוך מ-200 רגל (60 מטר), אך טיסה בגובה כזה הייתה מסוכנת ועדיין ניתנת לגילוי באמצעות האזנת רדיו.[31]

כוח הלופטוואפה בבלקנים לא היה חזק כבגרמניה, אך מנה לפחות שלושים מטוסי יירוט. עשרים וחמישה מטוסים נוספים השתייכו לטייסת שהייתה מוצבת בהונגריה, לא הרחק מאושוויץ. לא הייתה הגנה נגד מטוסים באושוויץ ובבירקנאו, אך היו שבעים ותשעה תותחים כבדים שהגנו על מפעל אי גה פארבן במונוביץ. טווח הירי של תותחים אלה היה כ-14,800 מטר לגובה וכ-11,700 מטר במימד האופקי, וכך היו יכולים להגן על רוב המרחב האווירי שמעל מחנה בירקנאו, אם לא על כולו. תקיפה בגובה נמוך על ידי מפציצים קלים הייתה חושפת אותם גם לירי מנשק קל.[32] פתרון אפשרי לירי הנ"מ הוצע על ידי ויימן, ועל פיו ניתן היה לשלב התקפה על תאי הגזים בהתקפה על מפעלי התעשייה, וכך הייתה האש הגרמנית מכוונת לתקיפה על המפעלים[33]

אפשרויות ההפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפצצה מגובה רב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהגיעם למטרה היו המטוסים צריכים לפזר את המבנה לשלושה חלקים, כמספר מתקני ההשמדה: ארבעה מתקנים בבירקנאו (בנויים בשני זוגות במרחק כ-500 מטר בין הזוגות), ומתקן נוסף באושוויץ I, במרחק כ-8 ק"מ. החלק העיקרי של תאי הגזים היה תת-קרקעי, והפרופיל האווירי הצר שלהם הקנה להם צורה כשל גשר גדול, דבר שהקשה על דיוק ההפצצה מגובה רב.[34] גם גילברט מציין, ביחס להתקפה על אי גה פארבן ב-20 באוגוסט 1944, ש"בשל הפיזור הרב של המתקנים היו פגיעות רבות בשטח הפתוח שבין המבנים ולכן הנזק אינו כה מרשים כפי שיכול היה להיות".[35]

הפצצה מגובה רב על ידי מפציצים כבדים בני ארבעה מנועים הייתה אפשרית, וכך הופצץ מחנה מונוביץ ב-20 באוגוסט 1944 וב-13 בספטמבר 1944. מפציצים אלה שייטו במהירות של 280 קמ"ש, והפציצו מגובה של 15,000 עד 30,000 רגל (4,500 - 9,000 מטר), אך מגובה כזה היה למטוסים גם אחוז החטאה גבוה ורבות מן הפצצות היו פוגעות באסירים. במהלך 1945-1944 נפלו שלושים אחוזים מהפצצות במרחק של אלף רגל מהמטרה בממוצע.[36] על פי פורג'ר, טייסי קרב העידו כי "יש לפטור כל הצעה להשתמש במפציצים בגובה רב כבלתי מעשית, בשל אי-דיוקם", וכי "דיוק בהפצצות מגובה רב היה אידיאל טקטי, שמומש רק לעיתים".[37] ויימן הציע כי מפציצים כבדים במשימה הפצצה של מפעלי הדלק באושוויץ היו יכולים לסטות ממסלולם ולהפציץ את מחנות המוות, אך גם הוא מודה כי הדיוק היה מועט וכי כמה מהמפציצים היו פוגעים במחנה בירקנאו הסמוך, המאוכלס בצפיפות.[33]

ההערכה היא שבהפצצה מגובה רב כמחצית מן הפצצות היו נופלות במרחק הגדול מ-150 מטרים מן המטרות. הזוג הצפוני של מתקני הגז והמשרפות בבירקנאו היה במרחק כ-200 מטרים מצריפי האסירים הקרובים ביותר, והזוג הדרומי היה במרחק 90 מטרים בלבד. בין המשרפות היה אזור מחסנים שנקרא בפי האסירים "קנדה", ובו הועסקו כ-2000 עצירים. בנוסף אליהם עבדו במתקני ההשמדה עצמם 410 אסירים, שנקראו זונדרקומנדו. במחנה כולו היו בין 60,000 ל-135,000 עצירים, על פי ההערכות השונות. בהפצצה של מאה מפציצים, שכל אחד מהם היה מטיל שמונה פצצות במשקל חמש מאות פאונד (כ-230 ק"ג), ניתן להניח ש-160 עד 200 מהפצצות היו נופלות בשטח המחנה עצמו - שטח מאוכלס בצפיפות במבני עץ פגיעים, ללא מחסות כלשהם. על פי ההערכות, הפצצה כזו הייתה עלולה לגרום למאות ואף אלפי הרוגים בין האסירים.[38]

להמחשת הסיכוי לפגיעה באסירים ניתן להשוות לגיחה אחרת, שהתבצעה ב-24 באוגוסט 1944 על ידי חיל האוויר השמיני של ארצות הברית. ההפצצה הייתה על מחנה דורה-מיטלבאו, ליד בוכנוואלד, שבו יוצרו טילי V-2, ובוצעה על ידי 129 מפציצי B-17 סופר פורטרס, שהטילו 303 טונות של פצצות בתנאים מזג אוויר מעולים ועל פי מודיעין מדויק. למרות התנאים האופטימליים להפצצה ורמת דיוק גבוהה שהשיגו המפציצים, נהרגו 315 מהעצירים. 525 אסירים נוספים נפצעו קשה ו-900 נפצעו קל.[39]

תקיפה בגובה נמוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן היה גם לבצע תקיפה מגובה נמוך, שהיא מדויקת יותר אך מסוכנת יותר. קיצ'נס מציג פרופיל טיסה אפשרי, על פיו היו מפציצים כבדים טסים בדרך לאושוויץ בגובה רב, מנמיכים לאחר חציית ההרים לתקיפת אושוויץ, ומגביהים שוב לטיסה חזרה לבסיס. לדעתו של קיצ'נס סיכויי ההתקפה בדרך זו לא היו רבים; המטוסים היו מתגלים על ידי מכ"ם ותצפיות עוד בעת חציית הים האדריאטי. יתרה מכך, טייסי המפציצים הכבדים חסרו את השיטה, הניסיון והאימון המיוחדים הנדרשים לביצוע משימה כזו. דוגמה לכך היא מבצע נחשול (Operation Tidal Wave) ב-1 באוגוסט 1943, בו תקפו 166 מפציצים את שדות הנפט בפלוישט, רומניה. 57 מהמטוסים התוקפים אבדו, 34% מכלל הכוח, ו-440 אנשי צוות נהרגו.[40] מבצע שהיה אף דומה יותר להתקפה אפשרית על אושוויץ היה תקיפה של חיל האוויר המלכותי הבריטי על מפעל מ.א.ן למנועי דיזל באאוגסבורג, ב-17 באפריל 1942. התקיפה הייתה מבוססת על מודיעין שהגיע מאסיר שסיפק שרטוט של המחנה; לרוע המזל, המידע היה מוטעה. 12 מטוסי אברו לנקסטר נשלחו לגיחה באור יום ובגובה נמוך, במרחק דומה לזה שבין פוג'יה לאושוויץ. רק חמישה מפציצים שבו לבסיסם. שבעת המטוסים שאבדו היו 58% מכלל הכוח, יחד עם 49 אנשי צוות שנהרגו. הנזקים שנגרמו היו משניים[41]

דוגמה נוספת לתקיפה מגובה נמוך היא תקיפה שביצע חיל האוויר השמיני על תחנות כוח הולנדיות ב-17 במאי 1943. עשרת המטוסים שנשלחו לתקיפה הופלו, על 68 אנשיהם. הלהק השמיני לא ביצע תקיפות נוספות בגובה כזה.[42]

גיחת הפצצה מגובה נמוך נוספת הייתה גיחה שהתבצעה באוגוסט 1944. בגיחה זו הטילו מפציצי B-24 והליפקס נשק ואספקה כסיוע למרד הפולני בוורשה. המפציצים המריאו מפוג'יה, שהמרחק בינה לבין וורשה גדול מהמרחק לאושוויץ. חבילות הסיוע הוטלו על וורשה מגובה נמוך של 400 רגל (כ-120 מטרים). אף שהגנת הנ"מ הגרמנית מעל ורשה הייתה דלילה מאוד, אבדו כ-12% מהמטוסים התוקפים, 36 מפציצים מתוך 296 שהשתתפו בהצנחות הציוד. האבדות באו בשל המרחק הרב שהיה על המטוסים לעבור, בחלקו הגדול מעל שטח עוין; על פי ההשערה, חלק מהמטוסים הופלו גם על ידי תותחי נ"מ סובייטיים, שהיו קרובים לוורשה.[43][44] ניתן לשער, שהפצצה דומה של מחנה ההשמדה אושויץ-בירקנאו, על ידי מפציצים כבדים שהיו ממריאים מפוג'יה מלווים במטוסי מוסטנג, ומפציצים את אושויץ מגובה נמוך, הייתה מסתיימת באבדות היו קלות יותר, נוכח הגנת הנ"מ הדלה. עם זאת, דיוק הטלת הנשק והאספקה בוורשה היה נמוך, ועל פי ההערכה רוב המטען המוצנח נפל לידי הגרמנים.[44]

אפשרויות נוספות לתקיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויימן מציע אפשרות לתקיפה על ידי מפציצים בינוניים מסוג B-25 מיטשל, שדייקו בהפצצה מגובה נמוך; לדעתו כמה מפציצים בינוניים מסוג זה היו יכולים להצטרף לאחת הגיחות ולתקוף את אושוויץ[30] קיצ'נס טוען כי הB-25 היה מהיר מהמפציצים הכבדים, אך איטי ממטוסים בני מנוע אחד והיה לו דיוק פגיעה מעט טוב יותר. בנושאו מעט פצצות ובתנאים אופטימליים היה עשוי להגיע בקושי רב לאושוויץ, שהייתה בקצה הטווח של המטוס.[45] כמו המפציצים הכבדים, גם ה-B-25 היה תלוי במבנים מגובשים שיפעלו ביחד עם מטוסי תקיפה שיגנו על המפציצים וימנעו אבדות כבדות. חסרונם של מבנים אלה היה בסיכוי הנמוך להפתעה. ללהק ה-12 של חיל האוויר היו שלוש טייסות של B-25, ומאמצע אפריל 1944 רוכזו כל השלוש בקורסיקה, כדי לתמוך במבצעים באיטליה ובעיקר בפלישה הקרובה לצרפת. לצורך הפצצת אושוויץ היה צורך בטייסת אחת לפחות, עם הציוד וכוח האדם הנלווה, לשבוע לפחות. כמו כן, היה צורך בכלי טיס אחרים שיתלוו למשימה. מכאן שהצעת ויימן אינה ריאלית. בנוסף, המהירות וגובה הטיסה השונים של ה-B-25 לעומת המפציצים הכבדים לא הייתה מאפשרת להם להצטרף אליהם למבנה, והייתה מאלצת אותם לטוס לבד, בלא ליווי של מטוסי תקיפה. למעשה, הלהק ה-12 של חיל האוויר ה-15 מעולם לא השתמש במפציצים אלה בגיחות ארוכות הטווח לדרום גרמניה ולאוסטריה[46]

מוסקיטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע "יריחו" (Jericho) - תקיפת הכלא באמיין על ידי מטוסי מוסקיטו, 18 בפברואר 1944. צולם במהלך התקיפה
מבצע "קרתגו" (Carthage), 21 במרץ 1945. ניתן להבחין באחד ממטוסי המוסקיטו התוקפים בצד שמאל

לדעתו של ויימן, "הדרך היעילה מכולן להשמדת מתקני ההריגה הייתה להפציץ את אושוויץ בכעשרים מטוסי 'מוסקיטו' של חיל האוויר המלכותי הבריטי.[47] על פניו, יכול היה ה"דה הבילנד D.H. 98 מוסקיטו" לשאת טון פצצות ולטוס במהירות של כשש מאות קמ"ש בגובה נמוך. כמה מן המבצעים המרשימים ביותר של המטוס היו תקיפות בגובה העצים במערב אירופה, החל מספטמבר 1942 ועד מרץ 1945. להלן כמה מן המבצעים הנועזים של טייסי ה"מוסקיטו":

  • מבצע יריחו, במהלכו תקפו 19 מטוסי "מוסקיטו" בליווי 14 מטוסי הוקר טייפון את כלא אמיין, ב-18 בפברואר 1944. המחתרת הצרפתית סיפקה לבריטים פרטים רבים על הכלא, לצורך תכנון המבצע, כולל תוכנית האדריכל המקורית. המטוסים הבריטיים טסו בגובה נמוך מאוד עד ליעד, טיסה שנמשכה כשעה ורבע. חלק מן המטוסים שחררו את הפצצות על חומת הכלא, שגובהה היה כ-7.5 מטרים, כדי ליצור בה פרצות שיאפשרו לעצירים להימלט. מטוסים נוספים היו אמורים לתקוף את הבניין המרכזי שבו שהו העצירים, ואחרים את המבנה בו אכלו הסוהרים את ארוחת הצהריים שלהם. הטייסים הבריטיים תקפו את המבנה בדיוק בשעה שנקבעה והטילו את פצצותיהם בדייקנות רבה, לאחר טיסה שדרשה ביצועים יוצא דופן, שכללו (כאמור) טיסה בגובה נמוך, תקיפת מטרות קטנות, ותמרונים מיוחדים כדי להימנע מהתנגשות בחומה ובמבנים שסביב. 102 אסירים נהרגו בפשיטה ו-74 נוספים נפצעו. 258 מהעצירים הצליחו להימלט, אם כי כשני שלישים מהם נתפסו ונכלאו מחדש. חמישה מטוסים הופלו - שלושה מטוסי "מוסקיטו" ושני מטוסי "טייפון".
בבחינת ההיתכנות המבצעית של תקיפת אושוויץ נתפס מבצע זה כדגם אפשרי לתקיפה. ויימן מציג את דיוקם הרב של המטוסים שהרסו לחלוטין את המטרות ושחררו את האסירים בכלא,[47] סינקלייר מזכיר את הפעולה כדגם תקיפה אפשרי על אושוויץ[48] וגם פהלה הזכיר, בבקשו להפציץ את אושוויץ, את הדמיון לתקיפת כלא אמיין.[49] גם פורג'ר וקיצ'נס דנים במבצע זה. לטענתם, בבירקנאו, היו חמישה בניינים שלשלושה מהם הייתה ארובה שגובהה היה כ-18 מטר, דבר שהיה מקשה על טיסה בגובה נמוך ודורש תמרון מיוחד.[50]
  • תקיפת מינהל האוכלוסין ההולנדי בהאג ב-11 באפריל 1944, בה השתתפו שישה מטוסי "מוסקיטו" של חיל האוויר המלכותי. כל המטוסים שבו בשלום לבסיסם.[51] ויימן מציין מבצע זה כדוגמה להצלחת ה"מוסקיטו" לפגוע בבניין בודד.[47]
  • תקיפת מפקדת הגסטפו בארהוס, דנמרק ב-31 באוקטובר 1944 בה השתתפו תשעה מטוסי "מוסקיטו" של טייסת 487 (שהייתה מורכבת מטייסים ניו זילנדים.[52] המטוסים השיגו הפתעה מוחלטת והצליחו להשמיד בניין ובו מידע רב שצברו הגרמנים על המחתרת הדנית.
  • תקיפת מפקדת הגסטפו באוסלו, נורווגיה, ב-31 בדצמבר 1944 על ידי שנים עשר מטוסים מטייסת 627.[53]
  • מבצע קרתגו, התקיפה על מפקדת הגסטפו בקופנהגן, דנמרק, ב-21 במרץ 1945, על ידי עשרים מטוסי "מוסקיטו", בליווי שלושים מטוסי "מוסטנג". הפשיטה בוצעה לבקשת המחתרת הדנית, שסיפקה מודיעין מפורט על המבנה ועל הגנת הנ"מ בעיר. הפשיטה הביאה להרס הבניין ולפגיעה קשה בפעילות הגסטפו בדנמרק. 55 גרמנים ו-47 עובדים דנים של הגסטפו נהרגו בהפצצה, כמו גם שמונה עצירים שהיו בבניין. 18 עצירים אחרים הצליחו להימלט. לפעולה היה מחיר אזרחי כבד: בשל הטיסה הנמוכה פגע אחד ממטוסי המוסקיטו בעמוד תאורה והתרסק אל תוך בית ספר סמוך, כ-1,500 מטרים מבניין הגסטפו. המפציצים הבאים ראו את האש שעלתה מההתרסקות וסברו שזהו היעד, וכמה מהם הטילו את הפצצות על בית הספר. 83 ילדים ו-10 נזירות נהרגו. 4 מטוסי "מוסקיטו" ו-2 מטוסי "מוסטנג" הופלו, 9 אנשי צוות אוויר נהרגו.[54]

בסך הכל נמנו 13 תקיפות מגובה נמוך, 10 של חיל-האוויר המלכותי ו-3 של חיל האוויר ה-15 של ארצות הברית. בפשיטות אלה השתתפו 651 מפציצים, מתוכם אבדו 176 מטוסים - 27%, ו-967 טייסים נהרגו.[55] מעבר לאבדות בין צוותי האוויר, אלפי אזרחים ואסירים נהרגו כתוצאה מפצצות טועות.

בניגוד לדעתם של החוקרים הסבורים שמטוסי "מוסקיטו" היו יכולים להפציץ את אושוויץ, יש החולקים וסוברים שתקיפת אושוויץ הייתה קשה לאין ערוך מתקיפות ה"מוסקיטו" שתוארו לעיל. כל הפשיטות בגובה נמוך נעשו דרך הים הצפוני, או באופן חלק יחסית דרך צפון-מערבה של אירופה. אף אחת מהן כללה טיסה לטווח מקסימלי וניווט ממושך בהרים כפי שהייתה דורשת גיחה לאושוויץ. בנוסף, כל המבצעים שתוארו לעיל היו נגד בניין אחד, בעוד שבאושוויץ היה צורך לתקוף חמישה בניינים. החוקרים הסבורים כי לא ניתן היה לתקוף באושוויץ באמצעות מטוסי "מוסקיטו" מציינים כי למטוסים אלה לא היה חימוש הגנתי והם לא היו יכולים להתמודד עם מטוסי יירוט; כאשר טסו ללא ליווי הסתמכו טייסי ה"מוסקיטו" על הפתעה ומהירות. בטיסה עם מטוסי ליווי הייתה תקיפה ארוכה כל כך צריכה לעמוד בפני קשיים רבים: טיסה למשך זמן ארוך בדממת אלחוט, חציית הרים גבוהים בגובה נמוך בלי שהמבנה הגדול יתפרק ובלי שיתגלה, לאחר מכן התגנבות דרך ההגנה האווירית הגרמנית עם דלק שיספיק לקיים התקפה משולבת ומדויקת על חמש מטרות ואחר-כך חזרה הביתה - לדעת חוקרים אלה לא ניתן היה לשמור על יתרונות ה"מוסקיטו", הפתעה ומהירות, בטיסה בפרופיל כזה, והייתה למעשה משימה בלתי אפשרית.[56] עם זאת, לפי גאלאנד[57] לגרמנים היה קשה מאוד להפיל מטוס מוסקיטו בגובה רב. לכן הפצצה של מטוסי מוסקיטו, הטסים בגובה רב (פרט לביצוע ההפצצה עצמה) הייתה בהחלט מעשית. כדי למנוע גילוי מוקדם של המפציצים ניתן היה לשלב את מטוסי המוסקיטו עם מפציצים אחרים שיועדו למטרה אחרת, ורק קרוב למטרה היו מטוסי ה"מוסקיטו" מתפלגים משאר המטוסים ומפציצים את תאי הגזים באושוויץ. טקטיקה כזו הופעלה פעמים רבות על ידי מפציצי בעלות הברית.

ויימן טוען ש"לפחות 44 (וכנראה יותר) מטוסים הוצבו בשדות התעופה של בעלות הברית באיטליה ביוני 1944"[47]; קיצ'נס כותב שכלל לא היו מטוסי "מוסקיטו" בזירה זו.[58] לדבריו, ריכוז של כ-40 מטוסי מוסקיטו בבסיס בפוג'יה לצורך תקיפת אושוויץ (הכוח המינימלי הנדרש, להערכתו של קיצ'נס, שתי טייסות), היה בא בהכרח על חשבון תקיפת מטרות אחרות, כמו משגרי טילי V1 ו-V2, מפעלים ליצור דלק, שדות תעופה, מטות גסטפו ומתקנים צבאיים נוספים. יש להעריך שמנהיגי בעלות הברית סברו שהסטת משאבים לצורך הפצצת אושוויץ תביא להתארכות המלחמה וחפים מפשע רבים, חלקם הגדול יהודים, היו נרצחים. מכאן באה תשובתם השלילית להצעה להפציץ את אושוויץ בקיץ 1944.[59]

ביצוע ההפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד משדות התעופה שליד פוג'יה, 1944

פרופיל ההפצצה האפשרי, על פי החוקרים, כלל הפצצה על ידי מפציצים כבדים כמו מפציצי B-24 ליברייטור או מפציצים קלים מדגם P-38 לייטנינג או דה-הבילנד מוסקיטו. מפציצים אלה היו נזקקים לליווי של מטוסי קרב. החוקרים חלוקים בשאלת מספר האבדות בתקיפה כזו; בהפצצת מונוביץ ב-20 באוגוסט 1944 אבד מפציץ אחד בלבד מתוך 127 שהשתתפו בתקיפה, אך יש הסבורים שאין ללמוד ממקרה זה.

בגיחה אפשרית היה מבנה המפציצים מתפצל עם הגעתו לאושוויץ. חלקו היה מפציץ את מחנה ההשמדה אושוויץ 2 - בירקנאו, וחלקו השני היה מפציץ את המפעלים במונוביץ הסמוכה ומעסיק את הגנת הנ"מ. קו הטיסה של המפציצים היה מתוכנן כך שיעבור מעל תאי הגזים אבל לא מעל צריפי המגורים, כדי למעט באבדות העצירים. זאת, מכיוון שפיזור הפצצות נוטה להיות לאורך קו הטיסה.

כמה מן החוקרים סבורים שהיה צורך ב-135 מפציצים על מנת להטיל 1,350 פצצות, שיהי בהן די כדי להרוס שניים מארבעת המתקנים שבבירקנאו. כדי להרוס את כל חמשת המתקנים היו נדרשות גיחה או שתיים נוספות. להערכתם, שליש מהפצצות היו נופלות על אזורים בהם מצויים עצירים[60] לדעתו של קיצ'נס, גם אם ההפצצה הראשונה הייתה מצליחה, היה צורך בהפצצה נוספת, ואז הגרמנים היו נערכים לכך על ידי הוספת הגנת נ"מ, הסוואת המחנה, ועוד, וכך מונעים השמדה מוחלטת של המחנות.[61]

חוקרים ציינו עוד, שהשמדת תאי הגזים מן האוויר הייתה עלולה להיות קשה. הגרמנים עצמם היו זקוקים לכמויות עצומות של חומר נפץ כדי להשמיד את קרמטוריום V, בליל 20 בינואר 1945, לקראת נטישת המחנה. חומר הנפץ פוזר באופן שווה בשמונה מקומות שונים, אך המטען שהוטמן בכבשן פוצץ את חלקו העליון בלבד ולא את בסיסו. רק חומר נפץ רב שהופעל בתוך המשרפות הרס אותן. יש להניח שהפצצה מן האוויר הייתה מתקשה יותר להשמיד את מתקני ההשמדה; מה עוד, שקרמטוריום V היה מעל פני הקרקע ולכן היה פגיע יותר להתקפה מהאוויר, לעומת מתקנים II ו-III שהיו בחלקם מתחת לפני האדמה[62]

תוצאות אפשריות להפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ניתן לשער אם ההתקפה הייתה מצליחה בהשמדת מתקני הגז ובוודאי שהיו נגרמות אבדות רבות לעצירים כתוצאה מההפצצה. לא ניתן גם לשער את האפקט, שיכול היה להיות גם שלילי, על הפתרון הסופי. ויימן טוען שהריסת תאי הגזים באוגוסט או בספטמבר, כשהגרמנים היו שרויים בלחץ כבד, הייתה מונעת מהם לבנות אותם מחדש; בתנאים רגילים ארכה בניית תאי הגזים שמונה חודשים.[47]

עם זאת אין משמעות הדבר שההשמדה הייתה נפסקת. הגרמנים היו יכולים לחדש את ההשמדה בירי, כפי שבוצעה על ידי עוצבות המבצע, ה"איינזצגרופן", בחודשים שלאחר תחילת מבצע ברברוסה.[47] יחידות אלה רצחו קרוב למיליון יהודים באותם חודשים.[63][64][65] גם לאחר חיסול המחנה, במחצית ינואר 1945, כאשר היה ברור לגמרי שתבוסת הגרמנים עומדת בפתח, לא ויתרו הנאצים על השמדת היהודים, והוליכו אלפי יהודים בצעדת מוות מערבה, במהלכה נרצחו אלפים על ידי השומרים.[66] כלומר, גם אם הייתה מתבצעת הפצצה ותהליך ההשמדה באושוויץ היה נעצר, ייתכן שהאסירים שנותרו היו נשלחים ליותר מעשרים מחנות אחרים ובהם בוכנוואלד, ברגן-בלזן, מאוטהאוזן ועוד.

ייתכן שהגרמנים עצמם ראו בהפצצת המחנות איום חמור. חוקרים מסיקים זאת על סמך העובדה שתשדורת בריטית בנושא הפצצת המחנות ומסילות הברזל, שנקלטה על ידי הגרמנים, הועברה לראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ארנסט קלטנברונר, לשר החוץ של גרמניה הנאצית, יואכים פון ריבנטרופ, ולממשלה ההונגרית. ההפצצה האפשרית על אושוויץ הביאה גם למעבר לשריפת הגופות בלילה, כתוצאה ממחאותיהן של היחידות האנטי-אוויריות.[67]

אפשרויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצנחת נשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפשרות חילופית להפצצה שהוצעה הייתה הצנחת נשק לעצירים, כפי שהוצנח למורדים הפולנים במרד ורשה. אפשרות זו נדחתה בשל החשש שחלק מהנשק ייפול בידי אנשי האס אס, בעוד שהאסירים ההמומים ומזי הרעב, ברובם חסרי ידע בכלי נשק וחלקם נשים, זקנים וילדים לא היו מצליחים לעמוד בקרב מול שומרי המחנה ולחמוק מהמחנה המוגן היטב.[48]

סיוע על ידי המחתרת הפולנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במברק ששלחה ממשלת פולין הגולה בלונדון לראשי המחתרת הפולנית ב-24 באוגוסט 1944, ביקשה הממשלה הגולה מאנשי המחתרת לנצל את ההתקפה הבריטית המתוכננת על בתי זיקוק ליד אושוויץ ולנסות לשחרר את אסירי המחנה בחסותה. כמו כן נדרשה עזרת המחתרת במימון המטרות ובהכוונת המטוסים לקראתן.[68] בקשה זו באה למעשה בשלב מאוחר של המלחמה, כאשר מספר העצירים שעדיין ניתן היה להציל היה מועט. סיוע על ידי המחתרת היה מורכב, ודרש היערכות של אנשיה, הודעה מראש לאסירים והכנתם לקראת המבצע. המחתרת הייתה צריכה להתמודד עם אנשי האס אס ששמרו על המחנה, והיו מצוידים היטב. גם אם הבריחה הייתה מצליחה, יש להניח שהברחת אלפי עצירים בשטח הגרמני הייתה נראית בקלות והגרמנים היו יכולים להפציץ אותם באמצעות מטוסים, הצבת מארבים ואזעקת כוחות צבא מאזורים אחרים במהירות.

למעשה, המחתרת הפולנית הייתה חדורה ברגשות אנטישמיים חזקים. וסרשטיין מביא דוגמה לאוזלת ידם, שבאה לידי ביטוי באי-הושטת עזרה למחתרת גטו ורשה, עמה היו בקשרים: "באביב 1943 היו למחתרת הצבא הפולני 600 מכונות ירייה כבדות. אף אחת מהן לא סופקה לארגון היהודי הלוחם בגטו. מתוך 1000 מכונות ירייה קלות, סופקה ליהודים אחת בלבד. מתוך 25,000 רובים ניתנו ליהודים 10, מתוך 6,000 אקדחים קיבלו היהודים 90, מתוך 30,000 רימוני יד, הוקצבו לגטו 500".[69] לעומת זאת, "ארבעה עשר חודשים לאחר תום מרד גטו ורשה פרץ מרד ורשה, במהלכו שיווע צבא המולדת הפולני עצמו לעזרה, בהיותו נצור בוורשה, ולשם כך בעלות הברית נחלצו לעזרה בהצנחת נשק".[70]

הפצצת מסילות הברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

צומת מסילות ברזל ליד סיינה מופצץ על ידי בעלות הברית, כחלק ממבצע "סטרנגל"

אפשרות נוספת לתקיפה צבאית שתמנע את המשך ההשמדה באושוויץ הייתה תקיפת מסילות הברזל שהוליכו למחנה. גילברט[71] ובאואר[72] סבורים שהפצצת מסילות הברזל הייתה אפשרית. ויימן, לעומתם, ראה אפשרות זו כבעייתית, ולדעתו הצריכה הפצצות חוזרות ונשנות על המסילות, מכיוון שתיקונן ארך ימים ספורים בלבד[73]

בעלות הברית ניהלו באיטליה מבצע דומה, כנגד מסילות ברזל שהיו בשליטת הגרמנים. המבצע נקרא "מבצע סטראנגל" (Operation Strangle, "חניקה"), והתנהל החל ממרץ 1943 ועד לשחרור רומא, ביוני 1944. המטרה הייתה לנסות ולעצור את זרימת האספקה של הגרמנים מבסיסים מצפון לנהר הפו אל רומא. המקור האמין היחיד להעברת אספקה באיטליה באותם ימים הייתה מערכת הרכבות, וכדי לשתק אותה הוגדר "אזור אמנעה" מצפון לרומא, שהיה כ-240 קילומטרים מצפון לקו החזית, קו גוסטב, ונמתח לכל רוחבו של חצי האי האפניני, מצפון ומדרום לפירנצה.[74]

במהלך המבצע ביצעו מטוסי בעלות הברית 50,000 גיחות והטילו 26,000 טון פצצות על מסילות ברזל, גשרים, כבישים, מנהרות, סוללות וכדומה. כבר לקראת סוף המבצע הסתבר לבעלות הברית שאינו משיג את מטרתו, ותיעוד שאחרי המלחמה הראה שבמהלך המבצע גדלו מצבורי החומרים החיוניים, כמו תחמושת ודלק, אצל היחידות הגרמניות הסמוכות לחזית.[75] הסתבר, שלמערכת התחבורה באזור האמנעה הייתה יתירות, כלומר היו דרכים חלופיות רבות שהגרמנים ידעו לנצל היטב. בנוסף, הגרמנים גילו יכולת אלתור מרשימה, כושר "גאוני" לתקן במהירות את הפגיעות ויכולת מעולה למצוא דרכים חלופיות. צרכיהן של היחידות הגרמניות היו נמוכים בהרבה מהערכת בעלות הברית, והן השכילו לאגור אספקה ולהימנע מצריכה מוגזמת. גורם נוסף חוסר היכולת לקיים ברציפות את הלחץ האווירי בשל תקופות של מזג אוויר גרוע, וכן חוסר יכולת להפצצה מדויקת בלילה, דבר שהפך זמן זה לזמן בטוח לתיקונים עבור הגרמנים.[76] חלק מן ההיסטוריונים הרשמיים של חיל האוויר האמריקני טוענים שלמבצע "סטראנגל" היה ערך זניח, והצלחתו הייתה רק בעיכוב תנועת הצבא הגרמני. המבצע דרש משאבים עצומים, מודיעין מצוין וביצוע מושלם וסימולטני של הפגזת כל הדרכים החלופיות.[77] לעומת זאת, ייתכן והמבצע הצליח בדרך שלא תוכננה מראש, על ידי פגיעה קשה בחופש התנועה של הגרמנים וביכולתם להניע לחזית עתודות, פגיעה שהביאה - לדברי הגרמנים עצמם - לתבוסתם.[78]

האם הפצצת מסילות הברזל הייתה יכולה ליצור עיכוב משמעותי? לדעת קיצ'נס, מדו"ח של פיקוד המפציצים ה-9 של חיל האוויר של ארצות הברית, שנכתב באביב 1944, עולה כי כי מבנה של עשרים עד עשרים וחמישה מפציצים היה יכול להשבית מסילת ברזל ליממה אחת בלבד. מכאן שהפצצת מסילות הברזל הייתה מחייבת הפעלת כוח עצום של מפציצים, תחמושת ואנשי צוות, כוח שיכול היה להיות מופנה למשימות חיוניות יותר שהיו תורמות לסיומה המהיר יותר של המלחמה. הגרמנים היו יכולים לתקן במהירות את מסילות הרכבת, והיו יכולים להמשיך ולהביא יהודים להשמדה גם בכלי רכב ממונעים על כבישים, גשרים, מנהרות ואף בצעדות רגליות.[79]

למרות מחקר זה, מסתבר כי הגרמנים אכן סבלו ממחסור ברכבות בעקבות הפצצות בעלות הברית. מכתב שכתב אדמונד וסנמאייר, שהיה הנציג המוסמך של גרמניה הנאצית בהונגריה לאחר כיבושה על ידי גרמניה, שנכתב ב-23 באפריל 1944, הוא כותב שנוצר מחסור ברכבות עקב צורכי הצבא, ולכן הוא נאלץ לדחות את גירושם של 50,000 יהודים מבודפשט, גירוש עליו כבר סוכם. כמו כן הוא מציין שגירוש היהודים ברגל אינו מעשי, בגלל בעיות של שמירה, תזונה ונעליים.[80] עדות נוספת עלתה במהלך חקירתו של אדולף אייכמן, לאחר שנלכד והובא לישראל. חקירתו העלתה את המחסור ברכבות שהיה לקראת סוף המלחמה, וכיצד הצליח אייכמן להשיג עדיפות לרכבות הגירוש, על חשבון רכבות שנועדו לסייע לצבא הגרמני.[81] מסתבר, שגם אם הפצצת מסילת ברזל ניתנת לתיקון מהיר, הפצצת גשר יוצרת בעיות תחבורה קשות, שקשה לפתרן במהירות, וגם עיכוב של ימים בודדים יכול היה לדחות ולצמצם את מספר היהודים שנרצחו באושוויץ.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Richard Foregger: "The Western Allies and the Holocaust: Technical Analysis of Methods to Bomb the Gas Chambers at Auschwit". Holocaust and Genocide Studies, vol. 5, no. 4 (1990), 403-421.
  • .James H. Kitchens iii "The Bombing of Auschwitz Re-examined". The Journal of Military History 58 (april 1994), 233-266.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפצצת אושוויץ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יואב רוזן, ‏אושויץ - ההפצצה שלא היתה, באתר חיל האוויר הישראלי, 1.6.2001
  2. ^ גילברט, שם, 275; ויימן, שם, עמ' 375
  3. ^ קיצ'נס, שם, עמ' 248
  4. ^ גילברט, שם, 241-239
  5. ^ קיצ'נס, שם, 249
  6. ^ פורג'ר, שם, 420, הערה 44
  7. ^ ויימן, שם, 378
  8. ^ גילברט, שם, עמ' 260
  9. ^ גילברט, שם, עמ' 298
  10. ^ על פי אתר worldatlas.com.
  11. ^ 1 2 3 הטווח של מפציצי B-24D היה כ-2,850 מייל, כ-4,600 ק"מ; הטווח של מפציצי B-17 היה 1,850 מייל, כ-3,000 ק"מ. ראו עמודי המידע של מוזיאון חיל האוויר של ארצות הברית, B-24D ו-B-17G.
  12. ^ 41°27′51″N 15°32′36″E / 41.46417°N 15.54333°E / 41.46417; 15.54333
  13. ^ באואר, עמ' 141; ויימן, עמ' 358.
  14. ^ Foggia Airfield Complex באתר Abandoned, Forgotten and Little Known Airfields in Europe.
  15. ^ הטווח של מטוסי P-38 היה 1,300 מייל, כ-2,100 ק"מ. על פי אתר מוזיאון חיל האוויר של ארצות הברית.
  16. ^ הטווח של מטוסי P-51 היה 1,000 מייל, כ-1,600 ק"מ, ללא מכלי דלק חיצוניים. על פי אתר classicwarbirds.co.uk.
  17. ^ הטווח של מטוסי המוסקיטו היה 1955 מייל, כ-3,150 ק"מ. על פי אתר מוזיאון חיל האוויר של ארצות הברית.
  18. ^ על פי The South African Air Force In World War Two, באתר Scottish Saltire Aircrew.
  19. ^ 50°18′N 18°15′E / 50.300°N 18.250°E / 50.300; 18.250
  20. ^ אנציקלופדיה בריטניקה, Why wasn't Auschwitz bombed.
  21. ^ Wyman, David S.: Why Auschwitz wasn't bombed. pp. 577 - 578. מאוחזר באתר google books.
  22. ^ 43°02′N 16°09′E / 43.033°N 16.150°E / 43.033; 16.150
  23. ^ גילברט, עמ' 175; ויימן, עמ' 377.
  24. ^ קיצ'נס, עמ' 250.
  25. ^ 49°35′22″N 34°33′05″E / 49.58944°N 34.55139°E / 49.58944; 34.55139
  26. ^ גילברט, עמ' 201.
  27. ^ גילברט, עמ' 218-217.
  28. ^ גילברט, עמ' 271; וסרשטיין, עמ' 252.
  29. ^ פיינגולד, עמ' 308.
  30. ^ 1 2 ויימן, עמ' 377.
  31. ^ קיצ'נס, עמ' 252.
  32. ^ קיצ'נס, עמ' 251.
  33. ^ 1 2 ויימן, עמ' 376.
  34. ^ קיצ'נס, עמ' 245, 252.
  35. ^ גילברט, עמ' 279.
  36. ^ קיצ'נס, עמ' 253-252.
  37. ^ פורג'ר, עמ' 412, 416-415.
  38. ^ פורג'ר, עמ' 407; קיצ'נס, עמ' 254-253.
  39. ^ קיצ'נס, עמ' 254.
  40. ^ קיצ'נס, עמ' 256; פורג'ר, עמ' 410.
  41. ^ קיצ'נס, עמ' 257; פורג'ר, עמ' 410.
  42. ^ פורג'ר, עמ' 410-409.
  43. ^ טייסת 178 של הRAF - היסטוריה.
  44. ^ 1 2 אתר מוזיאון ההתקוממות בוורשה (בפולנית).
  45. ^ הטווח של מפציץ B-25 מיטשל היה כ-1,350 מייל, כ-2,170 ק"מ. ראו עמוד המידע של מוזיאון חיל האוויר של ארצות הברית, B-25B.
  46. ^ קיצ'נס, עמ' 258-257.
  47. ^ 1 2 3 4 5 6 ויימן, עמ' 378.
  48. ^ 1 2 וסרשטיין, עמ' 254.
  49. ^ גילברט, עמ' 298.
  50. ^ פורג'ר, עמ' 411-410; קיצ'נס, עמ' 260-259.
  51. ^ פורג'ר, עמ' 410
  52. ^ על פי The People's Musquito.
  53. ^ No. 627 Squadron (RAF): Second World War באתר historyofwar.org.
  54. ^ פורג'ר, עמ' 410, 412, 420; Attack on Gestapo Headquarters באתר חיל האוויר המלכותי.
  55. ^ פורג'ר, עמ' 410.
  56. ^ קיצ'נס, עמ' 260.
  57. ^ גאלאנד, עמ' 135.
  58. ^ קיצ'נס, עמ' 260. ראו שם לגבי מקור אפשרי לטעות, לדעתו.
  59. ^ קיצ'נס, עמ' 261.
  60. ^ פורג'ר, עמ' 408; קיצ'נס, עמ' 254, הערה 64.
  61. ^ קיצ'נס, עמ' 261-260.
  62. ^ פורג'ר, עמ' 405.
  63. ^ על פי אתר יד ושם.
  64. ^ פיינגולד, עמ' 368.
  65. ^ גילברט, עמ' 17.
  66. ^ גילברט, עמ' 304.
  67. ^ וסרשטיין, עמ' 260.
  68. ^ וסרשטיין, עמ' 251.
  69. ^ וסרשטיין, עמ' 249.
  70. ^ גילברט, עמ' 292
  71. ^ גילברט, עמ' 309.
  72. ^ באואר, עמ' 145.
  73. ^ ויימן, עמ' 373.
  74. ^ F. M. Salager: Operation Strangle (Italy, Spring 1944): A Case Study of Tactical Air Interdiction. מחקר שנעשה על ידי תאגיד ראנד ב-1972. ניתן להורדה באתר התאגיד. עמ' 45 ואילך, במיוחד המפה בעמ' 48.
  75. ^ דו"ח ראנד, עמ' 37 - 59, וכן נספח A.
  76. ^ דו"ח ראנד, עמ' ‏vii‏.
  77. ^ פורג'ר, עמ' 414-412; 421-420, הערה 46.
  78. ^ דו"ח ראנד, עמ' ‏vi‏.
  79. ^ קיצ'נס, עמ' 263-262, הערה 84.
  80. ^ על פי Axis History Forum,‏ German documents on the Jews of Hungary, פוסט #6.
  81. ^ גבריאל בך: מחשבות והרהורים 30 שנה לאחר משפט אייכמן, אתר יד ושם (עמ' 12).
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סוגיית_הפצצת_אושוויץ:_ההיתכנות_המבצעית&oldid=37204377"