סיחוטה-אלין
 | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידע כללי | |||||||
| גובה |
2,090 מ'  | ||||||
| מדינה |
רוסיה | ||||||
| מיקום |
מחוז חברובסק, רוסיה | ||||||
| אורך הרכס |
1,350 ק"מ | ||||||
| קואורדינטות | 45°19′59″N 136°10′01″E / 45.333°N 136.167°E | ||||||
  | |||||||
סיחוטה-אלין (ברוסית: Сихотэ-Алинь) הוא רכס הרים במחוז פרימוריה וחברובסק, רוסיה, המשתרע לאורך 900 ק"מ בכיוון צפון-מזרח לנמל הימי של ולדיווסטוק. פסגות ההרים הגבוהות ביותר ברכס הן אלו של הר טורדוקי (2,077 מטרים) והר אניק (1,933 מטרים).
בשנת 2001 העניק אונסק"ו לשטח של 15,539 קמ"ר בסיחוטה-אלין מעמד של אתר מורשת עולמית, בין השאר, בשל חשיבותו של האזור ל:
הישרדותם של מינים בסכנת הכחדה כגון מרגון סיני, ינשוף-דגים בלקינסטון, והטיגריס הסיבירי
ב-2018 הורחבה ההכרזה של האתר והוא כולל מאז גם את עמק נהר ביקין.[1]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפעילות האנושית במקום החלה עוד בתקופה הפרהיסטורית. במאה ה-7 הוקמה במקום התיישבות שאנשיה דיברו בשפות טונגוסיות. ההתיישבות נקראה מוקרי והושפעה מהמונגולים והטורקים. באמצע המאה ה-19 הפך הנהר אוסורי לחלק מהמזרח הרחוק הרוסי, ולאחר מכן המקום הושפע גם ממגמות מערביות.
1900 מהגרים סינים שהגיעו למקום הביאו איתם את דת הטאואיזם שהתערבבה עם דת האדגה הפגאנית. התרבות המקומית עברה שינוי נוסף כאשר למקום הגיעו המאמינים הרוסים הישנים למקום מתוך מטרה למצוא מקלט בגלל רדיפות דתיות.
בעשור הראשון והשני של המאה ה-20 נערך מחקר מקיף בסיחוטה-אלין על ידי ולדימיר ארסנייב (1872–1930). ארסנייב תיאר את ממצאיו במספר ספרים, שב-1975 הפכו לסרט קולנוע זוכה פרס אוסקר של הבמאי אקירה קורוסאווה. ב-1935 הוקמו שמורות הטבע סיחוטה-אלין ולאזו על מנת לשמר את המאפיינים הייחודיים של המקומות הללו.
תהליך הקולקטיביזציה ברוסיה הגיע גם לאזור זה. בשלהי שנות ה-30 אוכלוסיית המקום רוכזה בשתי התיישבויות, שמביניהן קרסני יאר קיימת עד היום.
ב-12 בפברואר 1947 התרחשה פגיעת מטאוריט סיחוטה-אלין שגרמה לפיצוץ עז. המטאוריט פגע בקרקע במרחק 440 קילומטרים צפון-מזרחית לוולדיווסטוק.
ב-1993 הוקמה הטריטוריה האתנית סיחוטה-אלין עבור האנשים הקשורים לסביבת הטייגה (יערות אורן), המייצגת את עקרון שימור הטבע שמאפיין את התושבים המקומיים. אולם, בגלל גודלה הקטן של האוכלוסייה (כ-2,000 תושבים) והשפעות זרות, דרך החיים המסורתית במקום נתונה בסכנה.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיחוטה-אלין נמצא בחוף המזרחי של יבשת אסיה בין החלק הצפון-מזרחי של סין לבין ים יפן. השטח הכולל של אתר המורשת העולמית הוא 1,549.179 קמ"ר, והוא מחולק לחמישה אזורים נפרדים. במקום חיים רק כ-2,000 איש, ומספר זה נמוך מאוד בהשוואה לצפיפות האוכלוסין הסיבירית הממוצעת. ייחודיותו של האזור נובעת משליטתם בנוף של יערות האורן הקוריאני הנמצאים משני צדדיו של עמק ביקים בצפון-מערב ושמורת הטבע סיחוטה אלין בדרום, ויערות מחטניים ואלון יפני על החוף. הסביבה הטבעית של סיחוטה אלין יציבה ולא סובלת מזיהום.
סיחוטה-אלין מהווה את אחד מאזורי האקלים הממוזג המיוחדים בעולם. במקום מתקיימים מינים המאפיינים טייגה צפונית (כגון מיני אייליים ודוב חום) במקביל למינים טרופיים כגון נמר אמור, טיגריס סיבירי ודוב שחור אסייתי. העץ העתיק ביותר במקום הוא טקסוס יפני (Taxus cuspidata), שגילו מעל 1,000 שנים.
סיחוטה-אלין היא מקום המגורים של אנשי האדגה המתגוררים ברובם בכפר קרסני יאר בעמק ביקים. הפעילות העיקרית שלהם היא ציד, דיג וקטיפת שרכים, גרגרי יער, פטריות וזרעים. אחד מבתי הגידול החשובים בסיחוטה-אלין משתרע על האזורים הבינוניים והגבוהים של נהר אימן. בבית הגידול הזה חיים מינים רבים כגון ג'ינסנג וטיגריס סיבירי ביחד עם 122 אנשים מבני האדגה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מרכז סיחוטה-אלין באתר אונסק"ו (באנגלית).
