עמוס לוינברג
 | |
| לידה | 1949 (בן 75 בערך) |
|---|---|
| מדינה |
ישראל  |
| כינוי | הקב"ר המזמר, הפרופסור היהודי |
| השכלה |
בית הספר הריאלי העברי בחיפה |
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל |
| דרגה |
 סגן |
| תפקידים בשירות | |
| קצין בינה רשתית ביחידה 848 של אגף המודיעין | |
| פעולות ומבצעים | |
 מלחמת ההתשה מלחמת יום הכיפורים | |
  | |
עמוס לוינברג (נולד ב-1949) שימש קצין בינה רשתית (קב"ר) ביחידה 848 (שמה שונה מאז ל"יחידה 8200") ששהה במוצב החרמון בתחילת מלחמת יום הכיפורים. הוא נשבה יחד עם 31 מחיילי המוצב בעת שכוחות צנחנים סורים כבשו את המוצב, וסיפק לשוביו מידע סודי רב על צה"ל. עקב כך כונה "הקב"ר המזמר" ובפי הסורים כונה "הפרופסור היהודי".
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמוס לוינברג נולד בישראל, כבן יחיד למשפחה של ניצולי השואה. בגיל 10 התייתם מאביו. למד בבית הספר הריאלי בחיפה,[1] במגמת מזרחנות, שכללה לימודי ערבית. בשנת 1968 התגייס לצה"ל והוצב באגף המודיעין. הוא הוצב ביחידה העוסקת בפענוח צפנים, עבר קורס קצינים ומונה לקצין בינה רשתית שעסק במידע אודות הצבא הסורי.
לוינברג נחשף למידע מודיעיני רב במסגרת תפקידו. בהיותו סקרן, ועקב רשלנות של מפקדיו ועמיתיו, עיין גם במסמכים שאמורים היו להיות חסויים מפניו. מידע רב ממסמכים אלה נשמר בזיכרונו הפנומנלי. תא"ל (מיל') ראובן ירדור, מראשי אמ"ן באותה עת, אמר: "מי לא הכיר את הקצין הסקרן בעל הזיכרון הפנומנלי, שהאמביציה שלו לדעת הכול - אבל הכול - שברה כל מידור אפשרי באמ"ן עוד לפני המלחמה".[2]
הנפילה בשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-3 באוקטובר 1973 נשלח על ידי מפקדו למוצב החרמון הישראלי, למלא את מקום מפקד בסיס ברוש, יחידת המשנה של יחידת האזנה 848. ב-6 באוקטובר 1973, שעות אחדות לאחר פרוץ הקרבות, נכבש מוצב החרמון על ידי כוח קומנדו סורי, ו-26 מחייליו, ולוינברג בתוכם, נפלו בשבי הסורים (חמישה חיילים נוספים נשבו רק ב-12 באוקטובר 1973). על מה שראה מיד לאחר שנשבה והוצא מן המוצב, סיפר[3]:
ראיתי מטוסים שלנו בורחים מערבה, לכיוון טבריה ומטולה. ראיתי את הטילים דולקים אחריהם ופוגעים ומצנחים נפתחים. הייתה לי הרגשה שהמדינה התמוטטה...
לאחר שהובהר לחוקרים הסורים שלוינברג הוא קצין מודיעין, התנהלה חקירתו בשפה הערבית בלבד. חוקריו הצליחו לגרום לו להאמין כי מדינת ישראל חרבה, וכי הם יוזמים הקמת "מוזיאון הנצחה" למודיעין הישראלי. לוינברג התפתה לדבר. ירדור תיאר זאת: "לוינברג זימר לחוקרים הסורים עוד ועוד, עד שהם עצמם לא יכלו לעמוד בשטף המידע שזרם ממנו. הם הרימו ידיים ואמרו לו: 'אדוני, תעשה לכולנו טובה ותכתוב הכול בעצמך'".[2] לוינברג מילא מחברות שלמות עמוסות מידע על המבנה, בעלי התפקידים, משימות, דרכי פעולה של יחידת הסיגינט הצה"לית וכן מידע על יחידות מודיעין אחרות, במשך ארבעה חודשים בתנאי בידוד. לאחר מכן הועבר לכלא אלמזה שבפאתי דמשק והוחזק בו בחדר אחד עם שאר שבויי צה"ל למשך מספר חודשים נוספים[4]. ברשתות הקשר הערביות דיברו על "הפרופסור היהודי שכותב ספרים". רק לאחר מכן הבינו בצה"ל את משמעותה האמיתית של הידיעה: המידע שסיפק לוינברג גרם לתדהמה בסוריה לנוכח ההיקף והאיכות של המודיעין הסיגינטי הצה"לי והמקורות למודיעין זה (כולל פעילותה של סיירת מטכ"ל[5]). בכך גרמה חקירתו של לוינברג לאובדן מקורות מודיעיניים של צה"ל. משהתברר היקף המידע שמסר לוינברג לסורים, לא היה מנוס משידוד מערכות באגף המודיעין.
לוינברג חזר לישראל במסגרת עסקת חילופי שבויים. לאחר חזרתו נחקר במתקן החקירות בזכרון יעקב במשך זמן רב. בתקופת חקירתו נפגשה עמו ראש הממשלה גולדה מאיר. הרמטכ"ל מוטה גור החליט שלא להעמידו לדין צבאי. לבסוף הוא הוכר כנכה צה"ל.
בשנות התשעים של המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 שימש לוינברג מנחה להיסטוריה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הפתוחה, עד יציאתו לגמלאות. הוא נשוי ואב לילדים, ומתגורר בחיפה.
הערכת התנהגותו בשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד לדימוי שכיח בתרבות הישראלית, רוב שבויי צה"ל אינם מחזיקים מעמד בחקירתם בשבי.[6] לטענת ירדור, גם במלחמת יום הכיפורים הנחת העבודה הייתה שכל מה שיודע השבוי הופך לידוע גם לאויב.[7] אף על פי כן, לאחר שובו של לוינברג לישראל היו שדרשו להעמידו לדין באשמת בגידה. לאחר פגישה בין לוינברג לבין הרמטכ"ל, הוחלט לסיים את שירותו של לוינברג ללא הליכים משמעתיים או פליליים. בדומה לקציני בינה רשתית אחרים באותה עת, לא הוכשר לוינברג להתמודדות עם הלחץ הנפשי העצום שהופעל על חיילים בשבי הסורי. גם סדרת השבי שהייתה נהוגה לפני המלחמה (ולא הועברה ללוינברג), נמצאה שגויה מן היסוד לאחר המלחמה.[8]
היו מבין מפקדיו של לוינברג (כמו יואל בן-פורת) שאמרו שציפו ממנו להתאבד, ולא לאפשר לידע שרכש ליפול בידי הסורים. על כך העיר משה זונדר בספרו "סיירת מטכ"ל": "לעניות דעתי, עמדה כזאת מבטאת חוצפה ועזות מצח מצד מפקדים שישבו לבטח במפקדותיהם, ולא חוו אפילו חצי שעה של ישיבה בשבי".
בראיון שקיים משה זונדר עם לוינברג בפברואר 1990 נמנע הלה מלהכחיש את המיוחס לו. בין היתר אמר לוינברג בראיון:
יש הבדל גדול בין כוונה לתוצאה. לא ערקתי לדמשק עם מזוודות שהכילו חומר 'סודי ביותר'. כל מה שקרה הוא פועל יוצא מנפילתי בשבי. לשם כך צריך להבין את המצב הפסיכולוגי של אדם שנופל בשבי. זה לא תמיד היה בשליטתי, ולא תמיד מרצון. הרגשתי שאני בנסיגה, ויום אחד אפסיק לזכור איך קוראים לי ואתחיל לשקוע בשכחה. הם ניצלו את זה. הרגשתי שאני מרוקן את עצמי ממה שהיה לי ואחרי זה אני לא אחיה יותר... אצלי המלחמה התחילה ב-3.10.1973 ומהרבה בחינות נמשכת עד היום. אותי המערכת לא שחררה. חשבתי פעמים רבות להתאבד. לא היה לי אומץ. קראתי לזה תאריך השחרור הסופי שלי מצה"ל.[9]
סג"ם אברהם וייס היה קצין מודיעין שנפל בשבי בתחילת מלחמת יום הכיפורים וקיבל ציון לשבח מקצין מודיעין ראשי על התנהגותו בשבי. כשנשאל לדעתו על לוינברג, השיב וייס:
אני ממש לא ממליץ לשפוט אנשים במצבים האלה. אני לא חושב שהאמירה של מפקדיו של לוינברג שהוא היה צריך להתאבד או שהיה צריך להעמיד אותו למשפט על בגידה היא רצינית. אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו. כל אחד מגיב אחרת לגמרי למצבים הללו.[10]
הספר מלחמת יום כיפור – זמן אמת מעריך את מעשיו של לוינברג: "פרשת לוינברג היא יום כיפור של מערך האיסוף של המודיעין הישראלי, כמו שההפתעה היא הקטסטרופה של מחלקת המחקר."[11]
בקהילת המודיעין הישראלית הפך לוינברג לסמל לנחקר ש"זימר" בחקירה. מיכה קובי, בכיר בשב"כ לשעבר, אמר ב-2009:
אפשר לחלק נחקרים לשלוש רמות: נחקר מודה, נחקר מודה ומנדב מידע, ויש את הנחקר שאנחנו קוראים לו 'נחקר 8200', על שם אותו קצין מיחידת המודיעין 8200 שמכר לסורים את כל מה שהוא יודע על כל יחידה ויחידה בצה"ל.[12]
בראיון שנתן בשנת 2016 לתוכנית "אולפן שישי" של ערוץ 2, הביע לוינברג לראשונה הערכה לפיה סמי אמת שהחדירו הסורים למשקאות שנתנו לו בשבי, היו בין הגורמים שהביאו אותו לספר להם את כל מה שידע.[13]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משה זונדר, סיירת מטכ"ל, הוצאת כתר, 2000, עמ' 104–105
- רונן ברגמן וגיל מלצר, מלחמת יום כיפור - זמן אמת, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 361–362
- רמי טל, רונן ברגמן וגיל מלצר, "האיש שסיפר הכל", ידיעות אחרונות, 5 באוקטובר 2003
- משה גבעתי, המערכה בחרמון - הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, צה"ל - הוצאת "מערכות" ומודן (הוצאת ספרים), תל אביב: 2015, עמ' 72, 109, 123, 132, 136-135, 167-165, 539
- אילן כפיר, "הקרב על החרמון", הוצאת דביר, 2013
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יגאל מוסקו, האיש שידע יותר מדי, באתר מאקו, 2 בספטמבר 2016; במקור, מתוך "אולפן שישי"- יוסי מלמן, הזמיר שנחשף: גרסתו של קצין המודיעין שנפל בשבי הסורי לא מוסיפה לו כבוד, באתר מעריב אונליין, 10 בספטמבר 2016
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בוגרים לפי מחזורים > מ"ט 1968, באתר האינטרנט של בית הספר הריאלי
- ^ 1 2 ריאיון לכתב "מעריב" יצחק לץ, מצוטט בספר סיירת מטכ"ל, עמ' 104
- ^ אביעזר גולן, מוצב החרמון: הפצע, מתוך מוסף מיוחד של "ידיעות אחרונות" במלאת 10 שנים למלחמה, 16.9.1983
- ^ אמנון שרון, שפוי בדמשק, 2005, בעיקר בעמ' 105 - 106
- ^ דן מרגלית ורונן ברגמן, הבור - הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל, 2011, עמ' 39
- ^ דליה גבריאלי, Israel’s Cultural Code of Captivity and the Personal Stories of Yom Kippur War Ex-POWs Armed Forces & Society, Vol. 33, No. 1, 94-105, 2006
- ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, 2000, ISBN 9650709584 - עמ' 104–105
- ^ רונן ברגמן וגיל מלצר, זמן אמת - המהדורה המעודכנת, הוצאת ידיעות אחרונות
- ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, עמ' 105
- ^ רונן ברגמן וגיל מלצר, זמן אמת - המהדורה המעודכנת, הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 445
- ^ מלחמת יום כיפור - זמן אמת, עמ' 362
- ^ אריק וייס, בעבור מג'דרה וסטייק, באתר nrg, 23 בינואר 2009
- ^ יגאל מוסקו, האיש שידע יותר מדי, באתר מאקו, 2 בספטמבר 2016; במקור, מתוך "אולפן שישי"