פטר הנדקה
 | |
| לידה |
6 בדצמבר 1942 (בן 81) גריפן, אוסטריה  |
|---|---|
| מדינה |
אוסטריה |
| לאום | אוסטריה |
| עיסוק | סופר |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת גראץ |
| שפות היצירה | גרמנית |
| תחום כתיבה | פרוזה, מחזות |
| סוגה |
רומן, תסריט, יומן, פואמה, מסה, שירה, תיאטרון, סיפור קצר, מחזה |
| זרם ספרותי |
קבוצת 47, הקבוצה הוינאית |
| יצירות בולטות |
העלבת הקהל, Short Letter, Long Farewell, אומללות שמחה בחלקה, The Moravian Night, חרדתו של השוער בבעיטת ה-11, האשה האטרת |
| תקופת הפעילות |
מ-1959 |
| הושפע מ |
ז'ורז' ברנאנוס, פרנץ קפקא, ויליאם פוקנר, סמואל בקט, קרל קראוס |
| בן או בת זוג |
Sophie Semin (1995–?) |
| צאצאים |
Amina Handke, Léocadie Handke |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
 |
  | |
פטר הנדקה (בגרמנית: Peter Handke נולד ב-6 בדצמבר 1942 בגריפן) הוא סופר, מחזאי, תסריטאי, ובמאי קולנוע אוסטרי. כתיבתו מהווה חלק מהגל החדש בספרות הכתובה בשפה הגרמנית באוסטריה. ספריו תורגמו ליותר מעשרים שפות וזיכו אותו בפרסים ספרותיים רבים. בשנת 2006 בוטלה מועמדותו לקבלת פרס היינריך היינה המוענק על ידי העיר דיסלדורף, בשל תמיכתו ברודן הסרבי סלובודן מילושביץ'. הנדקה הוכרז כזוכה בפרס נובל לספרות בשנת 2019, בנימוקי השופטים צוין כי הפרס ניתן לו בשל ”עבודה מעוררת השראה ושפה חכמה שבעזרתה חקר את החוויה האנושית”[1].
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לידה ושנות מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פטר הנדקה נולד בביתו של סבו בגריפן שבחבל קרינתיה, אז בגרמניה הנאצית, היום באוסטריה. אמו, מריה סיווץ, הייתה סלובנית ילידת קרינתיה והיא פגשה את אביו שהיה עובד בנק גרמני שהוצב כחייל באזור. זמן קצר לאחר מכן, נכנסה מריה להיריון, אך עוד לפני לידתו של בנה, נטשה את בן זוגה ונישאה לאדולף ברונו הנדקה, אביו החורג של פטר הנדקה, שהיה כרטיסן בטראם של ברלין וחייל בוורמאכט. בזמן מלחמת העולם השנייה היו בני המיעוט הסלובני בקרינתיה שנכלאו במחנות ריכוז אך עד שנת 1945 משפחת הנדקה כמעט ולא חשה במאורעות המלחמה.
ברלין וחזרה לגריפן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1945, עברה משפחת הנדקה להתגורר בברלין בפרוור פנקו שחלקו נהרס במלחמה, והיה בשליטה סובייטית. שנתיים לאחר מכן ב-7 באוגוסט 1947, נולדה מוניקה, אחותו של פטר הנדקה. לאביו החורג לא הייתה עבודה קבועה והתנאים הפוליטיים באותה עת לא הפיחו במשפחה תקוות רבות לשיפור מצבם הכלכלי. מספר ימים לפני שהחל המצור על ברלין ב-24 ביולי 1948, חצתה המשפחה את הגבול במשאית בדרכה חזרה לגריפן באוסטריה. עבור פטר הנדקה, הייתה זו חוויית ילדות שנחרטה בזיכרונו ותועדה בחיבור שכתב בבית ספרו בשנת 1957.
חיי כפר ותחילת לימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חזרתו של הנדקה בן ה-6 לגריפן, לוותה בקשיים. המבטא הברלינאי שדבק בו, הקשה עליו ליצור קשרים עם בני גילו, והמצב הכלכלי של הוריו היה בכי רע. אביו היה מובטל והמשפחה התקיימה בדוחק מדמי אבטלה. בנוסף, התמכרותו של האב לטיפה המרה, הובילה לוויכוחים קולניים עם אשתו שתרמו לאווירה קשה בבית. בסופו של דבר מצא האב תעסוקה אצל אחיו גיאורג, אך המשפחה נותרה ענייה. באותה עת, חווה הנדקה את חיי הכפר המלווים בביקורים בכנסייה, בטיולים בחיק הטבע ובפסטיבלים המקומיים. רבים מהרשמים הללו עובדו מאוחר יותר בספריו, ומצאו מקום לראשונה ברומן הביכורים שלו 'הצרעות' (Die Hornissen) שיצא לאור בשנת 1966. בין השנים 1948 - 1952, למד בבית ספר יסודי, ולאחר מכן למד שנתיים בבית הספר המרכזי לבנים ולבנות.
פנימייה קתולית בטזנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1954 נשלח על ידי הוריו ללמוד בפנימייה קתולית בטנזנברג, שייעודה העיקרי היה בהכשרת סטודנטים לכמורה. במקום זה למד הנדקה לטינית, יוונית, אנגלית, איטלקית וקצרנות. פרופסור רינהרד מוסר, שהקים את בית הספר זיהה את כישרונו של הנער ועודד אותו לכתוב. ואכן לא חלף זמן רב והנדקה פרסם בעיתון בית הספר טקסט בן 16 עמודים, שכותרתו הייתה "החיים שלי".
לימודים בקלגנפורט[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1959, החליט הנדקה לעזוב את הפנימייה באמצע שנת הלימודים, כתוצאה מהשינויים שחלו במקום. טקסי הבוקר הדתיים שהיה עליו לקחת בהם חלק, היו לו לזרא והוא מאס באיסורים שהחלו להוות חלק מהותי משגרת המקום, כדוגמת איסור קריאתם של ספריו של גרהם גרין. הוא חזר לבית הוריו ונרשם לבית ספר תיכון בקלגנפורט המרוחק 35 קילומטר מבית הוריו, שאליו היה נוסע מדי יום באוטובוס.
תחילת פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כישרונו הספרותי זכה שוב להכרה בתחרות ספרותית שנערכה בקרב התלמידים בקלגנפורט. שני טקסטים שכתב: 'חסר השם' ב-13 ביוני 1959 ו'בבינתיים' ב-14 בנובמבר 1959 זכו בפרס והתפרסמו בעיתון המקומי. בשנת 1961 סיים את לימודיו בהצטיינות והחל ללמוד משפטים בגראץ. במהלך לימודיו, התגורר בחדר קטן ששכר במחוז גראץ-וולטנדורף. התשלום עבור המחיה והלימודים מומן בחלקו על ידי הוריו, ובחלקו על ידי מלגה שקבל ובאמצעות השכר שהרוויח מהוראת יוונית ומעבודה נוספת כפקיד בהזמנת מוצרים בדיוור ישיר. הוא החל לסבול מכאבים בעיניו בגלל אור הניאון שהיה דלוק דרך קבע במקום עבודתו וקיבל את המלצתו של רופא עיניים שיעץ לו להשתמש במשקפיים עם עדשות כהות. במהלך הזמן הפכו העדשות הכהות לסימן ההיכר של הסופר הצעיר בהופעותיו הפומביות.
במהלך לימודיו, נהג הנדקה לבקר מדי יום בבתי קולנוע ולצפות בסרטים. מאוחר יותר תורגמה אהבתו למדיה בכתיבת תסריטים, בבימוי, וכחבר בוועדת שופטים בפסטיבלי הסרטים של קאן ושל ונציה. באותה עת למד להוקיר את מוזיקת הרוק והיה מעריץ נלהב של הביטלס, הרולינג סטונז ומוזיקאים צעירים בני דורו. ביטוי לכך ניתן לראות מאוחר יותר בספריו, שבהם מוטמעים חלק ממילות השירים האהובים עליו. במקביל ללימודיו ולתחביביו, היה נוהג גם לשבת בבתי קפה ולכתוב הגיגים.
בשנת 1963, החל הנדקה לעבוד במחלקה הספרותית של רדיו גרץ. הוא כתב עבור הרדיו בנושאים שונים: רוק, כדורגל, שחקני קולנוע, סרטי אנימציה, ביקורות על ספרים ועוד ושם בא לידי ביטוי סגנון כתיבתו המיוחד. באותה עת הצטרף לקבוצת סופרים שכינתה את עצמה בשם 'פורום שטדטפארק' (Forum Stadtpark) והתוודע לאלפרד קולריץ' (Kolleritsch Alfred) עורך כתב העת הספרותי 'מניוסקריפט' (manuscripts), שפתח את שערי המגזין בפני חברי הקבוצה.
בחודשים יולי אוגוסט 1964, שהה הנדקה עם חבר שהכיר מתקופת לימודיו בתיכון, באי היוגוסלבי קרק והחל לכתוב שם חלקים גדולים מהגרסה הראשונה של רומן הביכורים שלו 'הצרעות'. בשנת 1965 כתב גרסה משופרת ועם סיומה שלח את כתב היד להוצאת ספרים, שדחתה אותו. בקיץ 1965 התקבל כתב היד על ידי הוצאת הספרים Suhrkamp. מעט מאוחר יותר, נטש הנדקה את לימודיו כדי להתמסר לחלוטין לעבודתו כסופר.
באביב 1966, אימץ הנדקה את התספורת וסגנון הלבוש של הביטלס וזכה בשל הופעתו לתשומת לב רבה, עת נכח במפגש הספרותי של קבוצת 47 שנערך באוניברסיטת פרינסטון. במפגש זה, הנדקה בן ה-23 לא חשש להעביר ביקורת חריפה על סופרים בעלי שם כגון גינטר גראס, פטר וייס וזיגפריד לנץ ועל "הספרות הטיפשית והאימפוטנטית" לדבריו, שקנתה אחיזה בקרב הסופרים בגרמנית. אירוע זה הביא לו תשומת לב בינלאומית[2]
בשנת 1966 יצא לאור מחזהו העלבת הקהל "Publikumsbeschimpfung" שזכה להצלחה רבה, חרף היותו ניסיוני. המחזה הועלה לראשונה ביוני באותה שנה בתיאטרון "Theatre am Turm" בפרנקפורט, גרמניה כחלק מפסטיבל התיאטרון הניסויי.
בשנת 1967 יצא לאור מחזהו קספר המבוסס על סיפורו האמיתי של קספר האוזר. המחזה הועלה לראשונה בשנת 1968 והיה המחזה הראשון באורך מלא של הנדקה.
בחודש נובמבר 1971, אמו של הנדקה שמה קץ לחייה בגיל 51. במכתב הקצר שהותירה אחריה, כתבה כי "בלתי מתקבל על הדעת להמשיך לחיות".
בשנת 1972, בעקבות מות אמו, כתב את הספר אומללות שמחה בחלקה.
תיאטרון וקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
משנת 1973 ואילך פנה בעיקר לתסריטאות ומחזאות. בשנת 1973 כתב את המחזה הם מתים שהועלה לראשונה בשנת 1974.
בשנת 1975 כתב את התסריט לסרט תנועה מוטעית בשיתוף עם הבמאי המצליח וים ונדרס.
בשנת 1984 כתב את המחזה הרכיבה על פני הבודנזה.
בשנת 1987 כתב את התסריט לסרט מלאכים בשמי ברלין שזכה בפרסים רבים ביניהם פסטיבל קאן וכן זכה לפופולריות רבה בקרב קהל הצופים ברחבי העולם.
בשנת 1989 כתב את המחזה השעה בה לא ידענו כלום אחד על השני שעלה לראשונה באוסטריה בשנת 1992 ולאחר מכן זכה לגרסאות רבות ביניהן של אוהד נהרין.
בשנת 2020 כתב את המחזה זדאנק אדאמק העוסק בסיפורו האמיתי של סטודנט צ'כי שהצית את עצמו למוות בכיכר ואצלב בפראג בשנת 2003.
עמדות שנויות במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנדקה נודע בכך שהכחיש את פשעי המלחמה שביצעו הסרבים ביוגוסלביה וכן השתתף בהלווייתו של הרודן סלובודן מילושביץ' בשנת 2006 בבלגרד.
פרס נובל[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פועלו בתחומי הספרות הקולנוע והתיאטרון הוענק לו פרס נובל לספרות בשנת 2019.[3] בעקבות עמדותיו הפוליטיות השנויות במחלוקת התפטרו שניים מחברי ועדת הפרס לאחר שנודע על מתן הפרס להנדקה.
חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשוי בשנית לסופי סמין הנדקה ומתגורר באוסטריה.
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1973: פרס ביכנר
- 2002: America Award
- 2008: Großer Literaturpreis der Bayerischen Akademie der Schönen Künste
- 2009: פרס פרנץ קפקא
- 2012: Mülheimer Dramatikerpreis
- 2019: פרס נובל לספרות
תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קספר (מחזה), תרגום: אברהם הוס, חוברת 7 של כתב-העת סימן קריאה, 1977
- נפילתן של קוֹנָאוֹת על מסלול כדורֶת כפרי (סיפור), תרגום: גבריאל צורן, חוברת 7 של כתב-העת סימן קריאה, 1977
- מקבץ שירים, תרגום: בנימין הרושובסקי, חוברת 7 של כתב-העת סימן קריאה, 1977
- חרדתו של השוער בבעיטת ה-11, תרגום: גדעון טורי, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1979
- אומללות שמחה בחלקה, תרגום: אילנה המרמן, תל אביב, כנרת זמורה-ביתן דביר, 1980; יצא לאור בתרגום מחודש של המרמן בתוספת אחרית דבר ב-2021, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, אומללות שאינה מבקשת דבר[4]
- הרכיבה על פני הבודנזה, תרגום שמעון לוי, המרכז הישראלי לדרמה, 1984
- העלבת הקהל, תרגום: שמעון לוי, תל אביב, אור עם, 1990
- האשה האטרת, תרגום: רחל בר חיים, ירושלים, שוקן, 1997
פילמוגרפיה חלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]
תסריטאי בלבד[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חרדתו של השוער מפני בעיטת העונשין (1972)
- תנועה מוטעית (1975)
- מלאכים בשמי ברלין (1987)
במאי ותסריטאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האישה האיטרת (1978)
- ההיעדרות (1992)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פטר הנדקה – 'מניפסט' (מגרמנית: מיכל סגל), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה, 2015
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פטר הנדקה, באתר פרס נובל (באנגלית)
- פטר הנדקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רשימה מלאה: כל מחזותיו של פטר הנדקה
- רשימה מלאה: כל סרטיו של פטר הנדקה
- הניו יורק טיימס, המחזאי פטר הנדקה נגד תיאטרון הקומדי פרנסז, באתר הארץ, 11 במאי 2005
בני ציפר, פרס נובל בספרות | מה חשב בני ציפר על אחד מספריו של פטר הנדקה?, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2019- יובל פלוטקין, אולגה טוקרצ'וק ופטר הנדקה הם הזוכים בפרס נובל לספרות, באתר ynet, 10 באוקטובר 2019
- פטר הנדקה, שיר ילדות: כְּשֶׁהַיֶּלֶד עוֹד הָיָה יֶלֶד, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2021
פטר הנדקה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "הארץ", זוכי פרס נובל לספרות: אולגה טוקרצ'וק ופטר הנדקה, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2019
- ^ Peter Handke’s wilful controversies
- ^ עמר לחמנוביץ, סערת הנובל התורנית מעירה את הדיון על ספרות ופוליטיקה, באתר ישראל היום, 27 באוקטובר 2019
- ^ איתמר בן-עמי, "אומללות שאינה מבקשת דבר": חתן פרס נובל פטר הנדקה נפרד מאמו, באתר הארץ, 17 במרץ 2022
| זוכי פרס נובל לספרות | ||
|---|---|---|
| 1901–1925 | פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גרי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925) | 
|
| 1926–1950 | דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950) | |
| 1951–1975 | לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגווי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יוהנסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975) | |
| 1976–2000 | בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000) | |
| 2001 ואילך | נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) | |