פיליפו טליוני
 | |
| לידה |
5 בנובמבר 1777 מילאנו, דוכסות מילאנו  |
|---|---|
| פטירה |
11 בפברואר 1871 (בגיל 93) קומו, איטליה |
| מדינה |
ממלכת איטליה |
| מעסיק |
תיאטר אם קרנטנרטור, האופרה הלאומית של פריז |
| בן או בת זוג |
סופי קרסטן |
  | |
פיליפו טליוני (הידוע גם כפיליפה טליוני, באיטלקית: Filippo Taglioni 5 בנובמבר 1777 – 11 בפברואר 1871) היה רקדן וכוריאוגרף איטלקי ומורה אישי לבתו, הבלרינה הרומנטית המפורסמת מארי טליוני. (גם בנו, פאול טליוני, היה רקדן בלט.) כמו כן, אף כי הגרסה של אוגוסט בורנונביל מוכרת יותר, טליוני הוא הכוריאוגרף המקורי של הסילפידה, משנת 1832.[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טליוני נולד במילאנו והוכשר כרקדן בבלט קלאסי בעיקר אצל קארלו בלאסיז וז'אן פרנסואה קולון. הופעתו הראשונה כרקדן הייתה בגיל 17 בפיזה, שם ביצע תפקידי נשים. הוא רקד בעוד ערים איטלקיות לפני שהתקבל בגיל 22 כרקדן בבלט של האופרה הלאומית של פריז. בהזמנת אוגוסט וסטרי, היה לרקדן ראשי ומורה לבלט בבלט השוודי המלכותי בסטוקהולם.
בסטוקהולם, ב-1803, נשא לאישה את הרקדנית סופי קרסטן, בתם של זמר האופרה השוודי המפורסם כריסטופר כריסטיאן קרסטן והשחקנית הפולניה סופי סטבנובסקה. נולדו להם שני ילדים, מארי טליוני ופאול טליוני, ששניהם היו לרקדנים בעצמם.
שנים אחדות חיה המשפחה בווינה ובגרמניה אבל מאימת מלחמות נפוליאון העביר אותם פיליפו לפריז. הוא רקד ויצר בלטים בכל רחבי אירופה, בעיקר באיטליה, אוסטריה, שוודיה, דנמרק וגרמניה. לבסוף הוזמן לקבל עליו משרה קבועה יותר בתיאטר אם קרנטנרטור בווינה.
אחרי שהתיישב בווינה, הביא אליו את מארי, שלמדה בלט בפריז. כשהגיעה, התאכזב מהתקדמותה האמנותית והחל לאמן אותה בעצמו. הוא הורה לה להתאמן שש שעות ביום במשך שישה חודשים, תוך שימוש בשיטה מדורגת-רמות לאימון בטכניקה. הוא החמיר עמה מאוד ולא גילה כל אהדה לאצבעות רגליה הדואבות והמדממות. שאיפתו הייתה לשוות לסגנון ריקודה קלילות ועידון. בדגש על קפיצות קלילות כבלון ועל עבודה על קצות האצבעות, דבר שלא נשמע כמותו קודם לכן. כשהייתה מוכנה, החזיר אותה לפריז.
אחרי הופעת הבכורה המקצועית של מארי, גדלה הפופולריות שלה במידה כזאת, שאיפשרה לפיליפו לשאת ולתת על חוזה לשש שנים לשניהם. הבכורה המצליחה של "הסילפידה" ב-12 במרץ 1832 הביאה אותה למעמד של הפרימה בלרינה המהוללת ביותר של התקופה הרומנטית ואותו מיצבה ככוריאוגרף הנודע ביותר בתקופתו. יש אומרים, שבלילה זה החלה התקופה הרומנטית הגדולה של הריקוד. הודות להצלחה כבירה זו, יצאו שניהם למסעות הופעות משותפים הן באירופה והן ברוסיה.
בזקנתו, נעשה טליוני אקסצנטרי ובלתי צפוי, ובסופו של דבר איבד את כל ההון, שמארי צברה בחיסכון זהיר, בהשקעות חסרות שיקול דעת. אף על פי כן, הוא מוכר כחלוץ בסגנון בלט, שנועד לשנות לתמיד את עצם טבעה של אמנות זו.
טליוני מת בקומו, איטליה ב-5 בפברואר 1871, בן 93.
תפיסות מוטעות לגבי "הסילפידה"[עריכת קוד מקור | עריכה]
קהל צופי-הבלט מכיר את הבלט הרומנטי הסילפידה (La Sylphide), שהכוריאוגרפיה שלו היא יצירתו של מנהל הבלט הדני אוגוסט בורנונביל. זהו אכן בלט "הסילפידה" שהקהל מיטיב להכיר כיום, אבל לא זו הגרסה שהוצגה בשנת 1832.
ההפקה המקורית של "הסילפידה" עלתה לראשונה בביצוע בלט האופרה של פריז ב-1832, בכוריאוגרפיה של פיליפו טליוני עצמו למוזיקה של ז'אן מדלן שנייצהפר, עם לברית מאת אדולף נוריט בעקבות סיפור של שארל נודייה. את התפקידים הראשיים רקדו מארי טליוני וז'וזף מאזילייר.
בתחילה התכוון בורנונביל להעלות את הגרסה של 1832 בדנמרק, אבל האופרה של פריז דרשה מחיר גבוה מדי לתפקידי התזמורת בפרטיטורה של שנייצהפר. כיון שכך, החליט בורנונביל להעלות גרסה משלו של "הסילפידה" באותה עלילה, עם מוזיקה חדשה מאת הרמן סוורין לוונשלד. הצגת הבכורה הייתה ב-1836 עם ילדת הפלא לוסיל גראהן ובורנונביל בתפקידים הראשיים. הודות למסורת האיתנה של הבלט הדני המלכותי, גרסה זו עודנה מבוצעת עד היום בדנמרק, והוצגה מאז ברחבי העולם.
ב-1972 החזיר מנהל הבלט פייר לאקוט את בלט "הסילפידה" המקורי של פיליפו טליוני אל בלט האופרה של פריז, עם הבלרינה הנודעת גיזלן תזמאר בתפקיד רוח היער. המוזיקה המקורית של שנייצהפר שוחזרה מכתב יד שנשמר בספרייה הלאומית של צרפת. כיון שהכוריאוגרפיה המקורית של טליוני אבדה מכבר, כתב לאקוט את הבלט בסגנון תקופתי. בלט האופרה של פריז הוציא מאז שני DVD של ההפקה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פיליפו טליוני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ http://www.the-ballet.com/sylphide.php "הסילפידים", אנציקלופדיה לבלט