פרנץ פון ביירוס

פרנץ פון ביירוס
Franz von Bayros
	פרנץ פון ביירוס בשנת 1898
לידה	28 במאי 1866; זאגרב, אוסטריה
פטירה	3 באפריל 1924 (בגיל 57); וינה, אוסטריה
מקום קבורה	בית הקברות המרכזי בווינה
מקום לימודים	האקדמיה לאמנויות בווינה
תחום יצירה	ציור
זרם באמנות	אר נובו

פרנץ פון ביירוס (בגרמנית: Franz von Bayros; ‏28 במאי 1866 - 3 באפריל 1924) היה אמן מסחרי, מאייר וצייר אוסטרי, הידוע בעיקר בזכות סיפוריו השנויים במחלוקת. הוא השתייך לתנועה הדקדנטית (אנ') באמנות כמו גם לזרם אר נובו, ולעיתים קרובות הפיק תועלת והתפרנס מנושאים ארוטיים וסיפורים פנטסמגוריים המבטאים אימה ופחד.^[1]

חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנץ פון ביירוס הגיע ממשפחה אצילה, שעזבה את ספרד והתיישבה באוסטריה. כמעט כל אבותיו היו קצינים בשירות בית הבסבורג. אביו של ביירוס, אוטו פון ביירוס, עזב את שירותו הצבאי בשלב מוקדם כדי להמשיך בקריירה ברכבות האוסטריות. עבור ביירוס, שתשוקתו לציור התבררה מגיל שש, נדודיו המקצועיים החוזרים ונשנים של אביו תמיד נתנו לו השראה חדשה ומשתנה.

השנים הראשונות בווינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיים את בית הספר התיכון בווינה, עבר ביירוס את בחינת הקבלה באקדמיה לאמנויות יפות בווינה עם אדוארד פון אנגרת' בגיל 17. עם זאת, מוריו באותה תקופה, ציירי ההיסטוריה בקושי יכלו לתת לו הצעות מועילות. מותו המוקדם של אביו בשנת 1888 אילץ אותו לחשוב מחדש, ולזמן קצר חשב על הרעיון לוותר על הציור.

משנת 1890 ואילך העצים ביירוס את לימודיו. הוא השתלב בחברה הגבוהה ועד מהרה השתייך לחוג החברים של יוהאן שטראוס, שעם בתו החורגת אליס הוא נישא בשנת 1896. עם זאת, הנישואין היו רחוקים מלהיות מאושרים והסתיימו לאחר שנה.

מינכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1897 הפנה ביירוס עורף לווינה ועבר למינכן, מטרופולין האמנות של אותם ימים בעולם הגרמני.^[2] באותה תקופה מינכן הציעה לאמן מגוון רחב של הזדמנויות. בציור, העיר הייתה אחד המרכזים העיקריים של הנטורליזם הגרמני וגם ביתם של אימפרסיוניסטים חשובים רבים. במקביל היו עסקי ספרות מפותחים, ונוצרו מוציאים לאור חדשים רבים.

ביירוס למד בבית הספר המיוחד של אדולף הלצל בדכאו ובבית ספרו של היינריך קניר במינכן (שם הוכשר גם פאול קלה). למעשה, במהלך שלב זה של התפתחותו התרחשה פריצת הדרך לסגנון אינדיבידואלי ועצמאי. במקביל מצא קשר לחוגים האמנותיים בעיר ועד מהרה היה חבר בחברה שכללה גם את תילו פון סיבך, קרל גאורג פון מאסן והיסטוריון האמנות ד"ר האנס פלורקה.

הוא עשה צעדים גדולים בתחום האמנותי. הוא עסק באימפרסיוניזם ובנטורליזם והתרחק יותר ויותר מציור פורטרטים לעבר רישום.

בשנת 1904 הציגה ביירוס את התערוכה הגדולה הראשונה שלו במינכן, שהצליחה מאוד. הוא קיבל הזמנות לאיור ספרים.

הוא נסע לפריז ואיטליה למטרות לימוד. במיוחד לימודי סגנון הרוקוקו פתחו בפניו את עולם האירוטיות המתוחכמת, וכתוצאה מכך הוא התפרסם יותר ויותר כמאייר איורים אירוטיים - ובשנת 1911 אפילו נודע לשמצה כשהצנזורים התערבו והוא נאלץ לעזוב את מינכן.^[3]

הקווים העדינים האופייניים לעבודתו, דמיונו בעיצוב הקישוטים, משחקו העדין ברמיזות לא עדינות מדי, גזרו עליו מראש לצייר את המרהיב והארוטי. הוא כונה באותם ימים במינכן "שרטט נפלא של הרוקוקו הטהור ביותר".

חזרה לוינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשחזר לוינה הוא הרגיש זר. ביירוס התקשה למצוא קשר לשוק האמנות הווינאי, וזו כנראה אחת הסיבות לכך שהוא תכנן לעבור לרומא. תוכנית שבוטלה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא מצא חוג חדש של חברים טובים ומעניינים, והתחתן בשנית; עם זאת, לעיתים קרובות הוא כינה את חזרתו לווינה כ"גלות".

ההזמנות לאיורים של ספרים ומגזינים, וכרזות חזרו בהדרגה - במיוחד מאוסטריה, הונגריה ואיטליה.

השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק יום השנה ה-600 למותו של דנטה, אותו העריץ מאוד, בספטמבר 1921 נתן לו תנופה חדשה. ליום זה, כפי שאמר בעצמו, הוא רצה ליצור את "יצירת המופת שלו כמאייר ספרים". למעשה, 60 ציורי צבעי המים של הקומדיה האלוהית, שפורסמו על ידי אמלתה ורלאג בווינה במהדורה מפוארת של יצירתו של דנטה, ייצגו את המסמך הבוגר ביותר של איור הספרים שלו.

הצלחת העבודה על דנטה הייתה עצומה ותערוכות של צבעי המים בגרמניה ובאיטליה החזירו את הגדולה לשמו של ביירוס. אך ההצלחה החומרית הייתה זניחה. ביירוס עבד בקדחתנות על עבודתו במשך שנה וחצי עד שהתמוטט פיזית. גם פיחות הכתר האוסטרי פגע בהכנסותיו.

ב-2 באפריל 1924 נפטר האמן מדימום מוחי.