צבי נצר
 | |
| לידה |
20 באפריל 1920 קובל, אוקראינה  |
|---|---|
| פטירה |
13 בינואר 1993 (בגיל 72) |
| מדינה |
ישראל |
| מקום קבורה |
בית הקברות מורשה |
| מעסיק |
המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים |
  | |
_and_Antek_Zukerman_(right)_-_Warsaw_1946.jpg)
צבי נצר (20 באפריל 1920 - 13 בינואר 1993) היה מפעילי תנועת החלוץ הצעיר. איש המוסד לעלייה ב' ומראשי ארגון הבריחה שסייע ליהודים ממזרח אירופה לעלות ארצה. פעיל בארגון נתיב.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבי נצר נולד כצבי מלניצר בקובל שבפולין לאברהם מלניצר וחנה (לבית רוזמן). נצר היה הבכור מארבעה ילדים שנולדו לזוג (צבי, יעקב, אשר וחנה). האב אברהם עסק בכריתה וסחר בעצים וכן היה בעלים של מנסרה לעצי בנייה וריהוט וקיים בית אמיד. נצר למד בגימנסיה "תרבות" שבקובל. בזמן לימודיו הצטרף לתנועת דרור (במסגרת החלוץ הצעיר) ויצא למחנה מדריכים שם פגש ביצחק (אנטק) צוקרמןץ עם סיום לימודיו הלך בעקבות צוקרמן לחוות ההכשרה בגרוכוב שליד וורשה.
תקופת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1939, עם פלישת הנאצים לפולין, היה צבי בין המארגנים של בריחת חברי החווה החקלאית בגרוכוב והוביל את קבוצת העוזבים הראשונה שכללה בעיקרה כ-70 מילדי גירוש זבונשין[1]. הקבוצה עשתה דרכה מוורשה מזרחה לקובל[2] ובהמשך לווילנה. בווילנה נשלח על ידי התנועה לנסות ליצור קשר עם חברים ברוסיה אך נתפס כשניסה לחצות את הגבול. צבי נשפט ונשלח למאסר. תחילה ישב בכלא בברנוביץ' ולאחר חצי שנה הועבר לכלא באורשה ומשם נשלח למחנה עבודה בוורקוטה שבסיביר. ב-1941 שוחרר על ידי השלטונות הרוסיים[3] ונסע דרומה דרך בוכרה (אוזבקיסטן) ובאקו (אזרבייג'ן) עד לטהראן[4]. שם עבד עם ילדי טהראן. בתקופת שהותו ברוסיה האסייתית עסק ביצירת קשר בין חברי תנועות הנוער הציוניות (דרור החלוץ, השומר הצעיר גורדוניה, נוח"ם) כך שהחברים יוכלו לדאוג זה לזה ולעזור זה לזה. ב-1943 הגיע לישראל והצטרף לקיבוץ אלונים ושם, בעזרת הכתובות שאסף בדרכו, היה בין היוזמים של מפעל משלוח חבילות מהארץ לחברים בברית המועצות דבר שסייע לרבים להינצל ממוות ברעב. בתום המלחמה התברר לו שרק אחיו יעקב שרד בעוד שהוריו, אחיו אשר ואחותו חנה נספו בשואה.
ארגון הבריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1945 גויס נצר על ידי שאול אביגור למוסד לעליה ב' ומונה לנהל (יחד עם יוחנן כהן ואיסר בן צבי) את תנועת "הבריחה" בפולין. לצורך התפקיד קיבל את השמות המחתרתיים "אלכסנדר" ו"פאן (אדון) חרקובסקי"[5]. תפקידיו העיקריים של נצר היו:
- ראש "ועידת המזרח", שטיפלה בניצולים שחזרו לפולין מברית המועצות במסגרת הסכם הרפטריאציה בין פולין לבית ברית המועצות. התפקיד כלל גם את הסיוע בהברחתם של הניצולים מליטא ולטביה שהיו חסרי דרכון פולני[6].
- אחריות על הכנת תיעוד מזויף וחותמות מזויפות.
- ניהול הכספים הרבים ששימשו את הארגון.
לאחר פוגרום קיילצה ב-1946 התרככו השלטונות הפולנים ונצר הגיע להסכם עם גנרל רוסי בשם צ'רווינסקי (שהיה מפקד גבולות פולין) על יציאתם של יהודים מפולין לצ'כיה ומשם לחופי הים התיכון ולישראל בעזרת תנועת "הבריחה"[7]. ההסכם שנחתם ביולי 1946 היה תקף עד פברואר 1947 ואיפשר יציאת כ-70 אלף יהודים מרוסיה לפולין. ההסכם התבטל בלחצם של הבריטים שביקשו למנוע מיהודים להגיע ארצה.
ארגון נתיב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1957 קרא שאול אביגור בשנית לנצר לשירות המדינה. נצר נשלח שוב לפולין, הפעם כשליח של ארגון נתיב. תפקידו הרשמי היה נספח תרבות ומזכיר ראשון בשגרירות ישראל בוורשה אך למעשה עסק בקשר עם יהודים שהגיעו מרוסיה לפולין במסגרת "הסכם הריפטריאציה"[8] על מנת לשכנעם לא להשתקע בפולין אלא להמשיך ולעלות ארצה. עם סיום שליחותו חזר ארצה אך המשיך לעבוד ב"נתיב" ועמד בראש אגף "בר" שפעל לגיוס דעת הקהל במערב למען עליית יהודי ברית המועצות לישראל.
אגף "בר" פעל ממשרד במתחם הקריה בתל אביב שכונה "לשכת הקשר, משרד החוץ". תפקידו של אגף זה היה לנהל מאבק למען פתיחת השערים של מסך הברזל עבור יהודי ברית המועצות באמצעות שינוי דעת הקהל היהודי והלא יהודי במערב. פעילות זו נעשתה באמצעות שיתוף פעולה עם משפיעי דעת הקהל, אנשי תקשורת, אישי ציבור, פוליטיקאים וידוענים בעולם המערבי כולו כדי להציג, מצד אחד, את מצבם העגום של יהודי ברית-המועצות וכדי להפעיל, מצד שני, לחץ ציבורי על ממשלת ברית המועצות לאפשר את עליית היהודים מסיבות הומניטריות של איחוד משפחות. אנשי "בר", ובראשם נצר, הדגישו שישראל אינה מנהלת מלחמה נגד ברית המועצות אלא פועלת ממניעים הומניטריים יהודיים וכלל עולמיים. בין האישים שנתנו ידם למאבק היו ז'אן-פול סארטר, ברטראנד ראסל, אינגריד ברגמן וכן מדינאים אירופאים וסנטורים מארצות הברית.
מדיניות ארגון נתיב דגלה בהסתרת הפעילות להעלאת יהדות רוסיה לארץ אולם בשנות ה-70 קמה תנועת התנגדות למדיניות זו ובראשה יעקב קזאקוב ודב שפרלינג מצד העולים ויונה יהב ודוד קוליץ מצד התאחדות הסטודנטים הארצית. יהב ארגן הפגנות בקמפוסים וקזאקוב ושפרלינג השמיעו את מחאתם. נצר איים על יהב שיודח מתפקידו או יגויס למילואים ארוכים כדי שישתוק אולם הנושא הגיע לכנסת והח"כים גד יעקבי ושולמית אלוני הגישו שאילתות מביכות לממשלה וגולדה מאיר זימנה לשיחת הבהרה את יהב וחבריו. בעקבות השיחה הודח נצר מהנהלת נתיב ומדיניות הארגון השתנתה והצנזורה רוככה[9]. בסופו של דבר גויס קזאקוב לארגון נתיב ואף עמד בראשו.
משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נצר נשא באלונים את חיה (לבית צוקרוביץ) אותה הכיר בחוות ההכשרה בגרוכוב. לזוג נולדו שני ילדים: מרים ויצחק. עם התחלת עבודתו במשרדי "נתיב" בתל אביב עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה למרכז הארץ.
נצר שינה את שמו ב-1948 ממלניצר לנצר. גם אחיו, יעקב, שעסק בתחום העלאת יהודי אירופה ארצה, שינה שמו לנצר.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צביקה דרור, בנתיבי הצלה, סיפור חייו של צבי נצר, 1988, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צבי נצר באתר ארגון הבריחה
- משפחת מלניצר (נצר) באתר ארגון יצאי קובל
- תמונות צבי נצר באתר ארגון יצאי קובל
- קול ישראל חודר אל מאחורי מסך הברזל באתר של נחמיה לבנון
- צבי נצר באתר של נחמיה לבנון, עמודים 326-327
צבי נצר, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מאחר ששפת הדיבור של ילדי זבונשין הייתה גרמנית היה בכך סיכון שייחשבו כמרגלים גרמנים
- ^ בקובל היה גם קיבוץ הכשרה גדול
- ^ השחרור היה על בסיס הסכם בין פולין-רוסיה לשחרור אסירים פולנים לצורך גיוס לצבא הפולני
- ^ לטהראן הגיע מבאקו כנוסע סמוי על סיפונה של אוניה ששטה בים הכספי תוך שהוא מתחבא בתוך חבית
- ^ הכינוי היה על שמו של גיסו, ישראל חורב (חרקובסקי), איש הפלי"ם
- ^ בין השאר סייע צבי לבריחתם של חסידי לובביץ' שרבם בניו יורק התיר להם להגיע לארץ ישראל לפני בוא המשיח
- ^ ישראל לנדרס, גנרל "רוסי" סייע לבריחה מפולין, דבר, 23 בספטמבר 1983
- ^ ב-1946 חתמו פולין ורוסיה על הסכם המתייחס להחזרת בעלי אזרחות פולנית מרוסיה לפולין. הסכם זה איפשר גם ליהודים לחזור לפולין
- ^ צבי לביא, יעקב קדמי: האיש שהביא לשינוי הגדול במדיניות נתיב, באתר גלובס, 8 במרץ 1998
_1939.jpg)
