צזר זליגמן
 | |
| לידה |
14 בדצמבר 1860 לנדאו, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
3 ביוני 1950 (בגיל 89) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
גרמניה |
| מקום פעילות | גרמניה |
| תקופת הפעילות |
? – 3 ביוני 1950 |
| השתייכות | יהדות רפורמית |
  | |
הרב פנחס חיים [צזר] זליגמן (בגרמנית: Cäsar Seligmann, לעיתים Caesar; 14 בדצמבר 1860 – 3 ביוני 1950) היה מנהיג הזרם הליברלי (רפורמי) ביהדות גרמניה בשליש הראשון של המאה ה-20.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פנחס חיים זליגמן נולד בלנדאו שבממלכת בוואריה למשה אריה, שהוסמך כרב ושימש כמרצה במכון הכשרה למורים יהודיים, וללאונורה לבית נויגאס. לימים נבחר עבורו 'צזר' כשם לועזי. הוא היה צאצא רחוק של שאול ואהל.[1] הוא גדל בקייזרסלאוטרן ולמד באוניברסיטת מינכן. לבסוף פנה לבית המדרש לרבנים בברסלאו, אם כי סיפר בזכרונותיו שמצא את האווירה במוסד השמרני כבלתי-תואמת את רוחו: הוא נחרד, לדבריו, כשישראל לוי ניסה לשכנע אותו להתחייב לכך שישמור מצוות באופן מלא לפני שהניח לו לגשת לבחינות הסופיות.[2] לאחר שהוסמך לרבנות התנדב לשירות צבאי בן שנה ברגימנט בלנדאו, ואז התמנה ב-1889 לרב "קהל בית חדש" (ההיכל בהמבורג). על אף התפקיד החשוב שמילא בית הכנסת בהיסטוריה הרפורמית (ריב ההיכל), השינויים בנוסח התפילה שנערכו בו ושעוררו שערורייה גדולה בזמנו נחשבו עתה למתונים. בתחילת דרכו ניצב הרב הצעיר מול נוכחות דלילה אפילו בראש השנה ויום כיפור, אך כישרונו כדרשן משך לבית-הכנסת במהרה קהל גדול.[3] ב-1892 נשא לאישה את אלה קאופמן, בתו של נשיא הקהילה היהודית בהנובר; לזוג נולדו שני בנים ושתי בנות.[4]
זליגמן העריך מאוד את הרמן כהן, ההוגה המשפיע ביותר של הרפורמים בגרמניה, ורחש כבוד רב גם לפרנץ רוזנצווייג ומרטין בובר. מתוך היכרותו עם ניטשה ושופנהאואר גיבש בהדרגה תפישה רעיונית שהקדימה במידה רבה את זמנה ודמתה לטיעונים שנעשו דומיננטיים בקרב הרפורמים בעולם כולו: הוא דחק לשוליים את הפילוסופיה האידיאליסטית של אמצע המאה ה-19 והתרכז ב"רצון ליהדות" (Wille zum Judentum) הסנטימנטלי של בני הקהילות כמוקד הדחף שלהם להחזיק בדתם, נימה שצפה כבר בדרשותיו הראשונות בהמבורג. הוא עצמו הודה כי היה רחוק מלהיות פילוסוף של ממש, אך תרומתו להנגשת הרעיונות לציבור ולהנהרתם הייתה רבה.[2] שלהי המאה ה-19 היו תקופה בה נסוגה הרפורמה אחור. אף כי ברוב הקהילות בגרמניה אומצו סידורי תפילה מתוקנים, ועידת לייפציג ב-1869 וועידת אאוגסבורג ב-1871 היו מהוססות וזכו בעיקר להתעלמות. החוק מ-1876 שאפשר ליהודים לפרוש מהקהילה, שפעם היו חייבים בחברות בה, מבלי להמיר את דתם הטה גם הוא יחסי הכוחות: למיעוט האורתודוקסי ניתן אמצעי לאיים בו על פרנסי הקהילות, ואלו הציעו פשרות לאורתודוקסים הקהילתיים שנמנעו מהפרישה; מנגד, רוב הציבור איבד עניין בנושאי הדת. אל מול המצב הקשה – זליגמן כתב כי "דממה השתררה מעל קבריהם של אברהם גייגר ולודוויג פיליפסון" לאחר מותם – והתחזקות השמרנים במוסדות, פנו הרב היינמן פוגלשטיין ורפורמים אחרים לכונן ב-1898 את "איחוד הרבנים הליברלים", מתוך כוונה לייצג את "הליברלים באמת". הרב הצעיר מהמבורג היה אחד ממקורביו.[2]
האיחוד הליברלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
זליגמן שאף להשפיע על דמותה של יהדות גרמניה. ב-1 באפריל 1903 התמנה לרב בפרנקפורט דמיין, אחת הקהילות הגדולות והחשובות בארץ. כבקהילות מאוחדות אחרות, שירת לצד מספר אחרים, אורתודוקסים וליברלים (ב-1925 היו חמישה רבנים שהועסקו בעדה). הוא נותר לכהן בה עד 1932, ובעשורים הבאים הוציא כמאתיים פרסומים במדעי היהדות ובנושאי דת פופולריים. אולי הידועה שבהם הייתה ההגדה של פסח שחיבר ב-1913, בה השמיט בין היתר את אזכור עשר המכות ואת הקטע "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּךָ". ב-1910 ערך סידור תפילה לקהילתו (Sabbat, Festtage und Werktag), שנעשה נפוץ בארץ כולה. נימת הסידור הייתה גם היא רדיקלית למדי: הוא כלל שיעור גבוה של תפילות בגרמנית יחסית למקובל, וההתייחסויות לתחיית המתים, שבדרך כלל נשמרו במידה כזו או אחרת במרבית הנוסחים הליברליים, הושמטו כליל.[5]
ב-1908, עם הקמת הזרוע הציבורית של הרבנות הליברלית שנועדה לפנות לקהל הרחב, 'הציבור המתורבת אך הלא-מלומד', הוא מילא תפקיד מרכזי בכינוסי הייסוד שכללו נציגים מכל הקהילות המרכזיות בגרמניה. לאחר מותו של פוגלשטיין ב-1911 ירש אותו כיו"ר איחוד הרבנים הליברלים, משרה שהוסיף להחזיק בה עד לעזיבתו את גרמניה. בשנותיו הראשונות נחל הזרם מספר ניצחונות בבחירות למוסדות היהודיים בערים חשובות כברלין, ברסלאו ופרנקפורט, לאחר כמה עשורים של שליטת השמרנים והאורתודוקסיה הקהילתית (העדות הנבדלות-למחצה שדגלו בדרכו של הרב יצחק דב במברגר וסירבו לפרוש לחלוטין מקהילות-האם, כדרישת רש"ר הירש). היה זה זליגמן שריכז את מה שנועד להיות המפעל המכונן של האיחוד הליברלי, גיבוש מצע אחיד, שעל ניסוחו הוחלט בוועידה הארצית ב-1910. הוא עמל על כך יחד עם לאו בק וצעירים אחרים. אחרי כמה שכתובים גורפים וויכוחים עם רבנים ונציגי הקהל, אומצו פה אחד "הקווים המנחים לתוכנית ליהדות הליברלית" (Richtlinien zu einem Programm für das liberale Judentum) ב-2 בספטמבר 1912, מקץ דיון בן שמונה שעות בהשתתפות 45 רבנים. כדי לעקוף מחלוקות, הותיר זליגמן את המבוא התאולוגי מעורפל משהו, אך הקפיד לכלול בו אידיאלים רפורמיים כמו השאיפה לעידן משיחי של שלום ואחווה, עליונות ערכי המוסר של היהדות, חופש המצפון של היחיד והצורך בהתאמת הדת לערכי כל עידן ועידן. המצע קבע כי התבחין לשאלת קיומן של פרקטיקות דתיות הוא אם הן מביאות את האדם להתעלות רוחנית ומקדשות את חייו. הרבנות גם הכניסה סעיפים על כך שחבר הקהילה מחויב להתפלל מדי יום, להגיד קדיש, להתחתן בטקס דתי, למול את ילדיו ולערוך להם קונפירמציה, בעיקר כדי להדוף את טענת האורתודוקסים כי כל עניינם הוא בשלילה ולא על דרך החיוב. המצע הוצג בפני ועידה ארצית שמנתה 131 נציגים מארבעים וחמש קהילות בפוזן, ב-12 באוקטובר. הם התנגדו לסעיפים המחייבים במצע, והוחלט להעמיד להצבעה הצעת החלטה לפיה התוכנית 'מומלצת' וראוי שהרבנים ישכנעו את בני קהילותיהם לפעול לפיה, אך אינה בגדר הכרח וכל העניינים הטקסיים נתונים להכרעת המצפון האישי. אז התקבל המצע ברוב של 129 נגד 2. אשרורו העמיד בפני האורתודוקסים, לראשונה מזה שנים רבות, מטרה ברורה למתקפה: בכיר בבית המדרש לרבנים בברלין, הרב יוסף ווהלגמוט, הוביל את מסע הגינויים נגד ההצהרה. זליגמן יצא להגנת המצע בסדרה של מאמרים בכתב-העת של תנועתו, Liberales Judentum, בהישענות על טיעונים מסורתיים. הדיון הציבורי הדגיש את הפער בין הרבנות הליברלית לקהל שלה, שגילה עניין מועט בדבר.[2]
מלחמת העולם הראשונה ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זליגמן היה מי שהגה את הרעיון לכונן ארגון רפורמי בינלאומי. הוא עמד בקשר התכתבות עם קאופמן קוהלר ופגש בהוגה המרכזי השני של הרפורמים באמריקה, אמיל גוסטב הירש, ב-1910. כמו כן הכיר וכיבד את קלוד מונטיפיורי בבריטניה. זליגמן הצליח לארגן מפגש כולל של נציגים מרחבי תבל שנועד להיערך בעיר אלברפלד בסתיו 1914, אך נדחה לבסוף בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בתחילה היה הרב מפרנקפורט תומך נלהב במיליטריזם ונשא סדרת דרשות בעד הניצחון: "אין לי ספק שאלוהים עמנו". ב-1916 הצטנן בהדרגה הלהט הפטריוטי שלו עקב התמשכות הלחימה ומספרי האבדות הגדלים, והוא גינה את השנאה העיוורת לאזרחי האויב בתעמולה הרשמית וסירב לראות בסכסוך את פרי פעולתו של האל. המלחמה וההתעוררות האנטישמית שאחריה פגעה קשות באיחוד הליברלי, שחבריו נעשו אדישים כמעט לגמרי. בשנות ה-20 נדחק מהבמה הציבורית על ידי לאו בק, שהיה דמות קונצנזואלית וחתר למרכז.
דעותיו של זליגמן והסחף לרעיונות רומנטיים, שהיו רחוקים מהרציונליזם הרפורמי של המאה ה-19, התחזקו בימי רפובליקת ויימאר. על רקע התעצמות השיח הגזעני עוד לפני מלחמת העולם הראשונה החלו גם הליברלים לעסוק בו ולהתרחק מהגדרה דתית טהורה של היהודים. בדרשה שנשא בינואר 1927 ביטא זאת באומרו כי ייחודם נובע ”מהמעמקים האפלים של הלב... לא עיקרי האמונה ולא הדוקטרינה היהודיות הן שמובילות ומקרינות השראה, אלא הרגש היהודי, האינסטינקט אם תרצו, קראו לכך אף קהילת הדם, קראו לכך מודעות שבטית או נשמת העם, אך מוטב מכולם: הלב היהודי”.[6] בזירה הביתית שלו, בקהילתו בפרנקפורט, ניגף הוא עצמו בפני קואליציה של האורתודוקסיה הקהילתית עם הציונים, שכפתה גישה שמרנית יותר ויותר.[7] יצחק ברויאר, אחת הדמויות הבולטות בעדה האורתודוקסית הבדלנית שפרשה מהמאוחדת ב-1876, התבסס על עליו כדגם לרב הרפורמי המתבולל "זלנפרוינד" בספרו 'הכוזרי החדש' מ-1934.[8] אך יוזמתו ערב המלחמה נשאה לבסוף פרי: ב-1926 אכן התקיים בברלין לבסוף המפגש הראשון של האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, שמונטיפיורי נבחר לנשיאו. זליגמן קיבל את משרת סגנו. חשיבותו בקידום הארגון הוכרה ב-7 בינואר 1931, כשהיה לרב הגרמני הראשון שקיבל דוקטורט של כבוד מהיברו יוניון קולג'.[2]
לקראת סוף שנות ה-20 גדל הגיוון בתוך ההתאחדות הליברלית: זליגמן שת לבו לכך כשהצהיר בנאום במאי 1929 כי "אחדות מוחלטת" כפי שהתקיימה לפני המלחמה אינה עוד בנמצא. הרבנים חבקו עתה מגוון השקפות, ממסורתיות רבה ועד לנטייה לרפורמיות בנוסח ברלין.[9] למרות זאת הצליח, בסיועו של איסמר אלבוגן, לערוך סידור תפילה אחיד (Einheitsgebetbuch) ב-1929 לכל חברי האיחוד הליברלי. המהלך דרש פשרנות רבה מצדו והתוצאה הסופית הייתה שמרנית מאוד: בברכת ירושלים בתפילת שמונה-עשרה, ששונתה לרוב מאז אמצע המאה הקודמת לנוסחים כמו "וירושלים ברחמים תזכור", נכלל המשפט "בונה ירושלים". ב-1932 פרש לגמלאות מרבנות הקהילה אך הוסיף להחזיק בתפקידיו באיחוד הליברלי ובאיגוד הבינלאומי. זליגמן הפגין יחס אוהד יחסית לציונות עוד מראשית פעילותו, והדבר התבטא בכך שבעיתוני האיחוד כמעט ולא הופיעו מתקפות עליה, למרות האנטי-ציונות החריפה של הציבור. ב-1937, ארבע שנים אחרי עליית היטלר, אמר בכינוס רבני לרגל מלאת לוועידת ויסבאדן שערך גייגר כי על עמיתיו להתפשר עם התנועה הלאומית היהודית.[10] לאחר ליל הבדולח החל לארגן את הגירתו, וב-1939 הגיע ללונדון. שם היה בין מקימי 'הקהילה הליברלית החדשה' בכיכר בלסייז שברובע קמדן על טהרת יוצאי גרמניה, שהתקשו להשתלב בבתי-הכנסת של יורשי מונטיפיורי; אלה היו רדיקליים מדי לטעמם, והם גם לא שלטו באנגלית. זליגמן מת ב-1950.[11]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צזר זליגמן, Mein Leben. Erinnerungen eines Grossvaters, 1836-1941(הקישור אינו פעיל), אוטוביוגרפיה שלא התפרסמה בארכיב מכון ליאו בק.
- צזר זליגמן במהדורה המקוונת של הביוגרפיה הגרמנית החדשה.
- צזר זליגמן באנציקלופדיה יודאיקה
- כתביו של זליגמן, סרוקים במאגר אוניברסיטת גתה בפרנקפורט
צסר זליגמן (1860-1950), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Lexikon deutsch-jüdischer Autoren: Band 19: Sand - Stri, Walter de Grutyer, 2011. עמ' 226.
- ^ 1 2 3 4 5 מיכאל מאיר, Caesar Seligmann and the Development of Liberal Judaism in Germany at the Beginning of the Twentieth Century..
- ^ Alexander Deeg, Predigt und Derascha: Homiletische Textlekt?re im Dialog mit dem.Judentum, Vandenhoeck & Ruprecht, 2006 עמ' 175.
- ^ Rabbi Dr. Caesar Seligmann: A Centenary of His Birth, עיתון התאחדות הפליטים היהודים בבריטניה, ינואר 1961, עמ' 6.
- ^ Michael Brenner, Derek Jonathan Penslar, In Search of Jewish Community: Jewish Identities in Germany and Austria, 1918-1933, Indiana University Press, 1988. עמ' 34.Jakob Josef Petuchowski,Studies in Modern Theology and Prayer, Jewish Publication Society, 1998. עמ' 224.
- ^ Donald L. Niewyk, The Jews in Weimar Germany, Manchester University Press, 1980, עמ' 105-106.
- ^ Jonathan C. Friedman, The Lion and the Star: Gentile-Jewish Relations in Three Hessian Communities, 1919-1945, University Press of Kentucky, 1998. עמ' 48-49.
- ^ Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem: Isaac Breuer and the History of the Secession Dispute in Modern Jewish Orthodoxy, Brill 2002, עמ' 230.
- ^ Lauren B. Strauss, Michael Brenner (עורכים), Mediating Modernity: Challenges and Trends in the Jewish Encounter with the Modern World : Essays in Honor of Michael A. Meyer, Wayne University Press, 2008. עמ' 257.
- ^ Walter Homolka, Liturgie als Theologie: das Gebet als Zentrum im jüdischen Denken, Frank & Timme GmbH, 2005. עמ' 93.
- ^ Antony Godfrey, Three Rabbis in a Vicarage: The Story of Belsize Square Synagogue, Larsen Grove Press, 2005.