קילווה קיסיוואני
 | |||||||
| שרידי המסגד הגדול בקילווה קיסיוואני | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| נתונים גאוגרפיים | |||||||
| מיקום |
האוקיינוס ההודי  | ||||||
| קואורדינטות | 8°58′54″S 39°31′02″E / 8.98173°S 39.51722°E | ||||||
| נתונים מדיניים | |||||||
| מדינה |
טנזניה | ||||||
| אזור זמן | UTC+3 | ||||||
  | |||||||
קילווה קיסיוואני (Kilwa Kisiwani) הייתה עיר במזרח אפריקה, בשטחה של טנזניה של ימינו, שננטשה במחצית המאה ה-19. בימי הזוהר שלה, הייתה העיר המרכז המסחרי החשוב ביותר במזרח אפריקה. חורבות העיר שוכנות על אי באותו שם, סמוך לחופי מחוז לינדי בדרום מזרח המדינה, כ-280 ק"מ דרומית לדאר א-סלאם. בשנת 1981 הוכרזו החורבות כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיר נוסדה בידי הסוחר הפרסי עלי בן אל-חסן, בסביבות שנת 975. במאות הבאות הפכה העיר למרכז של סחר בזהב, ברזל, שנהב ובעבדים שהגיעו מאפריקה, וכן של טקסטיל, תכשיטים, חרסינה ותבלינים שהגיעו מצדו האחר של האוקיינוס ההודי - מאסיה.
עד המאה ה-13 הפכה העיר לחזקה שבערי מזרח אפריקה, והייתה לה השפעה גם על המסחר במוזמביק ובזימבבואה של ימינו. אבן בטוטה, שביקר בה בשנים 1332-1331, תיאר אותה כאחת הערים היפות בעולם, וכן ציין לטובה את צניעותו ונדיבותו של הסולטאן, אל-חסן אבן סוליימאן. בתקופה זו נבנה ארמון חוּסוּנִי קוּבְּוָוה והמסגד הגדול הורחב. לקראת סוף המאה ה-14 החלה העיר לרדת מגדולתה, בד בבד עם עלייתה של סופלה, במוזמביק של ימינו.
ב-1505 השתלטו על העיר הפורטוגזים, ואולם שלטונם בה נמשך שבע שנים בלבד, וב-1512 היא נכבשה בידי שכירי חרב ערבים. אלה לא הצליחו להשיב לה את מעמדה, ובמהלך המאה ה-17 היא חרבה. ב-1784 השתלטו עליה שליטיה העומאנים של זנזיבר, והשתמשו בה כמרכז לסחר בעבדים. בשנות ה-40 של המאה ה-19 היא ננטשה סופית.
האי היה לחלק ממזרח אפריקה הגרמנית בין 1886 ל-1919, ועד לעצמאות טנזניה ב-1961 היה חלק מהמושבה הבריטית טנגניקה.
קילווה קיסיוואני כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1981 הכריז אונסק"ו על חורבות קילווה קיסיוואני כאתר מורשת עולמית. שחיקה והתפשטות של צמחייה מאיימים כיום על שלמותם של המבנים, וכמה מהם מצויים בסכנת התמוטטות. ב-2004 הוכנס האתר לרשימת אתרי המורשת המצויים בסכנה, וב-2008 הוא הוכנס גם לרשימת 100 האתרים המאוימים ביותר של קרן המונומנטים העולמית (WMF).
על האי בו שוכנת קילווה קיסיוואני עדיין מתגוררים תושבים, ויש בו גם בתי מלון המשמשים תיירים המבקרים בחורבות העיר ובחורבותיה של סונגו מנארה הסמוכה.
מבנים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבנה שנחשב למרשים ביותר בקילווה קיסיוואני הוא ארמון חוסוני קיבווה. הארמון נבנה בראשית המאה ה-14, ונחשב בשעתו למבנה האבן הגדול ביותר באפריקה שמדרום לסהרה. הוא כולל מספר אולמות, באחד מהם בית מרחץ מתומן. ברבים מהחדרים עיטורים מגולפים באבן, בסגנון פרסי.
המסגד הגדול נבנה במאה ה-12 והורחב בסביבות 1320. הוא כולל 16 כיפות הנתמכות ב-30 עמודים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר מקיף על המקום(הקישור אינו פעיל)
- העיר באתר about.com
- מידע על האתר
- תמונות העיר (אורכב 24.07.2008 בארכיון Wayback Machine)
- קילווה קיסיוואני, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
 | |
|---|---|
|
 | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אגוז (1506–1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458–1550) • ארזילה (1471–1550, 1577–1589) • אזמור (1513–1541) • סאוטה (1415–1640) • מזאגאן (1485–1550, 1506–1769) • אסואירה (1506–1525) • ספים (1488–1541) • אגאדיר (1505–1769) • טנג'יר (1471–1662) • ואדאן (1487–אמצע המאה ה–16) | |
| אפריקה שמדרום לסהרה | אקרה (1557–1578) • אנגולה (1575–1975) • אנובון (1474–1778) • ארגן (1455–1633) • קבינדה (1883–1975) • כף ורדה (1642–1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482–1637) • ביוקו (1478–1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482–1642) • גינאה ביסאו (1879–1974) • מלינדה (1500–1630) • מומבסה (1593–1698, 1728–1729) • מוזמביק (1501–1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505–1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680–1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753–1975 • סוקוטרה (1506–1511) • זנזיבר (1503–1698) • זיגינשור (1645–1888) | |
| מערב אסיה | בחריין (1521–1602) • הורמוז (1515–1622) • מסקט (1515–1650) • בנדר עבאס (1506–1615) | |
| תת-היבשת ההודית | ציילון הפורטוגזית (1518–1658) • לקשאדוויפ (1498–1545) • האיים המלדיביים (1518–1521, 1558–1573) • וסאי-ויראר (1535–1739); מומבאי (1534–1661); קז'יקוד (1512–1525); קנאנור (1502–1663); צ'אול (1521–1740); צ'יטגונג (1528–1666); קוצ'י (1500–1663); קאנור (1536–1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779–1954); דמאן (1559–1962); דיו (1535–1962); גואה וגואה העתיקה (1510–1962); הוגלי (1579–1632); נגפטינאם (1507–1657); פוליקאט (1518–1619); פאליפורם (1502–1661); סלסט (1534–1737); מצ'יליפטנאם (1598–1610); מנגלור (1568–1659); סוראט (1540–1612); טהואוטהוקודי (1548–1658); סן תומא דה מליאפור (1523–1662; 1687–1749) | |
| מזרח ודרום מזרח אסיה | איי בנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה–16 עד המאה ה–19) • מקאו (1557–1999) • מקאסאר (1512–1665) • מלאקה (1511–1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576–1605, טרנאטה 1522–1575, טידורה 1578–1650) • נגסאקי (1571–1639) • טימור הפורטוגזית (1702–1975) | |
| אמריקה הצפונית | ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501–1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?) | |
| אמריקה המרכזית והדרומית | ברזיל (1500–1822) • ברבדוס (1536–1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808–1822) • גיאנה הצרפתית (1809–1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680–1777) | |
| מדיירה והאיים האזוריים | שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים. | |
| בקרת זהויות |
|
|---|