קרב בדר
 | ||||||||||||||||||
| מערך הכוחות בקרב בדר | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 13 במרץ 624 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי | קרב אוחוד | |||||||||||||||||
| מקום | ליד הבארות של עמק בדר, 130 קילומטר דרומית מזרחית לאל-מדינה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
23°44′N 38°46′E / 23.733°N 38.767°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מוחץ למוסלמים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב בדר (בערבית: غزوة بدر) היה העימות הצבאי הראשון בין אנשיו של מוחמד ובין הצבא בהנהגת בני קורייש, שהיה מורכב משבטים וחמולות תושבי מכה וסביבתה. הקרב נערך בשבת, 13 במרץ 624 (17 בחודש הרמדאן, בשנה השנייה להג'רה בלוח השנה המוסלמי). שמו ניתן לו על פי המקום שבו הוא נערך - בדר שבאזור חג'אז.[3] זה היה הניצחון הראשון של הכוחות המוסלמים והוא אחד הקרבות המפורסמים באסלאם. המשתתפים בו זכו ליחס הערכה מיוחד, ונקראו בשם אנשי בדר.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות ההג'רה שררו בין תושבי מכה שלא התאסלמו לבין תושבי אל-מדינה המוסלמים, מתחים שהלכו והתעצמו כאשר המוסלמים החלו בסדרה של פשיטות על שיירות שיצאו ממכה. ההתקפות וביזת הסחורות יצרו לחץ כלכלי על תושבי מכה והסביבה. בינואר שנת 624 תקפו המוסלמים שיירה ליד נַח'לָה, כארבעים קילומטר ממכה, והרגו את אחד השומרים. יתרה מזאת, המתקפה נערכה בחודש רג'ב שבו אסורה הלחימה ואנשי מכה ראו בכך עלבון צורב. המוסלמים מצדם נטרו לאנשי מכה על שגירשו אותם מעירם והחרימו את רכוש המגורשים, לפיכך ראו המוסלמים בתקיפת השיירות מעין פיצוי על אובדן רכושם.
בשנה השנייה להג'רה באמצע חודש ג'ומאדא אל-אולא, התקבל דיווח באל-מדינה על שיירה שעושה דרכה ממכה לסוריה, תחת פיקודו של אבו סופיאן. מוחמד ואנשיו הגיעו למקום שנקרא ד'א אל-עשירה במטרה לתקוף את השיירה. הם שהו שם פרק זמן אולם לא הצליחו למצוא את השיירה וחזרו לעירם אל-מדינה. אולם כיון שזמני מעבר השיירות ממכה היו קבועים, והשיירה אמורה הייתה לחזור מסוריה בסתיו, תכננו המוסלמים מתקפה על השיירה בדרכה חזרה. מוחמד, שלח שליחים לאסוף מידע על מסלול השיירה, מספר השומרים ומהות המטענים.[4] הסיירים חזרו עם הדיווח הבא: זוהי שיירה גדולה ולכל סוחרי מכה יש בה סחורה. אבו סופיאן נשאר מנהיג השיירה והיו איתו כארבעים לוחמים. הסחורה הוטענה על גבי כאלף גמלים ושוויה היה כחמישים אלף דינרים.[5] אבו סופיאן היה מודע לרצון לתקוף את שיירתו ואסף גם הוא מידע על צעדי המוסלמים. כאשר נודע לו שמוחמד וכוחותיו עזבו את העיר אל-מדינה, הוא עצר את מהלך השיירה ושלח רוכב גמל מהיר למכה לבקש תגבורת.[4]
הצעדה לבדר (بدر)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדר הוא עמק נרחב שגבולו הדרומי הוא אזור הגדה העליונה (אל-עֻדְוַה אל-קֻצְוַא), ואילו גבולו הצפוני הוא אזור נמוך יותר הגדה התחתונה (אל-עֻדְוַה א-דֻנְיַא). מים נמצאים בעמק בכמויות גדולות בבארות חפורות, ולכן תמיד שימש האזור לחנית שיירות.[4]
הכוחות של מכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא שצעד ממכה כלל רבים מאצילי שבט קורייש. חלקם היו מעוניינים לשמור על רכושם שבשיירות וחלקם נטרו למוסלמים על הפשיטה כנגד השיירה ליד נח'לה. בשל הזמן הקצר שעמד לרשותם לצורך גיוס הכוחות הם מהרו ולא התכוננו היטב. בנוסף הם היו בטוחים בעצמתם המספרית שהייתה ביחס של 1:3 לעומת כוחות המוסלמים. ב-11 במרץ היו שני הכוחות במרחק של יום הליכה מבדר.
אבו סופיאן הצליח להנהיג את שיירתו בבטחה בבחרו נתיב קרוב לחוף הים, דרך ינבוע. הוא הודיע על ידי שליח לאנשי הצבא של מכה על דבר הצלחתו להביא את השיירה בבטחה למקומה. השליח פגש את כוחות מכה כאשר אלה הגיעו לאזור אפיק נחל ראבע' דרומית לבדר. בתוך הכוח פרץ ויכוח האם להמשיך או לסגת. חלק מהכוחות עזב חזרה למכה, ואילו השאר בהנהגתו של אבו גַ'הל (בשמו המלא: עמר בן השאם) נשארו להילחם,[6] אבו גַ'הל התעקש להמשיך לעבר בדר והלהיב את לוחמיו אודות התהילה הצפויה להם ברחבי חצי האי ערב. אל הכוחות הלוחמים הצטרפו גם כמה מאנשי השיירה בראשות אבו סופיאן.[7] הכוח בראשותו של אבו גַ'הל כלל 1,000 לוחמים, 100 סוסים ומספר לא ידוע של גמלים[8]
גשם כבד שירד באותו יום[9] מנע מהם את המשך הצעידה, זאת, כיון שהם הגיעו מצד דרום והיה עליהם לטפס במעלה הגבעות של הגדה התחתונה (אל-עֻדְוַה א-דֻנְיַא), לעמק למול מחנהו של מוחמד.
הכוחות המוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכוחות המוסלמים מנו 313 איש, שבעים גמלים וכמה סוסים, כך שבממוצע היו 3 - 4 אנשים לכל גמל. חלק מאנשיו של מוחמד נשארו מאחור מסיבות שונות ומקורות מוסלמיים מוקדמים מצביעים שהכוחות לא צפו לחימה קשה.[10] כיון שהמוסלמים צעדו בחלק הצפוני השטוח יותר של העמק הגשם לא מנע מהם להגיע ליעדם. בהגיעו לבדר בחר מוחמד להקים את מחנהו בבארות בקרבת מחנה צבא מכה כדי לחסום את גישתם למקורות המים באזור.
כמו כן, מוחמד פקד על כוחותיו להרוס את הבארות שעברו בדרכם כדי למנוע מכוחות האויב גישה למקורות מים. בהגיעם לעמק הם בנו בראש הגבעה הצפונית מגדל תצפית עשוי מכפות תמרים, שאפשר יהיה לקבל ממנו תמונה מלאה של מצב החילות ושדה הקרב.[11] עם הגיע הכוח המוסלמי לבדר התברר להם שהשיירה שלה ציפו, עקפה את העמק והגיע למכה בשלום.
מוחמד מצא עצמו בפרשת דרכים, הוא וכוחותיו היו בעמדת נחיתות לעומת הכוח ממכה שעלה עליהם. אולם אם הכוחות המוסלמים ייסוגו תהיה זו מכה קשה ליוקרתם, והייתה קיימת גם הסכנה שאנשי מכה יוכלו להמשיך לעבר אל-מדינה מקום מושבם הנוכחי של המוסלמים. לאחר סדרה של התייעצויות וחילוקי דעות,[12][13] הוחלט להמשיך בדרך לעבר המעיינות של בדר, תחת פיקודו של מוחמד.[14][4] הכוח הצבאי חנה ליד המעיינות הצפוניים במטרה למנוע מצבא מכה גישה למים.[4]
יום הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
על פי מנהג מקובל בחצי האי ערב, לפני התחלת הקרב בין הצבאות, נערך דו-קרב בין זוג אחד או כמה זוגות, שעם סיומו מתחילה הלחימה עצמה. שלושת הלוחמים מהצד המוסלמי היו: חַמזָה, עַלי ועוּבַּיְדָה אִבּן אַל-חארִת'. שלושה מבני קורייש שקמו לנקום את דם ההרוג בנַח'לָה היו: עוּתבָּה, שַיְבָּה ואַל-וַליד אִבּן עוּתבָּה. כל שלושת בני קורייש נהרגו והמוסלמי עוּבַּיְדָה אִבּן אַל-חארִת' נפצע פצעים אנושים.[15][4]
הקרב החל כאשר מחנה מכה התקיף אולם הם נלחמו בסגנון הערבי הישן כאשר כל אחד מבתי האב מוביל את אנשיו שלו ללא פיקוד מרכזי. ואילו הכוחות המוסלמים שמרו על משמעת קפדנית. הם התייצבו בשורה צפופה והתגוננו בקשתות, היו הרוגים בשני הצדדים. מוחמד ירד ממגדל התצפית כדי להיות קרוב לכוחותיו, לפקד עליהם ולהלהיב אותם בקריאותיו. הוא נתן הוראה ללוחמיו להתקיף רק עם נשק שטווח המטרה שלו קרוב, ולהילחם כנגד קורייש רק במגע פנים אל פנים. הקרב עצמו נמשך כמה שעות בלבד עד לשעות אחר הצהרים המוקדמות.[16] הכוחות המוסלמים החלו לגבור על אויביהם וכוחות מכה נפוצו בבהלה. בין החללים של מכה היו גם אחד מראשי החמולות של שבט קורייש, אומיה בן ח'לף, ובנו שלחם עם אביו. הם נתפסו בידי הכוחות המוסלמים והוצאו להורג בעריפת ראשם. אבו גַ'הל ומספר מפקדים נוספים נהרגו בקרב. מבין המוסלמים נהרגו 14 חיילים, ואילו בקרב צבא מכה נהרגו שבעים לוחמים ושבעים אחרים נשבו. החללים המוסלמים נקברו בקצה שדה המערכה וקברם משמש עד היום מקום עלייה לרגל. את גופות החללים של שבט קורייש זרקו המוסלמים לבאר יבשה.[4]
עתה היה על מוחמד להתמודד עם שאלת חלוקת שלל המלחמה. החלוקה נערכה על פי עקרון השוויון וכל משתתפי הקרב, גם הכוחות האחוריים, קבלו חלק שווה בשלל. מאה וחמישים גמלים, עשרה סוסים וערימה של ציוד וכלי נשק חולקו שווה בשווה.[15] כל אחד שילם למוחמד מס ח'ומס (חמישית). על פי החוק האסלאמי שבויי מלחמה נעשים לעבדים. במקרה המיוחד של קרב בדר, הוכרז שהשבויים המלומדים יהיו חופשיים לאחר מטלת לימוד והאחרים יוכלו לרכוש את שחרורם על ידי תשלום כופר.[4] כמה מהשבויים שוחררו ללא כופר על פי מצוות מוחמד.[11]
ההשלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרב בדר מסמל את ראשית עלייתו של האסלאם כגורם צבאי ופוליטי משמעותי בחצי האי ערב. ניצחונו של מוחמד בקרב זה, הרשים את השבטים המקומיים ורבים החלו להצטרף לשורותיו. ניתן אישור לסמכותו כמנהיג האסלם והחל תהליך התפשטותו.[17] כמו כן, זמן קצר לאחר מכן הרגיש מוחמד בטוח במעמדו וגירש מבתיהם את אנשי השבט היהודי קינוקאע שישב בסביבות העיר מדינה.[18]
הקרב במסורת האסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי המסורת האסלאמית, קרב בדר הוא הקרב המכריע הראשון באסלאם.
אחת משיירות המסחר, בהנהגת מנהיג קוריש דאז, אבו סופיאן, הייתה בדרכה חזרה מסוריה למכה. סיור מזוין של המוסלמים הבחין בשיירה ומהר לחזור לאלמדינה כדי להודיע להם על השיירה הגדולה ועל מיקומה.
בשיירה היה רכוש רב של מנהיגי מכה. היו כאלף גמלים עמוסים בסחורה בשווי יותר מ-50,000 דינר (בערכים של הזמן ההוא). שומרי השיירה היו יותר מ-40 איש. זאת הייתה הזדמנות פז למוסלמים להכות במכה מכה כלכלית ניצחת. לכן, הנביא מוחמד, אמר למוסלמים:
"זאת שיירת הגמלים של מכה, ובה כספי ראשי הכופרים, אולי אַלְלָה ירצה שתיקחו את הכספים האלה".[19]
מוחמד לא הכריח אף מוסלמי, והמוסלמים חשבו שזה יהיה אחד הסיורים שמתצפתים על דרך המסחר לאלמדינה בלי קרב. לכן הרבה אנשים לא יצאו עם מוחמד, ואלה שיצאו לקחו אתם מעט מאוד נשק.
מוחמד יצא ואתו 313 לוחמים, רובם מהתומכים (אלאנצאר) אנשי אלמדינה, ומיעוטם מהמהגרים (אלמוהאג'רון) ממכה. היו אתם סוס אחד או שניים, ו-70 גמלים. נס הפיקוד ניתן למוסעב בן עומיר. הפיקוד העליון נשאר בידי הנביא.
היוצאים חולקו ל-2:
1. חלק בפיקודו של סעד בן מועאד (אלאנצאר).
2. חלק בפיקודו של עלי בן אבו טאלב (אלמוהאג'רון).
המוסלמים יצאו מאלמדינה, כשכולם חושבים שזה עניין פשוט שאחריו יחזרו בשלום לאלמדינה. המוסלמים נעו לעבר דרך השיירות. לאחר מכן, לאחר שנודע להם כי השיירה עברה את האזור, סטו לעבר באר בשם "בדר".
באותו זמן ידע אבו סופיאן, מנהיג קוריש וראש השיירה, על בוא המוסלמים. הוא שלח שליח לקוריש כדי שיודיע להם ולדרוש מהם להציל את השיירה מידי המוסלמים. המוסלמים רצו לזכות בשיירה, להחזיר לעצמם חלק מהרכוש והכספים שנגזלו מהם, ולא להיכנס לקרב. אבל אַלְלָה רצה שתהיה הכרעה.[20]
הסיפור מצוי בפסוקים אחדים בקוראן, מתחילת סורה 8, ושם נאמר:
הנה כך הוציאך אַלְלָה מביתך בצדק, אף כי חבורה מהמאמינים לא רצתה בזאת. הם התווכחו אתך על הדבר המוצדק לאחר שהתברר לאשורו ונראו כמובלים אל המוות, ועיניהם רואות. אַלְלָה הבטיח לתת בידכם את אחת משתי העדות. אתם רציתם שתהיה זאת האחת שאין לה עוקץ, ואולם אַלְלָה רצה להקים את האמת בדבריו ולהכרית את הכופרים. כך יקים את האמת ויסכל את ההבל, אף אם יתעבו זאת החוטאים.
אנשי מכה התכוננו לצאת לקרב. הצטרפו אליהם לוחמים משבטים תומכים אחרים. בהתחלה מנה צבא קוריש היוצא 1300 לוחמים, ואתם מאה סוסים, שש מאות מגנים, והרבה גמלים. המפקד העליון של לוחמי קוריש היה אבו ג'הל. צבא קוריש הלך לכיוון באר בדר במהירות. בדרך קבלו מסר מאבו סופיאן, האומר להם שהשיירה ניצלה ושהם יכולים לחזור למכה. כשהגיע מסר זה ללוחמי קוריש, רובם רצו לחזור למכה, אבל מפקדם, אבו ג'הל, התעקש וסירב לחזור, והחליט להגיע לבאר בדר בכל מחיר, ושם לחגוג את ניצחונו על המוסלמים (כדי שתחושת המנהיגות על השבטים תישאר למכה). חלק מאלה שרצו לחזור לא שמעו להפצרות אבו ג'הל וחזרו למכה בלי מלחמה. החוזרים היו בני שבט זהרה. מצבא מכה נשארו כ-1000. המוסלמים חששו שאם ייסוגו עכשיו לאלמדינה, ירדוף אחריהם צבא מכה, והקרב יתרחש בתוך אלמדינה ובין בתיה. מוחמד, ערך ישיבת התייעצות עם מפקדי ולוחמי המוסלמים. הם אמרו לנביא, להמשיך בדרכו והם אחריו, ואפילו לפניו. אחד המוסלמים, בשם אלמוקדאד אמר לו: "המשך, ואנחנו אתך! לא נאמר לך מה שאמרו אחרים לנביאם: לֵךְ אתה ואלוהיך והילחמו לכם שניכם, ואילו אנו נשארים יושבים. אנו אומרים לךָ, לֵךְ אתה וריבונך להילחם, ואנו אתכם במלחמה הזאת!".[21]
מוחמד, היה מרוצה מעמדת פקודיו. הוא, בעצמו, וחברו אבו בכר, יצאו לאסוף מידע על צבא קוריש. בלילה ירד גשם זלעפות על צבא מכה. בזמן שהיה גשם קל על צבא המוסלמים. לאחר איסוף המידע, מהר הנביא מוחמד, לבאר בדר כדי לשלוט במימיו ולא לאפשר לצבא מכה לשתות ממנו. המוסלמים חנו במקום מסוים ליד הבאר, ואז אמר אחד המוסלמים בשם אלחבאב, שהיה מומחה לענייני צבא, למוחמד: "האם לחנות כאן זאת עצת אַלְלָה או החלטת אדם?" מוחמד אמר: "זאת החלטת אדם!" אלחבאב אמר: "אני מציע שנחנה במקום אחר, כדי שנשלוט על כל מימי בדר, ונמנע מהכופרים לשתות".
אז מוחמד, שמע בעצמת חבאב, וצבא המוסלמים חנה במקום שהציע. המוסלמים בנו למוחמד חמ"ל קדמי, סוכה שממנה ישלוט בקרב. המוסלמים נרדמו בלילה לפני הקרב כדי להתכונן לקרב ביום המחר. אַלְלָה אמר בפסוק 11 מסורה 8 בקוראן:
"הוא הפיל עליכם תנומה של רוגע ממנו, והוריד עליכם מים מהשמיים כדי לטהר אתכם בהם וכדי להעביר את נגע השטן מעליכם, ולמען יחשל את לבכם ויציב איתן את רגליכם".
המידע של מודיעין מכה על המוסלמים, שהם כ-300 לוחמים, נשקם דל, וציודם דל, אבל ברור שילחמו עד טיפת הדם האחרונה. המודיעין של מכה הציע לכוחותיה לחזור למכה בלי קרב. כשראה המפקד אבו ג'הל שחלק גדול מצבאו רוצים לחזור למכה בלי קרב נגד המוסלמים, רצה להתחיל בקרב מיידי.
כשמוחמד הבין שהקרב תכף מתחיל, אמר לאלוהיו, לפני לוחמיו "הוי אַלְלָה, הנה קוריש באה בכל עצמתה, ובכל גאוותה, להילחם במאמינים שלך, ולהכחיש מה שאומר השליח שלך.
הוי אַלְלָה, תן לנו את ניצחונך שהבטחת לנו".[22]
הנביא התחיל לסייר בין לוחמיו ולסדר אותם לקרב ובידו מקל.
הוא דחף במקל בבטנו של אחד הלוחמים שלא עמד במקומו. הלוחם אמר למוחמד: "הכאבת לי, שליח אַלְלָה, תן לי להחזיר לך את הדחיפה".
הנביא חשף את בטנו ואמר לחייל: תחזיר לי וקח את שלך.
הלוחם חיבק את בטנו של הנביא, ונישק אותה. כשנשאל הלוחם מדוע הוא עושה כך, אמר: שיהיה סוף מעשיי נגיעה בבשרו של נביאי האהוב עלי.[20]
קרב בדר התחיל בקרבות בין יחידים, בין שלושה מקוריש ושלושה מהמוסלמים. שלושת אנשי קוריש נהרגו מיד. אחד משלושת המוסלמים נפצע ומת 5 ימים אחרי קרב בדר.
כשאנשי קוריש ראו ששלושה מטובי מפקדיהם ולוחמיהם נהרגו, הם התקיפו בפיקודו של אבו ג'הל כאיש אחד את המוסלמים. המוסלמים, מעמדות הגנה, הפילו עשרות מהכופרים כהרוגים. בזמן שהנביא מבקש כל הזמן מאלוהיו שיעזור למוסלמים לנצח בקרב. מוחמד היה אומר:
"הוי אַלְלָה, אם קבוצת המאמינים הזאת תנוצח היום, לא יהיו מי שיעבדוך אחרי היום הזה". אַלְלָה שלח את מלאכיו להילחם לצד המוסלמים. אַלְלָה אומר בפסוק מספר 9 בסורה מספר 8: "הנני מזמין לכם אלף מלאכים אשר יבואו בזה אחר זה".
הנביא נרדם לתנומה קלה. הוא התעורר ממנה ואמר למוסלמים: אני מבשר לכם, שהנה אני רואה את הניצחון בא!".
מוחמד, יצא מסוכתו, מילא את ידו בחול וחצץ דק וזרק אותו לעבר פרצופי קוריש, ואז אַלְלָה הוריד את פסוק 17 מסורה 8,ובוא אמר:" ולא אתה ידית, כאשר ידית, כי אם אַלְלָה ידה".
אחרי שזרק את החצץ והחול לעבר לוחמי קוריש, פקד מוחמד על לוחמיו להתקיף חזיתית. הלוחמים המוסלמים התקיפו בחירוף נפש, ובמיוחד כשראו שמוחמד נלחם לפניהם בחרבו. מוחמד היה אומר בקרב "הצבא הזה ינחל תבוסה וייסוג לאחור". פסוק 45 מסורה 54
הקרב התחמם והרבה ראשים מראשי הכופרים עפו ללא נגיעת חרב. לכן אמרו המוסלמים שאלה המלאכים. עד שכוחות מכה התחילו לסגת, ולברוח מזירת הקרב.[23]
המוסלמים התחילו לקחת שבויים מלוחמי קוריש. אבו ג'הל ניסה להסית את לוחמיו ולאמץ את ידיהם להמשיך בקרב. אבל אט-אט, התחילו שורות הכופרים להתדלדל. החרבות והקשתות שהגנו על אבו ג'הל התמעטו והיה אפשר להשיגו. שני נערים מנערי המוסלמים חפשו את אבו ג'הל להורגו, כי הוא מקלל את שליח אַלְלָה. אחד מהנערים הכה בחרב את רגלו של אבו ג'הל והאחר פצע אותו פצעים אנושים.
עבדאַלְלָה בן מסעוד, אחד מגדולי חברי מוחמד, מצא את אבו ג'הל גוסס, והוא סיים את המלאכה. כשראה מוחמד את גופת אבו ג'הל, אמר "זה פרעה של הערבים".
בקרב האיתנים הזה, נלחמו אחים באחים, אבות נגד בניהם, וקרובים הרגו את קרוביהם. תוצאות קרב בדר היו תבוסה מרה לכופרי מכה וניצחון מוחץ למוסלמים. למוסלמים היו 14 שהידים, שישה מהם היו מהמהגרים ושמונה מהם היו מאלאנצאר. לקוריש המובסת היו 70 הרוגים ו-70 שבויים. רוב ההרוגים והשבויים היו מראשי קוריש ומנהיגיו. אחרי הקרב, פנה מוחמד להרוגי קוריש ואמר "איזה שבט רע הייתם לנביא שלכם. האנשים האמינו לי ואתם אמרתם שאני שקרן. אתם נלחמתם נגדי, והאחרים נלחמו בעדי. אתם הוצאתם אותי, והאחרים קיבלו אותי.".[24]
בדר בתרבות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המושג "בדר" הפך לפופולרי בקרב צבאות וארגונים מוסלמים. בשם מבצע בדר נקראה התקפת המצרים בקרבות מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. בסכסוך על חבל קשמיר בין הודו לפקיסטן השתמשו הכוחות הפקיסטניים בשם זה, וכך גם הכוחות האיראניים במלחמת איראן–עיראק בשנת 1980.[25]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מוחמד ביוגרפיה של הנביא; קארן ארמסטרונג; הוצאת כתר 2004
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אבו בכר: גבר בין הגברים
- The Battle of Badr
- Battle of Badr: First Battle of Islam at Badr in Self-Defense,Honouring the first warriors of Islam
- קרב בדר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קרב באדר, באדר חוניין, ערב הסעודית, 624, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Lings, pp. 138–139
- ^ Ashraf 2005, p. 36
- ^ The Development of Exegesis in Early Islam: The Authenticity of Muslim ... ; Herbert Ber
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 The Battle of Badr
- ^ Biharul Anwar, vol. XIX, page 217
- ^ Armstrong, p. 17
- ^ Lings, pp. 142–143.
- ^ The Battle of Badr: Turning point in the history of Islam
- ^ המוסלמים מיחסים גשם זה לעזרה האלוהית.
- ^ Military Expeditions led by the Prophet (pbuh) Al-Maghaazi
- ^ 1 2 Battle of Badr
- ^ Seerah-i Ibn Hisham vol. I, page 615
- ^ Tarikh-i Tabari. vol. II, page 140
- ^ Mughazi-i Waqidi, vol. I, page 48
- ^ 1 2 מוחמד ביוגרפיה של נביא; קארן ארמסטרונג, עמ' 193
- ^ Armstrong, p. 176
- ^ Paul K. Davis, 100 Decisive Battles from Ancient Times to the Present: The World's Major Battles and How They Shaped History(Oxford: Oxford University Press, 1999), 95–96.
- ^ פרק שלישי - התפתחות דת האסלאם
- ^ Aslan, Reza., No god but God : the origins, evolution, and future of Islam, Updated ed, New York: Random House, 2011
- ^ 1 2 Lings, Martin., Muhammad : his life based on the earliest sources, 2nd U.S. ed, Rochester, Vt.: Inner Traditions, 2006
- ^ Mubārakfūrī, Ṣafī al-Raḥmān., Ar-Raheeq Al-Mak̲h̲tūm = the sealed nectar : biography of the noble prophet, Rev. ed, Riyadh, Saudi Arabia: Dar-us-Salam, 2002
- ^ Ramadan, Tariq., In the footsteps of the prophet : lessons from the life of Muhammad, New York, NY: Oxford University Press, 2007
- ^ Mattson, Ingrid., The story of the Qur'an : its history and place in Muslim life, 2nd ed, Chichester, West Sussex: Wiley-Blackwell, 2013
- ^ Malik, Humera,, The story of the Holy Prophet Muhammad : peace and blessings of Allah be on him, First edition, Washington, D.C.: Green Key Press, 2017
- ^ Wright, Robin (1989). In the name of God: The Khomeini decade. New York: Simon and Schuster. p. 133
