ריצ'רד וינטרס
 | |
| ריצ'רד וינטרס במחנה אימונים טאקווה שבג'ורג'יה, 1942 | |
| לידה |
21 בינואר 1918 אפרטה, פנסילבניה |
|---|---|
| פטירה |
2 בינואר 2011 (בגיל 92) הרשי, ארצות הברית  |
| מדינה |
ארצות הברית |
| כינוי | דיק |
| השכלה |
|
| השתייכות |
 צבא ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 25 אוגוסט 1941 – נובמבר 1945 (כ־4 שנים ו־9 שבועות) |
| דרגה |
 מייג'ור |
| תפקידים בשירות | |
| |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
 צלב השירות המצוין  כוכב הארד (פעמיים) לב הארגמן | |
  | |
.jpg)
מייג'ור ריצ'רד דייוויס "דיק" וינטרס (באנגלית: Richard Davis "Dick" Winterss; 21 בינואר 1918 – 2 בינואר 2011) היה קצין בפלוגה ה', גדוד 2, הרגימנט ה-506 של הדיוויזיה המוטסת ה-101 בצבא ארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה. זכה בעיטור צלב השירות המצוין על הובלת מתקפה שהשמידה סוללת ארטילריה גרמנית בעת הפלישה לנורמנדי, פעולה שעדיין נלמדת בווסט פוינט.
דמותו של מייג'ור וינטרס גולמה במיני-סדרה האמריקאית "אחים לנשק" על ידי השחקן הבריטי דמיאן לואיס.
ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
וינטרס נולד וגדל באפרטה שבמחוז לנקסטר, פנסילבניה, להוריו ריצ'רד ואדית וינטרס ב-21 בינואר 1918. משפחתו עברה לעיר לנקסטר כשהיה בן שמונה. למד בתיכון לנקסטר לבנים ב-1937, ולאחר מכן נרשם למכללת פרנקלין ומרשל.
בפרנקלין ומרשל, וינטרס היה חבר במועדון החברתי דלתא סיגמא פי, והשתתף במשחקי פוטבול וכדורסל כחבר בסניף אופסילון. הוא נאלץ לוותר על ההיאבקות, שהיה הספורט האהוב עליו וגם עיקר הפעילות החברתית שלו בקולג', לטובת הלימודים וכן העבודה בשאר הזמן שנועדה לתשלום עבור לימודיו. סיים תואר ראשון בהצטיינות בכלכלה במכללת פרנקלין ומרשל שבפנסילבניה ב-1941. מלחמת העולם השנייה פרצה באירופה, והתגייס לצבא ארצות הברית ב-25 אוגוסט 1941.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
וינטרס עבר טירונות בהצטיינות במחנה קרופט שבקרוליינה הדרומית, והתבקש על ידי מפקדיו להישאר ולשמש כמפקד טירונים במחזור הבא. לאחר מכן נשלח לקורס קצינים בפורט בנינג שבג'ורג'יה. במהלך הקורס, נחשף וינטרס למערך המוצנח החדש של הצבא שהכשרותיו נמצאו בבסיס, וביקש להשתבץ במערך בסיום הקורס. בקשתו אושרה ושובץ וינטרס כמפקד מחלקה בפלוגה ה' (המכונה באנגלית "Easy Company") בחטיבת 506 המוצנחת. החטיבה עצמה הוקמה כניסוי הראשון בצבא ארצות הברית להכשיר חטיבת מוצנחת שלמה יחד משלב גיוס החניכים עד סוף ההכשרה, מסלול מפרך עם שיעור הדחה גבוה במיוחד שנמשך כמעט שנה. במהלך הכשרת החטיבה במחנה טאקווה שבג'ורג'יה, הועלה וינטרס לדרגת סגן ומונה לסמ"פ בפלוגה שאז עדיין הייתה תחת פיקודו של המ"פ המקורי, סרן הרברט סובל.
כשהאוגדה המוטסת ה-101 הועברה לאנגליה, מפקד הפלוגה, הרברט סובל, הועבר מתפקידו עקב מתח רב ששרר בינו לבין סמליו הבכירים בפלוגה באותה העת. במקומו מונה סגן תומאס מייהן לתפקיד מפקד הפלוגה. ב-6 ביוני 1944 עם תחילת הפלישה לנורמנדי מטוסו של סגן מייהן, ובו כל אנשי המפקדה של פלוגה ה', הופל על ידי אש נ"מ גרמנית.
עם היוודע דבר הפלת מטוסו של מפקד הפלוגה, וינטרס מונה בעל כורחו לתפקיד מפקד הפלוגה. הוא נשאר בתפקיד לאורך כל המערכה בנורמנדי. לאחר שפספס את אזור הצניחה שלו ונחת ליד העיירה סנט מר אגליז, ולאחר שאיבד את נשקו האישי במהלך הצניחה, בדק וינטרס מה מיקומו, אסף מספר צנחנים ואלו החלו לצעוד אל יעדה הראשון של יחידתם, העיירה סאנט-מארי דמונט. וינטרס היה מועמד לקבלת מדליית הכבוד, העיטור הצבאי הגבוה ביותר בצבא ארצות הברית, על הובלת מתקפה שהשמידה סוללת ארטילריה גרמנית שהמטירה אש על חוף יוטה שעה שהפלישה לנורמנדי החלה[1]. על הסוללה הגנה מחלקה בת כ-60 חיילים גרמנים. לווינטרס היו רק תריסר לוחמים תחת פיקודו ועוד עשרה לוחמים מפלוגה ד'[2]. בנוסף להשמדתה של הסוללה מצא וינטרס מפה שבה היו מפורטים כל ההגנות והביצורים הגרמנים בנורמנדי[3].
ב-1 ביולי 1944 הועלה לדרגת סרן, במהלך כהונתו כמפקד פלוגה ה'.
ההמלצה להענקת מדליית הכבוד לווינטרס הופחתה לאחר מכן לעיטור צלב השירות המצוין, העיטור השני בחשיבותו בצבא ארצות הברית, עקב נוהל ששרר אז בצבא האמריקני שקובע כי רק מדליית כבוד אחת מוענקת ללוחמים מאותה הדיוויזיה, ומדליה זו כבר הוענקה לסא"ל רוברט קול על שהוביל הסתערות כידונים[4]. המתקפה שהוביל וינטרס על הסוללה עדיין נלמדת בווסט פוינט כדוגמה לתקיפת עמדת קבע על ידי יחידה קטנה[5].
ב-5 אוקטובר 1944 במהלך מבצע מרקט גארדן בהולנד[6], הוביל וינטרס מתקפה בת 20 לוחמים בלבד על כוח ואפן אס אס עדיף בן 300 לוחמים. קרב זה היה הקרב האחרון במלחמה בו הסתער בראש לוחמיו. בעקבות הקרב, וינטרס מונה לסמג"ד גדוד 2 של החטיבה, עקב נפילתו של רס"ן אוליבר הורטן, הסמג"ד באותה עת, שנהרג במהלך התקפה גרמנית על חפ"ק הגדוד. וינטרס כיהן בתפקיד זה במהלך קרב הבליטה, ולעיתים הוביל הגדוד בפעולתו.
ב-8 במרץ 1945 הועלה וינטרס לדרגת רס"ן ומונה לממלא מקום מפקד גדוד 2, עקב מינוי של המג"ד, סא"ל רוברט סטרייר, לקצין מטה במפקדת החטיבה. המשיך לכהן כמ"מ מג"ד בכל הקרבות מכאן ואילך שנלחמה דיוויזיה 101 עד כניעת גרמניה והמשיך לכהן במהלך פעילותה באזורי הכיבוש בגרמניה ואזורי הכיבוש באוסטריה.
בנובמבר 1945 השתחרר וינטרס משירות פעיל בצבא ארצות הברית.
וינטרס זכה גם לשני עיטורי כוכב הארד על הצטיינותו בקרבות וללב הארגמן בעקבות פציעה שספג.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם שובו לארצות הברית וינטרס התמנה למפקח ייצור במפעל לציוד רפואי בניו ג'רזי. ב-1951 רכשו וינטרס ואשתו, את'ל, חווה קטנה בה בנו את ביתם וגידלו את שני ילדיהם. ב-1972 יצא וינטרס לדרך עצמאית וייסד חברה לממכר אוכל לחיות וציוד לחקלאים. זמן קצר לאחר מכן, עקרה המשפחה לפנסילבניה וב-1997 יצא וינטרס לגמלאות.
במהלך שנות התשעים הופיע וינטרס במספר תוכניות טלוויזיה וסיפר על חוויותיו והתנסויותיו כחייל במלחמת העולם השנייה. ב-1992 פרסם ההיסטוריון האמריקאי סטיבן אמברוז את הספר "אחים בקרב" שראה אור בעברית בשנת 2005 בהוצאת כנרת. התסריט למיני סדרה "אחים לנשק" מבוסס על ספרו של אמברוז. בנוסף לספרו של אמברוז, פורסמו במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 שני ספרים נוספים על וינטרס: האחד ביוגרפיה והשני אוטוביוגרפיה. כמו כן, הרצה וינטרס מספר פעמים בנושא מנהיגות בפני צוערים באקדמיה הצבאית של ארצות הברית שבווסט פוינט.
בשנת 2009 הוענק לווינטרס תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכללת פרנקלין ומרשל בה למד.
אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
על-אף השבחים הרבים להם זכה, נותר וינטרס אדם צנוע. בסוף ימיו הוא חלה במחלת פרקינסון ממנו סבל במשך מספר שנים. הוא הלך לעולמו ב-2 בינואר 2011 בבית אבות בפנסילבניה. לבקשתו של וינטרס, טקס הלוויה שנערך לו היה פרטי. הוא נטמן בבית הקברות בעיר אפרטה שבפנסילבניה בחלקה המשפחתית בה קבורים הוריו. על מצבתו, בנוסף לשמו, מופיע הכיתוב WWII 101st Airborne.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סטיבן אמברוז, "אחים בקרב", תל אביב: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2005
- סטיבן אמברוז, "יום הפלישה", הוצאת זמורה ביתן, מאנגלית: מרדכי ברקאי, 1995 - תיאור מקיף של יום הפלישה משלב ההכנות ועד להשלכות שבעקבותיו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרידה מדיק וינטרס, באתר HBO
The Real Dick Winters: The Man Who Led The Band Of Brothers (WW2 Documentary), סרטון באתר יוטיוב (אורך: 53:32), בערוץ Timeline - World History Documentaries- ריצ'רד וינטרס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ גל פרל פינקל, רמה נוספת של ניידות במלחמה, מערכות, 19 במאי 2021
- ^ גל פרל פינקל, האדומה הגדולה הראשונה, מקור ראשון, 11.04.2018.
- ^ סטיבן אמברוז, "יום הפלישה", מאנגלית: מרדכי ברקאי, הוצאת זמורה ביתן, 2002, עמודים 267-268.
- ^ סטיבן אמברוז, "אחים בקרב", תל אביב: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2005, עמודים 81-101.
- ^ Dick Winters: Reflections From Major Winters Of Easy Company, 12 ביוני 2006, באתר "HISTORynet.com" (באנגלית)
- ^ גל פרל פינקל, "יחידה שתוכל להתגנב אל האויב ולהמם אותו בהלם ובהפתעה", מערכות, 25 באוגוסט 2021