שלד חיצוני

שלד חיצוני (באנגלית: Exoskeleton) הוא מעטפת שריון חיצונית המותאמת מבחינה אנטומית לגופם של בעלי חיים, בניגוד לשלד פנימי רגיל המצוי בבני אדם. בעוד שרבים מחסרי חוליות הם בעלי שלד חיצוני קשיח, כדוגמת חלזונות, המערכת מזוהה ביותר אצל פרוקי-רגליים (כדוגמת חרקים, עכבישאים וסרטנים). שלדים חיצוניים מכילים חלקים עמידים אשר מגוננים, מפרישים, תומכים ומזינים את הגוף אותו הם עוטפים, בנוסף משמשים כחוצץ כנגד ספיגת נוזלים מבחוץ.

שלד החיצוני מתועד במאובנים בני 550 מיליון שנה, והתפתחותם האבולוציונית היא חשובה לא פחות מזו של בעלי החיים בעקבות ההתפוצצות הקמבריונית שהתרחשה באותה תקופה.

שלדים חיצוניים טבעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצם וסחוס, המצויים באוסטרקודרמים (דגי שריון נכחדים), צבים, צבים ביצתיים וצבי יבשה
כיטין, המצוי בפרוקי-רגליים וחיידקים מסוימים
תרכיבי סידן כדוגמת אלמוגים, קווצי עור, רכיכות ורב זיפיות מסוימות
סיליקט, המצוי בצורניות ובקרנוניות חד תאיות

שלדים חיצוניים מלאכותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלד החיצוני מתואר בספרות המדע בדיונית כאמצעי עזר מלאכותי לבני אדם לצורך מיגון, בעיקר בעתות קרב, ולצורך הגדלת הכוח הפיזי, כדי לאפשר את הגברת עוצמת התקיפה ונשיאת משקלים כבדים.

כיום מפותחים מספר עזרים מכניים לשימוש^[1]^[2].

בין הפיתוחים הראשונים בעולם בתחום הם שני פיתוחים ישראליים של ד"ר עמית גופר המסייעים לבעלי מוגבלויות ללכת. ReWalk, שהיא מערכת ביונית המסייעת לבעלי מוגבלויות להתנייד.^[3]^[4]. וכיסא גלגלים בעמידה של חברת UPnRIDE.^[5] בנוסף לזה, נעשים שימושים בעזרים חיצוניים ברפואה המודרנית (ר' אורתוטיקה).