שלמה בונפיד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד (נולד בשליש האחרון של המאה ה-14 – נפטר אחרי שנת 1445) היה מאחרוני המשוררים העבריים שפעלו בספרד הנוצרית.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמה בן ראובן בונפיד נולד כנראה בקטלוניה בשליש האחרון של המאה ה-14. התגורר בתחילה בסרגוסה ואחר כך גם בערים אחרות. אביו טרח להקנות לו השכלה מקיפה והוא רכש ידיעות הגונות בספרדית וברומית ושקד על לימודיו גם כאשר עמד ברשות עצמו. הוא פנה למלומד נוצרי כדי להשתלם בתורת ההיגיון. על ידיעותיו של בונפיד ועל יחסו לפילוסופיה אנו למדים מתוך ויכוח ארוך ונוקב עם אחד מתלמידיו.[1] בונפיד מנסה להרשים בידיעותיו ומצטט חכמים נוצרים רבים. אפשר להגדירו כמשורר האחרון בספרד שהשתדל להתפרנס מכתיבתו. השירה הייתה ראש מעיניו, ועדות לכך מאות השירים המליצות והאגדות שהשאיר אחריו. לפי דעת החוקרים, נותרו כ-363 שירים המיוחסים לו.[2] הוא היה הצעיר שב״עדת הנוגנים״ (חבורת משוררים שנוסדה על ידי שלמה בן משולם דיפיארה), ולא זכה ליהנות מטובה זמן רב, שכן חלק גדול חברי הקבוצה כמו שלמה בן משולם דיפיארה, וידאל בן לביא ואשתרוק רימוך, המירו את דתם והחבורה התפרקה.

המגפה השחורה שפרצה באזור בשנת 1348, גזירות קנ"א (1391) וויכוח טורטוסה (14141413) החלישו את כוחה של יהדות אראגון, מספר היהודים פחת והנהגת הציבור ניתנה בידי אנשים ראויים פחות. המשורר שלמה בונפיד קובל על כך: ”וְעֵת יִתְחַתְּנוּ לֹא יִשְׁאֲלוּ אִם / חֲכָמִים הֵם אֲבָל אִם הוֹן מְרִיקִים!”;[3] ”וְנָבָל יַעֲנֶה עַזּוֹת בְּעָשְׁרוֹ / וְגַאְוָתוֹ יְעֻזּוּ בַשְּחָקִים”[4]

מזגו החם של בונפיד לא אפשר לו לשתוק; הוא הגיב בחריפות על כל עניין שלא היה לפי טעמו, לרבות שאלות פוליטיות השנויות במחלוקת, וחיבר שירים על בעיות דתיות ופילוסופיות. הוא גם הִרבה להתערב בעניינים לא לו: כך למשל כתב שיר כדרבנות למקובל רבי משה בוטריל שהתנשא יתר על המידה בנושאי הלכה.[5] היו שראו בו אדם יהיר ומתנשא. היו לו שעות של ייאוש וחולשת דעת שבהן חשב שגורלו של עם ישראל נחרץ, והוא נותר עם הרגשת בדידות רוחנית ופחד שמא לא יהיה המשך לשירה היהודית בספרד: ”במותי ימותון ידותן והימן”.[דרוש מקור] ומכאן אפשר להסביר גם את רגשות האפוטרופסות שלו כלפי קהל ישראל שאין להם מושיע ומדריך.[6] בונפיד ראה עצמו כמשורר לאומי של תקופתו. מתוך תחושת אחריות הוא מוכיח ומנחם את עמו ומתלונן בפני הקב"ה.[6] שיריו מלאי סמכות וניסיונות לנחמה.
עיקר גדולתו היא בתחום הפיוט. חלק ניכר משירתו הוא אישי בתכלית. בונפיד מתנה צרותיו באוזני ידידיו, משדל נדיבים לשלם לו את שכרו, מגן על זכויותיו ואף שר על אהבתו לנשים. שיריו אינם מסוגננים כדרך רוב המשוררים באותה תקופה, אלא מביעים את תאוות לבו ולבטיו האמתיים. לדוגמה, אחת מאהובותיו לא הייתה יהודייה, הוא אינו מסתיר זאת אלא משתדל ללמד זכות על רגשותיו אליה. גם בשנות העמידה והזקנה לא נס ליחו, ולבו הלך שבי אחר בחורה צעירה בשם מלכה סול. הוא חיבר לה שירי אהבה ובגללם הסתבך עם ידידיו. קרובי הנערה החליטו להרחיקה ושלחו אותה באנייה לסיציליה; לבונפיד לא נשאר אלא לשאת קינה מרה על פרידה זו.[7]

עד שנות ה-40 של המאה ה-15 התגורר בונפיד בסרגוסה, ומעמדו היה מבוסס למדי. אז בא לעיר איש מסיציליה בשם יוסף ישועה, שקנה את לבם של פרנסי העיר ודחק אותו מכל עיסוקיו. בונפיד היה אנוס לברוח לעיר בלצ'יטה (Belchite) שמדרום-מזרח לסרגוסה. משם פתח בפולמוס חריף ביותר עם אויביו, באמצעות פרסום מיוחד, "קונטרס המליצות והשירים נגד נכבדי סארגוסה", שבו תקף באופן ארסי ביותר את שבעת פרנסי העיר. כוחו הסאטירי של בונפיד היה גדול, והוא הראה את יכולתו בתיאור התעלולים של אויבו יוסף ישועה וברישום אופיים של הפרנסים ובהעברת תמונות מהוויי מחיי הקהילה:

(שורה 14) "הָרִאשׁוֹן מֹשֶׁה עָפְיָה הַמִּתְנַשֵׂא לְכֹל... עוֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְּיֹשֶׁר"
(שורה 24) "וְהַשֵּׁנִי אַבְרָהָם אַבִּיוּד ... שְׁפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח וְעָרוּם כַּנָּחָשׁ"
(שורה 31) "וְהַשְּׁלִישִׁי דּוֹמֶה לְעוֹרֵב וְכוּשִׁי הוּא מֹשֶׁה בֶּן-יִמִין... גֹלֶם בְּלִי צוּרָה".[8]

נראה שמזגו של בונפיד והאינטרס האישי גרמו לו להגזים מאוד בתיאוריו, שכן יוסף ישועה לא רק פסק הלכה, נשא דרשות ושמש כמורה הוראה, אלא גם לימד מדעים שונים ומשך לשיעוריו הרבה תלמידים. ר' יצחק אבוהב (1433–1493) מזכיר את יוסף ישועה מתוך יראת כבוד, וגם התעודות מגלות כי 'Rabi Jucef ben Jesua' קיבל זכויות כלכליות ביצור יין בשנת 1464.[9]

במחצית הראשונה של המאה ה-15 נערכה בעיר אגראמונט (Agramunt) שבקטלוניה חתונה מפוארת.[10] בונפיד שלח מפרי עטו לחתונת ידידו, הוא לא הסתפק בשיר אחד אלא שלח 4 שירים. שיריו נוטים לתיאורי יתר, ובזכותם אנו יכולים לעמוד על פרטי המנהגים של טקסי הנישואים ועל עולם ערכים של החברה בתקופה זו. מאפיינים אלו של הרחבה על די תוספת פרטים רבים והעושר הריאליסטי של תיאור החפצים משולבים עם דברי מוסר מתובלים בפתגמים ונקיטת עמדה של הטפה. כל אלה היו מסימני ההיכר של חברי "עדת הנוגנים", חידוש שהחל כבר בימי דיפיארה. בונפיד היה ממשיך נאמן של שושלת משוררי ספרד הנוצרית, שהמזיגה של חידוש ומסורת הייתה ממאפייניהם.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק חלק קטן מן השירים והאגרות של שלמה בן ראובן בונפיד ראו אור עד כה במקומות שונים.

  • ספר דברי חכמים; נקבצו על ידי אליעזר אשכנזי, מץ: J. Mayer Samuel, תר"ט, עמ' פ.
  • צבי הירש עדעלמאן, דברי חפץ, לונדון: [חמו"ל], תרי"ג, עמ' 21.
  • דיואן לר' שלמה בונפיד', יוצא לאור בפעם הראשונה ע"פ כ"י יחיד שבאוצר הבודלייאנא באוכספורד עם הערות מאת אהרן קאמינקא, ממזרח וממערב ב (וינה תרנ"ה 1895), 107–128.
  • מבחר השירה העברית: למיום חתום כתבי הקדש עד גלות ישראל מעל אדמת ספרד בשנת ה"א רנ"ב; ערוך ומתקן על ידי חיים בראדי בהשתתפות מאיר וינר, לייפציג: אינזל, תרפ"ב, עמ' שכט–שלב.
  • יוסף פאטאי, 'שירי חשק של שלמה בונפיד', הצופה לחכמת ישראל י (תרפ"ו), 220–223.
  • אהרן קאמינקא, 'שירים ומליצות להר' שלמה בהר' ראובן בונפיד', הצופה לחכמת ישראל י (תרפ"ו), 295–288; יב (תרפ"ח), 33–42.
  • ח. בראדי, הארץ, ט"ו באב תרצ"ח (11.8.1938).
  • יוסף פאטאי, 'שירי חול של שלמה בונפיד', בספרו: משפני השירה, ירושלים: ר’ מס, תרצ"ט, עמ' 85–67.
  • 'הפולמוס של שלמה בונפיד בנכבדי סאראגוסה: קובץ מליצות חרוזות ושירים'; יוצא לאור על ידי ח. שירמן, קובץ על יד (דברים שבכתב היוצאים לאור בפעם הראשונה) סדרה חדשה ספר ד (יד) (תש"ו), י–סד.
  • שירי בונפיד אל משוררים שהמירו דתם, נספח למאמרו של אברהם גרוס, 'המשורר שלמה בונפיד ומאורעות דורו', בתוך: דב ולפיש (עורך), ספר זיכרון לאפרים תלמג’, כרך א, חיפה: אוניברסיטת חיפה, תשנ"ג, עמ' מט–סא.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנה בז'רנו, 'שלמה בן ראובן בונפיד - עד למפגש תרבויות בספרד במאה ה-15', ברית עברית עולמית: כנס 9 (תש"ן), 122–131.
  • אברהם גרוס, 'המשורר שלמה בונפיד ומאורעות דורו', בתוך: דב ולפיש (עורך), ספר זיכרון לאפרים תלמג’, כרך א, חיפה: אוניברסיטת חיפה, תשנ"ג, עמ' לה–סא. (עם נספח: שירי בונפיד אל משוררים שהמירו דתם, עמ' מט–סא)
  • תרצה ורדי, 'חתונה באגראמונט – על שירי החתונה של שלמה בונפיד', מחקרי ירושלים בספרות עברית יד (תשנ"ג), 169–196. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • חיים שירמן, תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת; ערך, השלים וליווה בהערות: עזרא פליישר, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ז 1997.
  • אנחל סאנז-בדיליוס, 'שלמה בונפיד ושימוש הלשון העברית בספרד הנוצרית במאה ה-15', ברית עברית עולמית: כנס 15 (תשס"ב) 21–27.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דיואן בונפיד, דף א87–א102.
  2. ^ יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, מהדורה ב מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1965, מפתח; ב"צ דינור, 'תנועת העלייה מספרד לארץ-ישראל אחרי גזירות קנ"א', ציון לב (תשכ"ז), 172–161.
  3. ^ 'הפולמוס של שלמה בונפיד בנכבדי סאראגוסה: קובץ מליצות חרוזות ושירים'; יוצא לאור על ידי ח. שירמן, קובץ על יד (דברים שבכתב היוצאים לאור בפעם הראשונה) סדרה חדשה ספר ד (יד) (תש"ו), שיר 453 שורה 7.
  4. ^ שם, שם, שורה 14.
  5. ^ (דיואן בונפיד, דף 66א).
  6. ^ 1 2 יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, עמ' 439.
  7. ^ חיים שירמן, תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת; ערך, השלים וליווה בהערות: עזרא פליישר, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ז 1997.[דרוש מקור: עמודים?]
  8. ^ שירמן, הפולמוס, שיר 454.
  9. ^ בער, תולדות היהודים, עמ' 570.
  10. ^ כל הידיעות על חתונה זו מתוך דיאן שלמה בונפיד כ"י 1984 בספרית בודליאנה, על פי תרצה ורדי.