תאובלד פון בתמן-הולווג

תאובלד פון בתמן-הולווג
Theobald von Bethmann-Hollweg

לידה	29 בנובמבר 1856 הוהנפינוב, פרובינציית ברנדנבורג, ממלכת פרוסיה
פטירה	1 בינואר 1921 (בגיל 64) הוהנפינוב, המדינה החופשית פרוסיה, רפובליקת ויימאר
מדינה	הקיסרות הגרמנית
מקום קבורה	הוהנפינוב
השכלה	האוניברסיטה של שטרסבורג פפורטה
מפלגה	ללא שיוך פוליטי
קנצלר הקיסרות הגרמנית ה־5 14 ביולי 1909 – 13 ביולי 1917 (8 שנים) → ברנהרד פון בילוב גיאורג מיכאליס ←
פרסים והוקרה
עיטור אנדריי הקדוש מסדר הפיל אביר הצלב הגדול במסדר הוויקטוריאני המלכותי אזרחות כבוד של פוטסדאם
חתימה

תאובלד פון בתמן-הולווג (בגרמנית: Theobald von Bethmann-Hollweg; ‏29 בנובמבר 1856 – 1 בינואר 1921) היה מדינאי גרמני ששימש כקנצלר גרמניה בין השנים 1909–1917.

ביוגרפיה

ראשית חייו

משפחתו וחינוכו

תאובלד פון בתמן-הולווג נולד ב-29 בנובמבר 1856 בהוהנפינוב בברנדנבורג, אז חלק מממלכת פרוסיה. הוא היה בנו של הפקיד הפרוסי פליקס פון בתמן-הולווג. סבו אוגוסט פון בתמן-הולווג היה חוקר משפטים בולט, נשיא אוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין ושר התרבות הפרוסי. סבא רבא שלו יוהאן יאקוב הולווג התחתן עם בת למשפחת הבנקאות העשירה פון בתמן מפרנקפורט. אמו, איזבלה דה רוז'מונט, הייתה שווייצרית צרפתייה וסבתו אוגוסטה וילהלמינה גבסר באה ממשפחת האצולה הפרוסית פון גבזה.

הוא התחנך בפנימיית שולפורטה בפרובינציית סקסוניה הפרוסית ולמד משפטים באוניברסיטאות שטרסבורג ולייפציג ובאוניברסיטת הומבולדט של ברלין בין השנים 1875 ל-1879. לאחר מכן שירת לשנה בצבא כמתנדב.

מרתה פון בתמן-הולווג ב-1909

ב-17 ביוני 1889 נשא בתמן הולווג לאישה את מרתה פון פפול, אחייניתו של נשיא השר הפרוסי ארנסט פון פפול. נולדו להם ארבעה ילדים, אחד מהם מת צעיר. בנם הבכור אוגוסט פרידריך נהרג בחזית המזרחית ב-9 בדצמבר 1914.

מנהל מחוז ומושל מחוז

בתמן-הולווג החל את דרכו כשמאי ממשלתי מלכותי בדצמבר 1884. בשנה שלאחר מכן, לאחר שאביו פרש מתפקידו כמנהל המחוז (לנדרט), מונה תאובלד לתפקיד במינוי זמני ובינואר 1886 מונה באופן רשמי. בגיל 29 הוא הפך למנהל המחוז הצעיר ביותר בפרובינציית ברנדנבורג.

בזמן שאביו של בתמן-הולווג ניהל את משרדו בסגנון האוטוקרטי יותר של היונקרים הפרוסיים, הנהיג תאובלד מדיניות של חתירה להסכמות עם התושבים והרבה לבקר בכפרים ולדבר עם בעלי בית ועובדים כאחד. גישתו הפכה אותו לאחד ממנהלי המחוזות המתקדמים ביותר בתקופתו.

קואליציה של שלוש מפלגות העמידה את בתמן-הולווג כמועמד משותף לבחירות לרייכסטאג ב-1890. הוא ניצח ברוב של קול אחד, אך טענות של מתנגדיו על אי-סדרים הובילו לבחירות חוזרות שבהן בתמן-הולווג לא השתתף. זה היה סוף הקריירה הקצרה שלו הן כחבר הרייכסטאג עבור המפלגה השמרנית החופשית והן כפוליטיקאי מפלגתי. במשך שארית חייו הוא היה עצמאי ולא סימפתי למערכת המפלגתית.

בשנת 1896, לאחר עשר שנים כמנהל מחוז, הוא הועלה פעמיים בדרגה ובשנת 1899, מונה למושל (Oberpräsident) פרובינציית ברנדנבורג, וגם בתפקיד זה היה המושל הצעיר ביותר. הצלחתו המקצועית המהירה התאפשרה בזכות כישרונו במדינאות, יוקרתו של סבו, והשתדלותו של קנצלר הרייך, כלודוויג, נסיך הוהנלוהה-שילינגספירסט, שצפה בעלייתו במשך זמן מה.

שר הפנים הפרוסי

ב-21 במרץ 1905 מונה בתמן הולווג לשר הפנים הפרוסי. הוא קיבל את המשימה בחוסר רצון, שכן הוא החזיק בדעות ש"לא התאימו לסכמטיות הפרוסית". כשהבחין בשלב מוקדם בהתפרקותה האיטית של החברה הווילהלמינית לימין לאומני, מיליטריסטי יותר ויותר ולשמאל רפובליקני יותר ויותר קיצוני, הוא ניסה לנווט מסלול פייסני במדיניות הפנים. הוא רצה, כפי שהוא עצמו אמר לא פעם, למצוא "מדיניות של אלכסון" בין הזרמים השמרניים והליברלים-רדיקליים של גרמניה. לראש קנצלרית הרייך שמונה זה עתה כתב:

”לגורמים שיש ליישב אין עוד מערכת יחסים פנימית שאפשר לבסס עליה דעות פוליטיות הדדיות. הם עומדים ביחס זה לזה כמו בני עולמות שונים. מקווה שתצליחו להשפיע על איזון, שכן ללא הטמעה הדרגתית נגיע לתנאים די בלתי נסבלים.”

ההתמקדות שלו כבר בשלב מוקדם הופנתה למחויבותה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית למבנה המדינה הקיים. בנאום ההשבעה שלו בבית הנבחרים הפרוסי ב-6 באפריל 1905, בנושא הצעת השמאל להקמת משרד סעד לעם, הוא תיאר את רווחת הציבור כ"המשימה החשובה והרצינית ביותר של ימינו". בתמן-הולווג הבטיח לשקול את הבקשה ביסודיות ובאהדה, והצביע על כך ש"שחרור מכבלי בירוקרטיה אפשרי רק בהשתתפות חופשית של כל חוגי העם". כשהבית עסק בשאלת זיכיון שלושת המעמדות של פרוסיה ששקללו את הקולות לפי סכום המיסים ששולמו, התנגד בתמן-הולווג לאימוץ של פרוסיה את זכות הבחירה האוניברסלית של הרייכסטאג הלאומי. הוא הזהיר מפני "שוויון דמוקרטי" אך שיבח את "השאיפות האדירות של מעמד הפועלים שלנו".

באותה שנה, תלמידי בית ספר דוברי פולנית בפרובינציית פוזן, בתמיכת הכמורה הקתולית, פתחו בשביתה בדרישה לתת שוב שיעורים בפולנית. השמרנים רצו להגביר את הנוכחות הצבאית בפוזן, אך בתמן-הולווג דחה את הרעיון. במקום זאת הוא אישר שבעתיד תינתן הוראת דת בפולנית.

מזכיר הפנים של הרייך

בתמן-הולווג מונה למזכיר המדינה של הפנים על ידי הקנצלר ברנהרד פון בילוב מיד לאחר הבחירות לרייכסטאג ב-1907. בתמן-הולווג שוב לא רצה לקחת על עצמו את התפקיד, אך מכיוון שהוא ראה את המינוי כצו אימפריאלי, בסופו של דבר לא ראה ברירה אלא לקבל את המינוי.

באוקטובר 1907 השתתף בקונגרס הפועלים הגרמני, אספה כללית של איגודים מקצועיים נוצריים, שבה הופעתו של מזכיר המדינה האימפריאלי נתפסה כצעד גדול קדימה.

בדצמבר הוא התנגד להקמת משרד עבודה ברייך אך דחה את הטענה שבעניינים סוציו-פוליטיים הממשלה לא תפעל. "מעולם לא גיליתי אפילו שמץ של ספקנות בפעילות הזו; בה, אם כי רחוקה מהזירה הפרלמנטרית, נוצרה גרמניה של ימינו". הוא חש כי "החיפוש והגישושים אחר החדש מתרחשים בקרב העם עצמו, לא בקרב נציגי העם". לכן היה צורך "לפנות מקום להשקפות החדשות שעלו מהשינויים הכלכליים והחברתיים".

בעצתו של בתמן-הולווג הכריז הקיסר על רפורמה בבחירות בממלכת פרוסיה בנאומו מכס המלכות ב-20 באוקטובר 1908 (שיטת הבחירות הפרוסית לא עברה רפורמה סופית רק ב-12 בנובמבר 1918). וילהלם השני הבטיח "התפתחות נוספת אורגנית", אותה תיאר כאחת מהמשימות החשובות ביותר בהווה. סגן יו"ר הרייכסטאג פרידריך נאומן, שאהב את סגנונו של מזכיר המדינה, הדגיש מאוחר יותר במיוחד את השפעתו החיובית של בתמן-הולווג על הקיסר.

קנצלר הרייך

מינוי ותגובות

הקיסר וילהלם השני בשנת 1904

הקיסר וילהלם השני מינה את בתמן-הולווג לקנצלר ב-7 ביולי 1909. הוא היה סגנו של הקנצלר ברנהרד פון בילוב בתקופת כהונתו, והקיסר ידע את נכונותו של בתמן-הולווג להתפשר על מנת להרגיע את היריבות בין הצדדים. הופעתו הצנועה והצלחותיו כיועץ של וילהלם הכניסו אותו גם לרשימת מקורביו של הקיסר. מינויו של בתמן-הולווג הוצע בעבר בחוגים פוליטיים, כולל על ידי פרידריך פון הולשטיין במשרד החוץ.

בסך הכל הייתה תגובה חיובית מכל המפלגות למינוי, אם כי למפלגת המרכז הקתולית היו הסתייגויות, ומבחינת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) בתמן-הולווג ייצג רק עוד קנצלר נאמן לקיסר. אבל הנייטרליות המיטיבה של ספקטרום המפלגה הכולל נבעה מההיבטים הרבים של בתמן-הולווג. הוא לא היה יונקר במובן האמיתי של המילה, מה שהשמאלנים תפסו כסימן חיובי. ההיסטוריה המשפחתית שלו גרמה לו להעריך את הליברלים הלאומיים והמרכז, ופעילותו כפקיד מנהלי יצרה אמון בקרב השמרנים.

התגובה מחו"ל הייתה ידידותית בלבד. ה-French Journal des Débats דיבר על "סימן מרגיע" ליחסי גרמניה–צרפת. שגריר צרפת בברלין, ז'ול קמבון, שלח לקנצלר הרייך החדש מכתב ברכות רשמי, דבר שלא קרה מעולם. שגרירות גרמניה בלונדון בפיקודו של פאול וולף מטרניך כתבה כי המלך הבריטי אדוארד השביעי רואה בקנצלר החדש "שותף חשוב לשמירת השלום".

מדיניות פנים

בינואר 1910 כתב בתמן-הולווג כי הממשלה ניצבת בפני "המשימה הגדולה של החינוך הפוליטי של העם, ביטול שלטון הסיסמאות וההערכות השטחיות". הוא ראה במשימה הבסיסית של מדינאי "סוג של הקשבה להתפתחויות". ב-1910 הגיש הצעת חוק לרפורמה בחוק הבחירות בן שלושת המעמדות של פרוסיה, אך היא נדחתה על ידי הפרלמנט הפרוסי של המדינה (לנדטאג). ברייכסטאג הוא דחף קדימה את הרפורמה במעמד החוקתי של אלזס-לורן, שנלקחה מצרפת לאחר תבוסתה במלחמת צרפת-פרוסיה 1870–1871. היא קיבלה חוקה משלה עם פרלמנט דו-ביתי, שהבית התחתון שלו נבחר תחת זכות הבחירה של הרייכסטאג (הצבעה אוניברסלית לגבר). הצעת החוק של קנצלר הרייך התקבלה ב-23 במרץ 1911 לנוכח מחאות עזות מצד השמרנים והצבא. שלא כמו בפרוסיה, בתמן-הולווג לא התנגד לאף אחד מהשמרנים המשפיעים, מה שאפשר ליוזמה החוקתית הדמוקרטית שלו לעבור.

מדיניות החוץ

אלפרד פון קידרלן-וכטר

במדיניות החוץ בתמן-הולווג מלכתחילה ייחס חשיבות רבה להבנה עם בריטניה הגדולה. הוא ראה ביחסי אוסטריה–גרמניה יחסים חסרי בעיות, עד שחשב שחשוב יותר להוכיח ידידות עם המעצמות האחרות. הוא מינה את אלפרד פון קידרלן-וכטר למזכיר המדינה לענייני חוץ. בתחילה זה נתפס כמינוי טוב, אך מאוחר יותר התברר כאכזבה. השוואבי האימפולסיבי עמד בניגוד לקנצלר הרייך לא רק במזג שלו אלא בעיקר בענייני מדיניות חוץ. למרות שווילהלם השני קרא לאימפריה להגביר את תמיכתה ב"יחסים שלווים וידידותיים עם המעצמות האחרות" בנאומו מ-1909 על כס המלכות, הדיפלומטיה של קידרלן-וכטר בקשר למשבר מרוקו השני ב-1911 - כאשר שלח אוניית קרב גרמנית לאומה האפריקאית שלצרפת הייתה שליטה פוליטית בה - לא תאמה את דברי הקיסר. בתמן-הולווג נזף לעיתים קרובות על הפסיביות שלו במהלך המשבר. את העובדה שנתן לקידרלן-וכטר יד חופשית למרות חששותיו לגבי גישתו ניתן להסביר בתחושתו כי הוא חסר מומחיות במדיניות חוץ ואינו ראה עצמו כשיר לעמוד מול קידרלן-וכטר בסוגיית מרוקו.

משבר מרוקו הוסדר בהסכם צרפתי-גרמני שבו ויתרה האימפריה על תביעותיה למרוקו בתמורה לקמרון החדשה (Neukamerun), הרחבה של קמרון הגרמנית (קמרון). מזכיר המדינה הקולוניאלי השמרני פרידריך פון לינדקוויסט מחה בחריפות והתפטר בנובמבר 1911. במקום למנות את היורש שהציע לינדקוויסט, בחר בתמן-הולווג במושל הליברלי של סמואה, וילהלם זולף. זולף היה אחד מקובעי מדיניות החוץ הבודדים באימפריה שתמכו באופן מלא בבתמן-הולווג.

יחסי גרמניה–רוסיה נעו בכיוון חיובי לפני המשבר המרוקאי. בשנת 1910 הצאר ניקולאי השני ביקר בפוטסדאם, אשר בתמן-הולווג תיאר במכתב כ"מדריך להבנות עם אנגליה". על פי רישומי חצר המלוכה הרוסית, הצאר ראה במעורבות לוחמתית עם גרמניה "נסיגה למרחקים". בשנת 1912 ניצל קנצלר הרייך פגישה בין הקיסר והצאר בבלטישפורט (כיום פלדיסקי, אסטוניה) לדיון ידידותי. לאחר שיחות עם ראש ממשלת רוסיה ולדימיר קוקובצוב ושר החוץ סרגיי סאזונוב, כתב בתמן-הולווג שהוא הצליח ליצור "יחסי אמון וידידותיים". ב-25 ביולי 1912 ולטר רתנאו שהה בהוהנפינוב כדי לדבר עם הקנצלר על נסיעתו לרוסיה. רתנאו ציין ביומנו כי בתמן-הולווג רצה "לשמור על מודוס ויוונדי גם בשאלה הרוסית". בענייני מדיניות חוץ הציע רתנאו לבתמן-הולווג איחוד מכס אירופי, הפסקת האימפריאליזם הבריטי בים התיכון, ולאחר מכן ברית עם בריטניה הגדולה לצורך הבנה ורכישות קולוניאליות לגרמניה. הרעיונות לא היו של הקנצלר, אבל הוא חתם על רשימת ההצעות ב"מוסכמה כללית".

בעיית מדיניות החוץ השנייה של בתמן-הולווג הייתה הרחבת הצי הגרמני שרצה האדמירל אלפרד פון טירפיץ. הקנצלר התכוון להשתמש בדיאלוג עם הממלכה המאוחדת כדי לאפשר הרחבה זהירה של הצי ובמקביל לשפר את היחסים באמצעות כנות. בשל נאומים מאיימים של השמרנים הגרמנים ברייכסטאג ושל השמרנים הבריטים בבתי הפרלמנט, המאמצים לא צלחו.

במשימת האלדיין 1912 - ניסיון של הדיפלומט הבריטי ריצ'רד האלדיין להגיע להסכמה על מרוץ החימוש הימי בין בריטניה הגדולה לגרמניה - בתמן-הולווג שוב לא הצליח להגיע להסדר. גרמניה רצתה שבריטניה תתחייב לנייטרליות בכל מלחמה עתידית בעוד בריטניה ביקשה להאט את המירוץ של שתי המדינות להרחבת הציים שלהן. בתמן-הולווג בכל זאת נהנה ממוניטין טוב עם שר החוץ הבריטי סר אדוארד גריי: "כל עוד בתמן-הולווג הוא קנצלר, נשתף פעולה עם גרמניה למען שלום אירופה." בתמן-הולווג ניהל משא ומתן על הסכמים על חלוקה בסופו של דבר של המושבות הפורטוגזיות ומסילת הרכבת המתוכננת ברלין-בגדאד, זו האחרונה נועדה בחלקה להבטיח את תמיכתן של מדינות הבלקן בברית גרמנית עם האימפריה העות'מאנית.

למרות שבתמן-הולווג היה ביקורתי על ההתרחבות הימית, באפריל 1912 הוא דחף קדימה הצעת חוק ברייכסטאג לבניית הצבא. שנה לאחר מכן הגיש את הצעת חוק ההגנה הבאה שביקשה תוספת של 136,000 איש בצבא וכמעט 1.3 מיליארד מארק כספים נוספים עבורו ועבור רכישת נשק. ה-SPD התבטאה בתוקף נגד ההתגברות הצבאית. בתמן-הולווג שילב את הצעת החוק עם שטר כיסוי שסיפק "תרומה ביטחונית יוצאת דופן" מכל הנכסים מעל 10,000 מארק. מאחר שה-SPD תמיד קראה למיסים ישירים על העשירים, היא הסכימה להצעת החוק לאחר דיון שנוי במחלוקת.

פרשת זברן וביקורת על ידי הרייכסטאג

בסוף 1913 טלטלה פרשת סאברן את הפוליטיקה ואת דעת הקהל הגרמנית. בסאברן באלזס, לויטננט גרמני צעיר העליב את האלזסים בנאום בפני חיילים וקרא לדקור את האלזסים המורדים. הוא חויב במינימום דין וחשבון על ידי הקולונל שלו, ולאחר הפגנות של תושבי אלזס, הצבא עצר כמה אזרחים באופן לא חוקי.

כאשר בתמן-הולווג הכריז ברייכסטאג ב-3 בדצמבר 1913 כי יש לכבד את מדי הקייזר בכל הנסיבות, הוא יצר את הרושם שהוא עומד מאחורי שר המלחמה אריך פון פלקנהיין. המפלגות שתמכו עד כה בבתמן-הולווג בגלל מדיניותו הפרוגרסיבית - המרכז, מפלגת העם הפרוגרסיבית, הליברלים הלאומיים והסוציאל-דמוקרטים - התאחדו בהצגת הצעת גינוי נגדו. כאשר פיליפ שיידמן (SPD) הצביע על התנאים החוקתיים המופתיים בבריטניה והולנד, בתמן-הולווג הגיב בביטול כועס. נראה היה שקנצלר המרכז זז ימינה למרות שקולל כדמוקרטי בחוגים לאומיים-שמרנים. בנאום הרייכסטאג שלו, הוא דיבר נגד הרשעותיו כדי לשמור על נייטרליות השלטון ולבסס את נאמנותו לקיסר. אבל בסופו של דבר הוא נכנע לצבא ונקלע לעמדת חולשה. בפעם הראשונה הוא התוודה שהוא מתחרט שלא עמדה מפלגה מאחוריו.

מ"המחאה הריקה" ועד לפרוץ המלחמה

הארכידוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר של אוסטריה-הונגריה

בתחילת השנה 1913/1914 האווירה האירופית נרגעה, ובתמן-הולווג חש אופטימיות חדשה במדיניות החוץ. נדמה היה לו כי חוזה בוקרשט, שסיים את מלחמת הבלקן השנייה, פתר את הבעיות בבלקן בטווח הבינוני, וחילופי מכתבים שנערכו לאחרונה עם שר החוץ הרוסי, סרגיי סאזונוב, ייצבו את המצב במזרח. המשבר הדיפלומטי סביב השליחות הצבאית הגרמנית לאימפריה העות'מאנית ב-1913 התגבר למרות הרגשות הפאן-סלאביים באימפריה הרוסית.

הצהרותיו של קנצלר הרייך מהתקופה מגלות כי הוא היה להוט למנוע מלחמה אירופית גדולה. פעולותיה של רוסיה בצפון פרס גם קירבו את בריטניה באופן זמני לגרמניה. כאשר בראשית קיץ 1914 נודע לממשלת גרמניה על הסכם ימי בריטי-רוסי, זה הטיל צל על מדיניות החוץ של בתמן-הולווג. מאוכזב באמון שלו בשר החוץ הבריטי אדוארד גריי, הוא כתב לשגרירות גרמניה בקונסטנטינופול כי מדובר בבלבול ללא סכסוכים גדולים. כמה ימים לאחר מכן, לאחר אי הסכמה עם ראש המטה הכללי של הצבא הלמוט פון מולטקה, הוא יצא לחופשת קיץ בביתו בהוהנפינוב. החופשה הופסקה בפתאומיות זמן קצר לאחר הגעתו על ידי רצח פרנץ פרדיננד מאוסטרו-הונגריה ב-28 ביוני 1914.

לאחר רצח יורש העצר של כס המלכות האוסטרו-הונגרי, הוציא וילהלם השני את ה"צ'ק ריק" המפורסם ללסלו סיג'ניי, שגריר אוסטרו-הונגריה בברלין. היא אישרה כי גרמניה תעמוד בהתחייבויות הברית עם אוסטרו-הונגריה ותעמוד לצידה. בתמן-הולווג כתב מאוחר יותר ב'הרהורים על מלחמת העולם' ש"דעותיו של הקיסר עולות בקנה אחד עם דעותיו". ב-6 ביולי 1914, במהלך משבר יולי שהוביל לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שוב הבטיח קנצלר הרייך לשגרירות אוסטריה שגרמניה תילחם בנאמנות לצד בעלת בריתה. הדרישות האגרסיביות של אוסטרו-הונגריה נגד סרביה התרחשו אפוא בגיבוי של בתמן-הולווג.

במקביל, מזכיר המדינה של משרד החוץ, גוטליב פון יאגוב, טלגרף אל הנסיך ליצ'נובסקי, שגריר גרמניה בלונדון, כי "יש להימנע מכל דבר שעלול להראות כאילו אנו מסיתים את האוסטרים למלחמה". מתוך מחשבה שהוא יכול למנוע את התרחבות הסכסוך, בתמן-הולווג אישר את המשך היעדרותו של הקיסר על סיפון היאכטה שלו. הקנצלר נתן לאוסטריה יד חופשית, אם כי לא בלי ביקורת, כפי שהעיד שגריר צרפת בווינה. איש סודו קורט ריזלר ציין כי בתמן-הולווג הביע חששות מוקדמים שאם אוסטריה תנקוט טון מתפשט מדי, הסכסוך לא יוכל להיות מוכל עוד בבלקן ו"עלול להוביל למלחמת עולם".

גם כאשר משרד החוץ ידע לבסוף ביולי 1914 שהאולטימטום של אוסטרו-הונגריה לסרביה אמור להתגבש באופן שסרביה לא יכלה לקבל, הניח הקנצלר לאוסטרים את דרכם. קנצלריית הרייך הצהירה כשנשאלה, "איננו יכולים להתייחס לגיבוש הדרישות לסרביה, מכיוון שמדובר בעניין של אוסטריה". מתוך אמונה בנייטרליות של בריטניה הגדולה, בתמן-הולווג טלגרף למשרד החוץ של לונדון: "מכיוון שאוסטריה שומרת על אינטרסים חיוניים בפעולה שלה, כל התערבות של גרמניה כבעלת בריתה אינה באה בחשבון... רק אם ייכפה עלינו, ניקח את החרב".

תשובתה של סרביה לאולטימטום האוסטרי קיבל כמעט את כל דרישותיה של אוסטרו-הונגריה. כשהגיע לברלין ב-27 ביולי 1914, הקיסר לא ראה צורך במלחמה. הוא הציע כי אוסטריה תכבוש את בלגרד במטרה לקדם את המשא ומתן לקראת פתרון קבע לשאלת הבלקן. בתמן-הולווג, שראה את האיום של כניסת בריטניה למלחמה, תמך לזמן קצר בהצעה לעצור בבלגרד בשילוב עם הוויתור האוסטרי על סיפוח סרביה. אבל הוא ידע שזה ייחשב לא מספק בעיני הרוסים. כשהקיסר "איים להיחלש שוב", הקנצלר ומשרד החוץ ערערו את ההצעה הקוראת לאיפוק בכך שהעבירו את המכתב מהשגריר הגרמני בלונדון באיחור ולא לגמרי נכון לווינה. המשפט האחרון נמחק לפני שנשלח:

אם נדחה כל ניסיון לגישור, העולם כולו היה מטיל עלינו אחריות להתלקחות ומייצג אותנו כמחבלי המלחמה האמיתיים. זה גם יהפוך את עמדתנו לבלתי אפשרית כאן בגרמניה, שם אנחנו צריכים להיראות כאילו המלחמה נכפתה עלינו. העמדה שלנו היא קשה יותר, כי נראה שסרביה נתנה את מקומה באופן נרחב. אי אפשר איפוא לדחות את תפקיד המגשר; עלינו להעביר את ההצעה הבריטית לווינה לבחינה, במיוחד מכיוון שלונדון ופריז מנצלות ללא הרף את השפעתן על פטרבורג. כמו כן, כל העולם כאן משוכנע, ואני שומע אותו דבר מעמיתיי, שהמפתח למצב נמצא בברלין, ושאם ברלין רוצה ברצינות שלום, זה ימנע מווינה לנהל מדיניות מטופשת.

סר אדוארד גריי

במקביל, איטליה, כביכול בעלת ברית של הברית המשולשת, דרשה פיצוי על פעולותיה של אוסטריה בבלקן. וינה הגיבה בכך שהציעה לחלק את סרביה בין רוסיה, שלא העלתה בעבר תביעות טריטוריאליות בסרביה, לבין אוסטריה. ההצעה נדחתה במחאה קולנית בברלין. בפעם הראשונה בתמן-הולווג זעם בגלוי על האוסטרים ומסר את דעותיו למשרד החוץ.

שר החוץ הבריטי גריי הזהיר את גרמניה שאם הסכסוך אינו מוגבל לאוסטריה ורוסיה אלא כולל גם בצרפת וגרמניה, גם בריטניה לא תוכל לעמוד מנגד. בתמן-הולווג הודיע בעקבות כך לשגריר גרמניה בווינה שאסור לאוסטריה להתנגד למשא ומתן עם האימפריה הרוסית. למרות שגרמניה הייתה מוכנה למלא את חובתה לברית, היא לא הייתה מוכנה "להיגרר בפזיזות... לשריפה עולמית".

בינתיים, הצבאות של אוסטריה-הונגריה ורוסיה היו בתנועה, וראש המטה הכללי מולטקה קרא לקנצלר ליזום גיוס כללי גרמני. אסור לנטוש את אוסטריה, אמר. המסלול האסטרטגי של המטכ"ל דרך בלגיה (חלק מרכזי בתוכנית שליפן להתקפה הגרמנית על צרפת) ערער בסופו של דבר את כל המאמצים של בתמן—הולווג למקם את הסכסוך. בזיכרונותיו תיאר אדמירל טירפיץ את מצבו של הקנצלר באותם ימים כמצבו של "טובע".

מלחמת העולם הראשונה

פרוץ המלחמה

גרמניה הכריזה מלחמה על רוסיה והחלה להתגייס ב-1 באוגוסט 1914. בתמן-הולווג, בניגוד לנציגי משרד המלחמה הפרוסי, התעקש על הצהרות רשמיות כדי "לקבל אישור לפי החוק הבינלאומי". רצונו העמוק לקווים מנחים במלחמה שהיו תקפים תמיד, נתקל בהפתעה בברלין. הוא דחה את הצעתו של הצאר להביא את השאלה הסרבית בפני בית המשפט הקבוע לבוררות בהאג, משום שהגיוס הכללי הרוסי כבר התקיים יום קודם לכן. ההמתנה עם הגיוס עד לאחר שרוסיה עשתה זאת אפשרה לממשלת גרמניה לטעון שהיא קורבן של התוקפנות הרוסית וזיכתה אותה בתמיכת הסוציאל-דמוקרטים במשך רוב המלחמה.

ב-3 באוגוסט, בתמן-הולווג, הבטיח לשר החוץ הבריטי גריי כי ההתגייסות הרוסית ב-30 ביולי היא שהעמידה את גרמניה במצוקה כזו שהיא דרשה מבלגיה לאפשר לכוחותיה לעבור דרך המדינה. הוא ניסה הכל, לדבריו, כדי להימנע מהפרה של החוק הבינלאומי ולמנוע את "הטירוף של ההרס העצמי של אומות התרבות של אירופה [Kulturnationen]".

ב-4 באוגוסט פלשו כוחות גרמנים לבלגיה. בזמן שהמתין להכרזת המלחמה הבריטית, הופיע בתמן-הולווג בפני הרייכסטאג כדי להדגיש שגרמניה לא רצתה במלחמה ושהצבא הרוסי הצית את השריפה. האימפריה חייבת לתקן את "העוול לבלגיה", אמר, אבל אלה שהיו מאוימים כל כך יכלו לחשוב רק איך לחתוך את דרכם.

כרזת הגיוס הבריטית המנצלת את "המחזה" של בתמן-הולווג המכנה את האמנה המבטיחה את הנייטרליות של בלגיה "פיסת נייר"

הוא ניהל שיחה עם השגריר הבריטי בגרמניה סר אדוארד גושן בערב ה-4 באוגוסט. בבכי שפך לו הקנצלר את נשמתו. עבור "פיסת נייר" (הכוונה לאמנת לונדון משנת 1839 המבטיחה את הנייטרליות של בלגיה), אמר, בריטניה רוצה לנהל מלחמה נגד אומה קרובה שרוצה לחיות איתה בשלום. כל המאמצים קרסו לנגד עיניו כמו בית קלפים. בסופו של דבר אומרים על קנצלר הרייך והשגריר שבכו זה בזרועותיו של זה. ב'הרהורים על מלחמת העולם' הודה בתמן-הולווג כי אמירת "פיסת נייר" הייתה מעשה שגוי (Entgleisung, באופן מילולי 'ירידה מהפסים'), אבל הוא החזיק בדעה שלו שהנייטרליות הבלגית היא כאין וכאפס לעומת מלחמת העולם המתקרבת.

1914: תגובות מוקדמות

בתמן-הולווג לא הושפע במידה רבה מההתלהבות הפטריוטית בגרמניה באוגוסט 1914 (מה שמכונה "רוח 1914"). מכתב ששלח לחברו וולפגנג פון אוטינגן ב-30 באוגוסט 1914 מעיד: "עבודה ותקווה נחתכו בידי. אבל אני מרגיש חף מפשע מנהרות הדם שזורמים כעת. העם שלנו [Volk] הוא מפואר ואינו יכול להתאבד".

במה שייקרא מאוחר יותר תוכנית ספטמבר, האימפריה גיבשה לראשונה מטרות מלחמה קונקרטיות. התוכנית כללה דרישות לשטחים באירופה המכוונות בעיקר נגד רוסיה, וכן יצירת איחוד מכס אירופי שיסלול את הדרך לאינטרסים הכלכליים הגרמניים במדינות השכנות ויבטיח את העליונות הגרמנית במרכז אירופה. לא ניתן להוכיח אם התוכניות מקורן בבתמן-הולווג או לא. מקורב שלו קורט רייזלר נחשב בדרך כלל למחבר התוכניות. ריזלר כתב ב-20 בספטמבר 1914 כי הקנצלר "לעולם לא יעשה יותר מאשר להקשיב לסוגיית מטרות המלחמה". עם זאת, בתמן-הולווג חתם על תוכנית ספטמבר.

בתמן-הולווג הודה ב-1918 שדרישת שיקום בלגיה הייתה כנראה הדבר הטוב ביותר לעשות. אבל תחת הלחץ העצום שהגיע מהצבא, שקרא לסיפוחים ("הרגש הארור הזה במפקדה"), זה לא היה אפשרי אז, אמר, והפוליטיקה, כפי שציין אוטו פון ביסמרק, הייתה אמנות האפשרי.

במקום זאת דיבר הקנצלר על "הבטחה" לבלגיה ולצרפת. מבחינתו לניסוח היה יתרון שהוא לא הוביל להתחייבות מוקדמת, שכן שאלת פדיון המשכון תתעורר רק בתום המלחמה. זה היה אפוא נשק רטורי נגד טענות סיפוח. בתמן-הולווג כנראה מעולם לא חזר בו מהצהרתו מ-4 באוגוסט 1914 והודה באשמה על "העוול לבלגיה", למרות שכמה היסטוריונים חושבים שכן. במאי 1917 הוא אמר לחברו קרל פון וייצזקר שהוא רצה לקשור את הסוציאל-דמוקרטים לאימפריה בשני הניסוחים ("התחייבות" ו"עוול לבלגיה"). לפני ועדת החקירה של האספה הלאומית של ויימאר לשאלת אשמת המלחמה ב-1919, הדגיש כי מעולם לא ביטל את ההודאה בעוולה.

בכל עת הדגיש בתמן-הולווג את האופי ההגנתי שלדעתו היה במלחמה. הוא תמיד דיבר על "אבטחת" הרייך, ובמקרה של ניצחון, על "גרמניה חזקה יותר" - אבל אף פעם לא על "גדולה יותר", כפי שציין חבר בליגה הפאן-גרמנית בביטול. למרות שבתמן-הולווג דיבר במטה במרץ 1915 על שחרור בלגיה, הוא לא יכול היה לעמוד בדרישות השמאל, שהתעקש על הצהרה של ויתור מוחלט, ועדיין להמשיך להיות בטוח ברצון הטוב של וילהלם השני.

אריך פון פלקנהיין

בעיה נוספת התבררה כידע של הציבור על המצב הצבאי. כבר בספטמבר 1914 קרא ראש המטה הכללי אריך פון פלקנהיין לחינוך ציבורי שיטתי לגבי המצב הצבאי הבלתי חיובי שנבע מהקרב הראשון על המארן. בעצת משרד החוץ, שחשש מהשלכות בלתי צפויות בחו"ל, ושל כמה איגודים עסקיים, סירב בתמן-הולווג לאפשר לממשלה להפיץ את האמת הצבאית. למרות כל הונאה עצמית, אמר, חינוך יכול להתרחש "רק בהדרגה באמצעות האירועים עצמם". הביטחון בניצחון היה, אחרי הכל, "גורם מוסרי בעל חשיבות עצומה".

בעוד שהליברלים הלאומיים, שלא היו מודעים למצב האמיתי בחזית, נעו יותר ויותר ימינה והתמכרו לרעיונות סיפוחים, בתמן-הולווג ציין כי המפלגתיות לדרישות טריטוריאליות גדולות עולה בקנה אחד עם ההתנגדות לרפורמה של זכות הבחירה בפרוסיה. לנושאי מדיניות החוץ היה צד פוליטי פנימי, דבר שעתיד היה להוכיח בעיה מכרעת ועמוקה עבור הקנצלר והאימפריה.

מתחילת המלחמה פעל הרייכסטאג במסגרת "Burgfriedenspolitik", שביתת נשק פוליטית בין המפלגות לממשלה. זה התבסס במידה רבה על עבודתו של הקנצלר. הוא דחה את תוכניתם של קציני צבא מובילים כמו אדמירל אלפרד פון טירפיץ לעצור את הוועד הפועל של ה-SPD בתחילת המלחמה ולפזר את המפלגה. בתמן-הולווג למעשה פנה בגלוי לסוציאל-דמוקרטים על מנת לזכות בתמיכתם בפעולות הקיסר והאימפריה לטווח ארוך.

כששאל את ה-SPD ב-29 ביולי 1914 מה תהיה עמדתה במלחמה, הובטח לו שלא יצטרך להניח שתהיה לא חבלה ולא שביתות כלליות. לאחר שהציג את מכתב הוועד הפועל של ה-SPD לקיסר, נאם וילהלם ברייכסטאג ב-4 באוגוסט, תוך שימוש במילים שהיו אמורות להתפרסם: "אני כבר לא מכיר מפלגות או עדות; היום כולנו אחים גרמנים ורק אחים גרמנים.."

בדיעבד, בתמן-הולווג ראה ביום תחילת המלחמה את אחד הגדולים בהיסטוריה הגרמנית. ב-4 באוגוסט, חשב, נפלו המחסומים הפנימיים שמנעו מהמדינה לצמוח יחד למדינת לאום אמיתית. בתחילת אוקטובר 1914 אמר: "המחסומים חייבים ליפול, עידן חדש יתחיל לאחר המלחמה. הבדלי המעמדות נסוגו כפי שלא היו מעולם". רק בשבועות שלאחר מכן הוא החל להבין שהשמרנים, "יושבים שם כל כך קרירים", לא רצו להצטרף לקהילה החדשה שהשתרעה על כל השקפות העולם.

1915–1916: סיפוח והטבעת לוסיטניה

בפברואר 1915 התחייבה הממשלה ל"שינוי כיוון" שתכלול רפורמה בבחירות בפרוסיה. בתמן-הולווג אמר שהזיכיון של שלושת המעמדות של פרוסיה "הפך לבלתי אפשרי" ושיש צורך לעבור לבחירה שווה לגברים. בתמן-הולווג הואשם בזמנו על ידי השמאל והימין בחולשה בקבלת החלטות. היעדר מרכז פוליטי התברר יותר ויותר. הוא הסתמך יותר מכל על הליברלים הלאומיים, שתחת דוברי הסיפוח שלהם ארנסט בסרמן וגוסטב שטרזמן לא שקלו לשתף פעולה עם הפרוגרסיביים השמאליים-ליברלים שעומדים מאחורי בתמן-הולווג.

גרוס אדמירל אלפרד פון טירפיץ

ככל הנראה, ביוזמתו של אלפרד פון טירפיץ, אותו העריץ, פרידריך אוגוסט השני, הדוכס הגדול של אולדנבורג, כדובר של אנשי הסיפוח, הציע ללודוויג השלישי, מלך בוואריה במרץ 1915 לדרוש מווילהלם השני, בשם הארגון "נסיכים גרמנים", את פיטוריו של בתמן-הולווג, שלדעתו היה חלש מדי ועמד בדרכו של "שלום גרמני". לודוויג, שרצה להגדיל את בוואריה לאחר הניצחון, לא עשה זאת משום שגאורג פון הרטלינג, יושב ראש מועצת השרים של בוואריה וקנצלר הרייך לעתיד (1917–1918), הצליח למנוע זאת.

הקנצלר הראה ראייה ברורה של מצבו הצבאי של הרייך באביב 1915 בהצעה יוצאת דופן שהציע למשרד המדינה הפרוסי. הוא הציע למסור לאוסטריה שני מחוזות בשלזיה (פרובינציה של פרוסיה) כדי שיהיה קל יותר לאוסטרים לעשות ויתורים טריטוריאליים לאיטליה. בתמן-הולווג חשב שזו הדרך היחידה למנוע מאיטליה להיכנס למלחמה בצד של מדינות ההסכמה, ושאם כן, המלחמה תסתיים לרעת גרמניה. עמיתיו להרים דחו את ההצעה כ"לא פרוסית". איטליה הכריזה מלחמה על אוסטרו-הונגריה ב-23 במאי 1915.

ב-7 במאי 1915 צוללת גרמנית טרפדה את אוניית הנוסעים הבריטית לוסיטניה מול אירלנד. מותם של למעלה מ-120 אמריקאים כתוצאה מכך הלחיץ את יחסי גרמניה עם ארצות הברית. [שאלת לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת עלתה שוב לדיון. בראיון בנובמבר 1914, אדמירל טירפיץ תיאר את לוחמת הצוללות כאמצעי היעיל באמת להילחם במצור הימי שהטילה הממלכה המאוחדת על גרמניה. מתוך ציפייה שלוויכוחים הומניטריים יהיה משקל מועט עם האדמירליות, בתמן-הולווג ניסה להימנע או לפחות לעכב לוחמת צוללות בלתי מוגבלת על ידי שאילת שאלות קריטיות. הוא הטיל ספק אם די בפעולה צבאית כזו המכוונת נגד כלכלת המלחמה הבריטית כדי להכריע בתוצאות המלחמה. הוא גם חשש בשלב מוקדם שארצות הברית תיכנס למלחמה בצד מדינות ההסכמה.

עם טיבוע לוסיטניה עדיין נושא פוליטי, בתמן-הולווג הופיע בפני הרייכסטאג ב-19 באוגוסט 1915 ואמר, "אנו יכולים להשתמש בכוח - אפילו חיצונית - רק למען האינטרסים של החופש". שיקולים של פוליטיקה כוחנית יכולים בכל זאת להיות חשובים יותר משאלות עקרוניות מוסריות. לנוכח מספר גדל והולך של דיווחים של נציגים גרמנים באימפריה העות'מאנית על טבח בארמנים, וכאשר אפילו השגריר בקונסטנטינופול קרא להתערבות, ציין הקנצלר, "מטרתנו היחידה היא להשאיר את האימפריה העות'מאנית לצידנו עד סוף המלחמה, ללא קשר אם הארמנים יאבדו בה או לא".

בתחילת מרץ 1916, בתמן-הולווג, תוך שימוש באיום של התפטרות, אילץ את העיכוב של לוחמת צוללות בלתי מוגבלת. זמן קצר לאחר מכן הגיש טירפיץ את התפטרותו, והיא התקבלה ב-12 במרץ. יריבו הגדול ביותר של הקנצלר ותומך בלוחמת צוללות, אותו כינה בתמן-הולווג "פשע נגד העם הגרמני", הובס.

התפרקות ה-SPD הייתה קרובה, לכאורה, במרץ 1916. במהלך מושב רייכסטאג, סוציאל-דמוקרטים רבים הביעו את הסכמתם לבתמן-הולווג. נראה היה שהאגף המתון תחת פרידריך אברט פורש מהאגף השמאלי של המפלגה. יו"ר ה-SPD הוגו האזה, שדיבר בלהט ברייכסטאג נגד שפיכות הדמים הגדולה של המלחמה ואימוץ תקציב החירום, התפטר וגורש מה-SPD יחד עם תומכיו. בתמן-הולווג קיווה למיזוג של הסוציאל-דמוקרטים התומכים במדיניות המלחמה שלו ושל מפלגת העם הפרוגרסיבית כדי להקים מפלגת מרכז ("מפלגת ההגיון"). במקום זאת, הרדיקליים יותר והאנטי-מלחמתיים הקימו את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית העצמאית (USPD) באפריל 1917 עם האזה בראשה.

הינדנבורג ולודנדורף

פאול פון הינדנבורג (משמאל) ואריך לודנדורף

ביולי 1916 טענו תעשיינים מובילים כמו גם אנשי ממשל כמו ולטר רתנאו להעברת פיקוד הצבא העליון (OHL) מאריך פון פלקנהיין לפאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף ולהעניק להם סמכויות דיקטטוריות גם בתחום האזרחי. בתמן-הולווג תמך בתוכנית בכך שאמר בפומבי שהשם הינדנבורג הוא אימת האויב ובכך שגבר על הקיסר לתת לו פיקוד על כל החזית המזרחית. ב-28 באוגוסט הוא שכנע את הקיסר לפטר את פלקנהיין, ולמחרת מינה וילהלם השני את הינדנבורג לראש המטה הכללי של הצבא ואת לודנדורף כראש אגף המבצעים.

בתחילת המלחמה בתמן-הולווג תמך בסיפוח רצועת הגבול הפולנית מפולין הקונגרסאית על מנת לחזק את גבולה המזרחי של גרמניה מול רוסיה. התוכנית כללה הוצאת פולנים אתניים מהאזור ואכלוסו במתיישבים גרמנים. המפקד החדש לודנדורף קרא להקמת ממלכת פולין פסאודו עצמאית כ"תחנת רבייה לאנשים הדרושים להמשך הלחימה במזרח". במשא ומתן עם שר החוץ האוסטרי אישטוואן בוריאן פון ראג'ץ באוגוסט 1916, נציגי מעצמות המרכז הסכימו על ממלכה חוקתית עצמאית של פולין, אך בלחץ של בתמן-הולווג, היא לא תוכרז רק לאחר תום המלחמה. ב-18 באוקטובר 1916, בעקבות מחאות מווינה, הוכרז הסכם אוגוסט כפסול, ועצמאותה של פולין הוקדמה לנובמבר. ב-5 בנובמבר 1916 הוכרז על הכרזת העוצרות של ממלכת פולין.

בתמן-הולווג נכנע ללחץ של פיקוד הצבא והאימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא הצליח למנוע היטלים כפויים, אך העובדה שהצבא החל לגייס את המתנדבים הראשונים לכוחות המזוינים הפולניים מיד לאחר הכרזת עצמאות פולין חשפה את תוכניותיו של לודנדורף. למרות שהקנצלר לא היה הכוח המניע בשאלה הפולנית, ואפילו התנגד בגלוי ל-OHL, הוא היה בסופו של דבר אחראי לכך פוליטית.

בסתיו 1916, ה-OHL, שהפך יותר ויותר לכוח השולט ברייך, ניסח חוק תחת המוטו "מי שלא רוצה לעבוד, לא צריך לאכול". הוא כלל בין היתר הצעה לעבודת כפייה לנשים. הקנצלר ומשרד המלחמה הפרוסי מחו בתוקף נגד התוכנית, שחיבר קולונל מקס באואר, ולבסוף הפילו אותה.

במקביל, בהתעקשות ה-OHL, החל גירוש העובדים הבלגים לרייך. למרות פנייתו של בתמן-הולווג לשקול היטב את שאלת עובדי הכפייה, צעדי הכפייה נמשכו עד פברואר 1917.

1916–1917: יוזמות שלום ולוחמת צוללות

ב-7 באוקטובר 1916 קיבלה מפלגת המרכז החלטה שבה הגיעה לעמדת הצבא וקראה לראשונה ללוחמת צוללות בלתי מוגבלת. בתמן-הולווג כתב מאוחר יותר בהרהורים שלו שהפרלמנט נכנע לחלוטין לכוח הפוליטי של ה-OHL.

במשרד המדינה ב-20 באוקטובר 1916 הציע הקנצלר הצעת שלום נפרדת של מעצמות המרכז, תוך ציון היעדר יוזמה מוחשית של ארצות הברית ותמיכת שר החוץ האוסטרי בוריאן. הוא חשב על שיקום, ככל האפשר, של המצב שלפני המלחמה. באמצע נובמבר 1916 שלח בתמן-הולווג חקירה לוושינגטון באמצעות השגריר יוהאן היינריך פון ברנסטורף לגבי הסיכוי לוועידת שלום. אבל כשהבית הלבן המשיך להראות חוסר החלטיות, בתמן-הולווג ראה אולי את ההזדמנות האחרונה לשלום של פיוס (Ausgleichsfrieden) בהצעה משלו.

לאחר הניצחון על רומניה, כשהמצב הצבאי השתנה לטובת האימפריה, הציע הקנצלר, שנשא דברים ברייכסטאג ב-12 בדצמבר 1916, שלום במשא ומתן (Verständigungsfrieden) למדינות ההסכמה. הוא קיבל את תמיכתו המלאה של הקיסר, שכתב באישור מאמציו של בתמן-הולווג כי הצעת השלום היא "מעשה מוסרי הכרחי כדי להקל על העולם מהלחצים המכבידים על כולם". ממשלות מדינות ההסכמה, לעומת זאת, ראו את היוזמה בספקנות.

וילהלם זולף

ב-18 בדצמבר חשף נשיא ארצות הברית וודרו וילסון את יוזמת השלום המיוחלת שלו. הוא קרא לחשוף מטרות מלחמה מנוסחות בבירור - שהאימפריה הייתה מוכנה לעשות - כולל נסיגה מבלגיה. בתגובה לדרישות הפאן-גרמנים, הציע וילהלם זולף את ההצעה ליצור אימפריה קולוניאלית גרמנית רציפה במרכז אפריקה, ולספח את קונגו הבלגית. על ידי יצירת מרכז אפריקה גרמנית, שלום עתידי לא יועמס על ידי סיפוחים באירופה. יישום מטרת המלחמה הקולוניאלית מעולם לא היה בראש סדר העדיפויות של בתמן-הולווג. מה שחשוב לו ולזולף היה הניסוח של יעד מלחמה גרמני המקובל בבית ומחוצה לו במקרה של שלום מנצח, דבר שאף אחד מהפוליטיקאים לא האמין בו יותר.

כאשר מדינות ההסכמה לא היו מוכנות לעשות פשרות כאלו, בתמן-הולווג ב-7 בינואר 1917 קרא לוויתורים מיידיים או שגרמניה תגיב בלוחמת צוללות בלתי מוגבלת. ההערה השולית של הקנצלר להצהרה, שנשלחה לשגריר ברנסטורף בוושינגטון, הראתה את השקפתו השלילית על המצב: "אולי אתה מכיר דרך להימנע מניתוק היחסים עם אמריקה".

למחרת נסע קנצלר הרייך לפלס שבשלזיה שם ישיבת מועצת הכתר הייתה אמורה לקבל את ההחלטה על לוחמת צוללות. לאחר שה-OHL והרייכסטאג הביעו את הסכמתם, ההחלטה הסופית הייתה של הקיסר. בתמן-הולווג כתב מאוחר יותר כי וילהלם כבר תומך לחלוטין בלודנדורף, שטען שלאמריקה "אין חיילים" ושאם כן, לוחמת צוללות כבר תנצח את צרפת ובריטניה עד שיגיעו כוחות צבא ארצות הברית. קו ההיגיון של לודנדורף הוביל את הקיסר לשאול את בתמן-הולווג מדוע "עדיין היו לו חששות".

קשה להתווכח נגד האמירה המאוחרת של בתמן-הולווג שמלחמת הצוללות התנהלה בסופו של דבר בגלל שרוב ברייכסטאג, פיקוד הצבא העליון והעם הגרמני רצו בכך. התוצאה הובילה את הקנצלר למחשבות להתפטר. מאוחר יותר הוא אמר לוולתר רתנאו שהוא נשאר כדי לשמר את הסיכויים לשלום במשא ומתן למרות לוחמת הצוללות. לרייזלר אמר ב-1919 כי לא רצה לוותר על "שלטון הפאן-גרמנים על ידי החרב". לפי הביוגרף שלו פון וייטש, הוא הונחה על ידי תחושת נאמנות עמוקה לקיסר, אותו לא רצה להעמיד באור רע בהתפטרותו. מנקודה זו ואילך נחשב בתמן-הולווג לפוליטיקאי כושל בגרמניה.

לאחר ההחלטה בפלס, וילסון ב-22 בינואר הקריא לסנאט האמריקני הודעה שהייתה קדימון לתוכנית ארבע עשרה הנקודות שלו. בו הוא טען לשלום ללא מנצחים ולזכות העמים להגדרה עצמית. במרץ 1917 מהפכת פברואר הרוסית טלטלה את מבנה הכוח האירופי. ב-29 במרץ הופיע בתמן-הולווג בפני העיתונות, ובניגוד לרצון השמרנים, הכריז שהרייך לא יחזיר את ממשלת הצאר בשום פנים ואופן. ענייניה הפנימיים של רוסיה, אמר, הם עניין של העם הרוסי. המהומה הפוליטית הפנימית נראתה לו כמגבירה את הסיכוי לשלום מיוחד עם רוסיה. באותה תקופה גם הביעה גרמניה את תמיכתה בזו של לנין לחזור מהגלות.

בעקבות הנסיבות המשתנות והכרזת המלחמה של ארצות הברית נגד גרמניה ב-6 באפריל, יזם וילהלם השני את ועידת קרויצנאך ב-23 באפריל על מטרות המלחמה. בתמן-הולווג הציע לוותר על כל הסיפוחים, אך הרעיון נדחה עקרונית על ידי OHL. כל המעורבים ראו שבתמן-הולווג הסכים אז למטרות המלחמה של ה-OHL רק בגלל שחשב שהם לעולם לא יבוצעו. הוא ציין, "אני לא מרשה לעצמי להיות כבול בשום צורה לפרוטוקול. אם נפתחות הזדמנויות לשלום בכל מקום, אני רודף אחריהם".

רפורמה בחוק הבחירות הפרוסי

באותה תקופה חזרה על סדר היום הפוליטי רפורמת חוקי הבחירות שנדחה זמן רב בפרוסיה. ב-27 בפברואר 1917 בא בתמן-הולווג בפני הרייכסטאג ובנאום שכינה מאוחר יותר "המשמעותי ביותר" שלו אמר שהוא ראה את הביטוי הגרמני הטיפוסי של צורת ממשל ליברלית במונרכיה המבוססת "על כתפיו הרחבות של האדם החופשי". "אימפריית עמים" מתקדמת וחברתית נראתה לו מקובלת על הימין והשמאל, ולכן הפתרון לטווח ארוך לבעיות פנים.

אבל לצורת ממשל זו לא הייתה משיכה לעולם החיצון, במיוחד לארצות הברית. המגבלה האינטלקטואלית של בתמן-הולווג לאידיאליזם הגרמני גרמה לו לשפוט לא נכון את השפעתו הבינלאומית. בחודשים האחרונים של כהונתו, הקנצלר חתר למטרה של מונרכיה פרלמנטרית וגם דחף את נושא זכות הבחירה האוניברסלית. ב-9 במרץ השמרנים התרחקו עוד יותר מהמרכז ודחו את "כל הרעיון הליברלי והפרלמנטרי". כדי להימנע מנתק איתם, שוב נמנע הקנצלר - שהיה גם נשיא השרים הפרוסי - מהתיאוריה החוקתית הכללית בדבריו לבית הלורדים הפרוסי. אבל הוא דחה בבירור התעקשות על זכות בחירה תלת-מעמדית ואמר כי העדפתו היא לבצע רפורמה בחוק הבחירות בהקדם האפשרי. עם זאת, הוא ציין כי לזרז את הנושא עלולות להיות השלכות "פטאליות" והשמיע מילים שאמורות להדהד באופן נרחב:

אוי למדינאי שלא מכיר בסימני הזמן, אוי למדינאי שמאמין שאחרי קטסטרופה כמו שהעולם לא ראה קודם לכן, נוכל פשוט להמשיך מאיפה שהפסקנו.

למרות שבתמן הולווג רצה להימנע מכל שבר על ידי שימוש בניסוחים לא מדויקים, הימין לקח את הנאום כביטוי לרגשות אנטי-מדינתיים. האגף הריאקציוני של השמרנים העליב אותו כ"עוזר של היהודים והסוציאל-דמוקרטים". הפרוגרסיבי קונרד האוסמן (DVP), לעומת זאת, דיבר על "אירוע היסטורי" מכיוון שהקנצלר מיקם את עצמו בגלוי בצד השמאלי של המפה הפוליטית.

הקיסר וילהלם השני בתמונה ללא תאריך. בתמן-הולווג הוא שני מימין, עומד. משמעות המילים הגרמנית מעליו היא "מתקופה נהדרת".

ב-31 במרץ 1917 מינה בתמן-הולווג ועדה לנסח הודעת קיסר שתזכיר במפורש זכות בחירה. לאחר מכן, הקנצלר העייף והמושקע, גייס את כל הנחישות שלו ונסע לבאד הומבורג כדי לראות את וילהלם השני. מתוך הערכה כלפי חוגים שמרניים, סירב הקיסר להתייחס ישירות לשוויון בחירה (לגברים). בתמן-הולווג הסביר לו בהתרגשות כי לא ייתכן שיוכל לתמוך בהצעת חוק שלפיה "עובד מעוטר בצלב הברזל דרגה ראשונה יצטרך ללכת לקלפיות לצד משתמט מנוסח אמיד מאותו כפר" עם זכויות הצבעה לא שוויוניות. בסופו של דבר הסכים וילהלם השני לנוסח הודעת הפסחא ובכך לדמוקרטיזציה של פרוסיה. לודנדורף תיאר את הודעת הפסחא מה-7 באפריל, שהבטיחה את ביטול זכות הבחירה התלת-מעמדית, כ"נגררת למהפכה".

ה-SPD קראה להתחייבות ברורה מצד ממשלת גרמניה לשלום ללא סיפוחים. הייתה תקווה ליוזמת השלום של האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר, שהציע לתווך בין הצדדים הלוחמים. הקנצלר ווילהלם השני הסכימו עם מאמצי האפיפיור והיו מוכנים לשחרר את בלגיה ולוותר על אלזס-לורן. הנונציו במינכן, אווג'ניו פאצ'לי, אמר מאוחר יותר בסודיות שהסיכויים לשלום היו טובים אילו בתמן-הולווג היה נשאר קנצלר.

באותה תקופה הגיש מתיאס ארצברגר ממפלגת המרכז את החלטת השלום של הרייכסטאג בפני הוועדה הפרלמנטרית הראשית. המאמצים, שברדיקליותם כוונו גם נגד הקנצלר, הדהימו את בתמן-הולווג, שכן עמדת הרוב הרחב של הרייכסטאג הייתה איתו תמיד.

התפטרות ופרישה

לודנדורף ראה אז הזדמנות לגרום לרייכסטאג להשיג את מטרתו להדיח את בתמן-הולווג. בראש צוות החשיבה שלו עמד הליברל הלאומי גוסטב שטרזמן, שמילא עמדות סיפוח והכריז שהקנצלר אינו מתאים לשלום במשא ומתן. "קנצלר הרייך חייב להיות מסוגל לטעון את עצמו; אם הוא לא יכול, עליו להסיק את ההשלכות". בתשובתו דיבר בתמן-הולווג על "ההישגים המדהימים של האנשים במלחמה". הוא היה משוכנע ששוויון הבחירה לגברים לא יביא "לא פגיעה, אלא חיזוק וגיבוש יוצא דופן של הרעיון המלכותי". הדברים הביאו את הקיסר וילהלם השני לומר לראש הקבינט שלו פון ולנטיני, ”"ואני אפטר את האיש שמתנשא בראשו מעל כולם!"”.

יומיים לאחר נאומו של הקנצלר, פרסם הקיסר את "הודעת יולי" שלו שבה התחייב כי "ניתן לקיים את הבחירות הבאות תחת חוק הבחירה החדש והשוויוני". וילהלם זולף כינה זאת מאוחר יותר "ניצחון מוחלט לרעיון של קיסר חברתי". בתגובה, קולונל מקס באואר, נציב OHL, הפיץ את הבשורה שלודנדורף חשב שהמלחמה אבודה אם הקנצלר יישאר. נסיך הכתר וילהלם הציע לאביו להתייעץ עם נציגי מפלגות הרייכסטאג לגבי הישארותו של הקנצלר. הצירים קונו פון וסטראפ (מפלגת העם הלאומית הגרמנית), גוסטב שטרזמן (מפלגת העם הגרמנית), ואריך מרטין (המפלגה השמרנית החופשית) דיברו בעד פיטוריו של הקנצלר, ורק פרידריך פון פאייר (מפלגת העם הפרוגרסיבית) ואדוארד דויד (SPD) דיברו בעד הישארותו בתפקיד.

במאמציהם להשיג שלום במשא ומתן, ראו מפלגות הרוב ברייכסטאג את בתמן-הולווג כמנהל משא ומתן בלתי מקובל, משום שהוא היה בתפקיד יותר מדי זמן, ולדעתם, היה חלש מדי בהתנהלותו מול פיקוד הצבא העליון. הוא היה מוכן מדי להתפשר איתם למרות שהוא החזיק מעמד לרפורמות פנימיות.

במכתב לקיסר מ-12 ביולי 1917, לודנדורף איים להתפטר, והינדנבורג הצטרף לאולטימטום. כדי לחסוך מהקיסר ומעצמו את המבוכה של פיטורין, הגיש בתמן-הולווג את התפטרותו. הקיסר נכנע ללחץ של ההנהגה הצבאית והסכים לבקשה. ב-13 ביולי 1917 התפטר בתמן-הולווג.

התגובות להתפטרותו של בתמן-הולווג היו מגוונות כמו ההערכות של פעילותו במהלך כהונתו. הוא עצמו כתב שהוא יכול להתפטר ללא מרירות אבל עם כאב על המחזה שהציעה גרמניה ל"אויב המקשיב". יורשו, גאורג מיכאליס, ששמו הועלה על ידי ה-OHL, מנע מיוזמת השלום האפיפיורית להתקדם כאשר חזר בו מהוויתורים, כולל נסיגה מבלגיה. את מיכאליס החליף ב-1 בנובמבר 1917 גאורג פון הרטלינג, גרמני דרומי שמרן שבתמן-הולווג מלכתחילה רצה בו כיורשו. הרטלינג בכל זאת הודה שהוא לא אוהב את דעותיו של בתמן, "שנוטה מאוד שמאלה".

הקנצלר לשעבר פרש לאחוזתו בהוהנפינוב והתמסר לחקלאות. הוא כינה את המהפכה שפרצה בגרמניה בנובמבר 1918 "אסון". הוא חשב שתוצאת מלחמת העולם הייתה צריכה להיות ליגה אמיתית של מדינות, אבל כעת רק "ליגה מדומה הבנויה על אורגיות אימפריאליסטיות" תהיה התוצאה. בין אם הם אהבו ובין אם לא, הם עמדו "על סף עידן חדש, ודמוקרטי".

קברו של תאובלד פון בתמן-הולווג

במאי 1919 פורסם החלק הראשון של "הרהורים על מלחמת העולם" של בתמן-הולווג. בדיעבד הוא ראה את חלקה של גרמניה בתחילת המלחמה באופן הבא:

הכבידו עלינו בצורה הכבדה ביותר עד 1870/1871 (מלחמת צרפת–פרוסיה) וממיקומנו הגיאוגרפי המרכזי. לאחר עליית הקיסר לשלטון, עשינו לעתים קרובות את ההפך ממה שיכולנו לעשות כדי להפוך את הנטל לנסבל. אמנם, האימפריאליזם העולמי היה מנצח גם ללא התערבותנו, וספק רב נותר אם היינו יכולים למנוע מהניגודים הצרפתים, הרוסים והבריטים הטבעיים להתאחד נגדנו, גם אם היינו פועלים בצורה סבירה. אשמה שהבאנו על עצמנו, אבל רק אשמה כללית ומשותפת הייתה יכולה להוליד את האסון העולמי.

בתמן-הולווג זכה לתשומת לב בולטת ברחבי העולם ביוני 1919 כאשר ביקש רשמית מבעלות הברית והמעצמות המשותפות להעמידו למשפט במקום הקיסר. מועצת המלחמה העליונה החליטה להתעלם מבקשתו. הוא הוזכר לעיתים קרובות כמי שעלולים להישפט על ידי בעלות הברית בגין עבירות פוליטיות בקשר לפרוץ המלחמה.

בתמן-הולווג מת מדלקת ריאות חריפה ב-1 בינואר 1921 מבלי שהצליח להשלים את החלק השני של הרהוריו. על מצבתו של קנצלר הרייך לשעבר נחקק הפסוק לפי בחירתו: "אשרי הרעבים והצמאים לצדקה" (מתי ה':6).

מורשת פוליטית והערכה היסטורית

אף אחד ממעגל החברים של בתמן-הולווג לא השיג השפעה משמעותית במהלך רפובליקת ויימאר. הפוליטיקאי היחיד שתפיסת עולמו הייתה קשורה לזו של בתמן-הולווג היה גוסטב שטרזמן, אולם, כחבר לאומי-ליברלי ברייכסטאג, הוא התמרמר נגד בתמן-הולווג.

אדולף היטלר היה עוין כלפי אישיותו של קנצלר הרייך בספרו מיין קאמפף. הוא קונן על "היחס האומלל והחולשה של החלש המתפלסף הזה". הוא כינה את נאומי הרייכסטאג שלו "גמגום חסר אונים". אלפרד פון טירפיץ גינה את "נטייתם של האינטלקטואלים שלנו לתרבות המערב".

התנהלותו של בתמן-הולווג עם הסוציאל-דמוקרטים השפיעה על מהלך ההיסטוריה של המפלגה. כתוצאה מ-Burgfriedenspolitik, ה-SPD הפך ל"אופציה לבחירה" עבור חלקים גדולים ממעמד הביניים, וכמפלגה עממית הצליח להשפיע רבות על החוקה של רפובליקת ויימאר כמו גם על זו של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. לפי ההיסטוריון אברהרד פון ויטש, התפתחותה של ה-SPD למפלגה עממית בורגנית משמאל למרכז הייתה קשה יותר ללא היוזמה של בתמן-הולווג לשלב את ה-SPD במערכת הפוליטית.

יריביו המקומיים של בתמן-הולווג האשימו אותו שהוא "תבוסתן" שרצה לרמות את "אנשי פירות הניצחון" ב"שלום רקוב". ההערכה נשמרה על ידי המפלגות הלאומיות ברפובליקת ויימאר עד שהפכה לבסוף לרשמית עם ניצחון המפלגה הנאצית. לאחר 1945 נחשב בתמן-הולווג ל"קנצלר ללא תכונות", "המלט חסר החלטיות שפקפק בעצמו".

בהוהנפינוב נותר היום רק הקבר הפגוע וההרוס בחלקו של קנצלר הרייך לשעבר. הוא קנצלר הרייך היחיד של הקיסרות הגרמנית ששום רחוב לא נקרא על שמו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תאובלד פון בתמן-הולווג בוויקישיתוף

• תאובלד פון בתמן-הולווג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הקודם: ברנהרד פון בילוב

קנצלר גרמניה 1909–1917

הבא: גיאורג מיכאליס