שעיר אחד לעזאזל
שעיר אחד לעזאזל הוא מחזה של נסים אלוני משנת 1973.
זהו אחד המחזות הסתומים מפרי עטו,[1][2] שעלילתו חובקת ארצות שונות, ואת עולם הריגול, שבו כולם מרגלים אחרי כולם. הוא כולל נושאים כבדי משקל כגון הגאולה שבאהבה, החלפת זהויות, העמדת פנים, משמעות התפקיד שמקבל האדם על עצמו כדי למצוא טעם בחייו, חוקי הפיקציה האמנותית לעומת "אמת" המציאות, וכמיהה ליסוד האלוהי או המסתורי ביקום.[3]
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרכז העלילה סוכן חשאי ושמו מקס למפל. בעקבות כישלון בשליחותו הקודמת, סומן מקס בתחילת המחזה כשעיר לעזאזל, והוא מקבל זהות חדשה: "ניקולאס בנדה", חוקר קדושים. נמסר לו צופן מוזיקלי, בלא שמגלים לו את טיב השליחות. מאוחר יותר מתגלה שהשליחות היא להרוג את אהובתו ורוניקה, הנשואה לרוזן פלאטין (גם ורוניקה ופלאטין נמנים עם רשת הריגול).
מקס נחטף ומעונה קשות בידי שניים מחברי הרשת, אל ופרד, הומוסקסואלים ש"היו פעם אחד: אלפרד", ומוצא להורג, כביכול, אך למעשה קיבל תפקיד חדש, של פנסיונר. מתפקיד בכיר ברשת הריגול הפך לבעל תפקיד זניח וזוטר. בפרבר תל אביבי מסירים את הלוט מעל אנדרטה על שמו של מקס, ומי שהיה פעם מקס נוכח בטקס החגיגי לזכרו.
פירוט העלילה לפי תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תמונה 1 הממונה על ארגון הריגול, שרק קולו נשמע וכאילו בוקע מאלומת אור, מעמת את מאקס עם כישלונו במשימה באלבניה, ועם בגידתו עם המרגלת ורוניקה, הנשואה למרגל אחר בארגון, הבארון הרמאן פלטין. משולש אהבים זה תרם לכישלון המשימה. מאקס מקבל זהות חדשה כחוקר קדושים אלמן, וכן סימן הכר חדש (הסימפוניה השישית (הפאתטית) של צ'ייקובסקי) המשותף לכל חברי הרשת, וצופן אישי חדש (הפזמון 'אונלי יו').
תמונה 2 קיס, ויקי וסופי מזמרות על כך שנושא ההצגה הוא האהבה.
תמונה 3 הסוכן החשאי זד מזהיר את מאקס מהתוכנית להיפטר ממנו, כשעיר לעזאזל של רשת הריגול.
תמונה 4 במלון 'ירושלים' בתל אביב יועדה למאקס פגישה עם הזונה הצעירה מרים, הדומה כשתי טיפות מים לאהובתו ורוניקה. מאקס מרגיש בתוכנית זדונית. הוא מקבל מזד משימה לפגוש סוכן בביירות.
תמונה 5 הבארון פלטין, קוסם במקצועו, מכין 'נאמבר' חדש למופע במועדון הלילה אלקזאר בביירות. הוא גאה באמנות האשליות שלו, אך ורוניקה אשתו מודיעה לו שהיא עוזבת אותו. מאקס מופיע ומספר שהסוכן שהיה אמור לפגוש נרצח. פלטין עומד להופיע במועדון הלילה עם הסיפור על הנמר (שהוא רואה בו סמל לאשתו ורוניקה), במופע שיובא בשידור חי בטלוויזיה, ומקס מורה לפלטין לשלב בסיפור מספרי צופן, כדי שייקלטו דרך הטלוויזיה.
תמונה 6 אל ופרד במופע במועדון הלילה אלקאזאר בביירות, בשיר עליז: "הוא מזויף, הוא מעמיד פנים, הוא לא זה מה שהוא בכלל", בהצביעם זה על זה, ועל הקהל.
תמונה 7 סיפורו המסתורי של פלאטין: אהבתו האובססיבית לנמר הבוער, הנושא זיקה למהות הנשגבת. אהבה זו שנסתיימה בכך, שהנמר טורף את המאלף שלו. נשמעת התפוצצות וזעקות הקהל, ופלאטין זועק "אני נותן לכם את הנמר!".
תמונה 8 מסתבר שההתפוצצות היא חלק ממופע הקברט. ורוניקה, ויקי וסופי שרות על האיש שיש לו נמר בראש.
תמונה 9 ביירות שורצת סוכנים חשאיים. זד, מחופש למדריך תיירים, מציג את 'ביירות האמיתית' בשלל דימויים פנטסטיים. ורוניקה חושדת במאקס, שהוא רוצה להרוג אותה, משימה שאמנם קיבל אך סירב לבצע.
תמונה 10 הממונה מאשים את פלאטין כי רצח את אשתו ורוניקה, מה שאינו נכון. זד מציג בפניו את 'ורוניקה החדשה', הכפילה מרים.
תמונה 11 בבית מרזח בלונדון שרה קאתי בנוסח לואיס קרול. לאחר צאת האורחים קאתי רומזת למאקס על אהבתה אליו, ומזהירה אותו שסומן כשעיר לעזאזל של הארגון. הוא טוען ששכח את הצופן. קאתי אומרת שרוב האנשים, שחשבו כצעירים שיוכלו לשבור מחסומים, מגלים בבגרותם שהדבר בלתי אפשרי. אולם מאקס כן רוצה לשבור מחסום, ולהיגאל באמצעות האהבה. גם זה שמאקס לא מוכן 'לשחק את התפקיד', בניגוד אליה, מלבה את קנאתה.
תמונה 12 בכיכר ערפילית בלונדון, קיס שרה על מוכרת פרחים, שעבדה שם בזנות, ורצחה את הלקוח הראשון שלה[4]. אל ופרד מובילים את מקס באופן מוקיוני אך אלים ליעד בלתי ידוע.
מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תמונה 1 זד, קיס, ויקי, סופיה והתזמורת, צועדים באמסטרדם במדי חיל-הישע. זד קורא לתושבי אמסטרדם למצוא את ירושלים "העיר שאיבדה קשר איתנו".
תמונה 2 אל ופרד מתאמנים באיגרוף. אל מגלה שפרד אהובו, המכה את מקס, מגלה סימני אהבה אל המוכה, והוא מקנא. נשמע שידור רדיו כמסר סמוי מארגון הריגול ביחס לטיפול במאקס, ובו אסטרולוגית משמיעה לבקשתה של המאזינה קאתי את הפזמון 'אונלי יו'. האסטרולוגית מייעצת לקאתי לחשוף את משמעות הפזמון, להיות קשה ואכזרית.
תמונה 3 אנשי חיל הישע, שאינם מוצאים את אלוהים ולדבריהם, נמצא רק במעגל סגור, שרים מזמורי נונסנס שמשולבים בהם צפנים. קיס, ברומזה לזהות החדשה של מקס, האלמן חוקר הקדושים, שרה: "איש אחד אלמן, איש בלי ילדים, הולך ישר לעזאזל בגלל החטאים".
תמונה 4 ורוניקה מגיעה לתיאטרון הנטוש ושומעת שמאקס מוחזק במרתף.
תמונה 5 לאחריה מגיעה מרים כפילתה, ומכשפת את פלטין המאוהב. היא טוענת שהיא אשתו ורוניקה, אך פלאטין אומר שהיא ורוניקה בגלגול של מרים. זד, ויקי וסופי נכנסים וכולם מתכננים להיפגש לקרנאבל בחצות, ביער של אמסטרדם. זד נותן לפלטין תפקיד למורת רוחו – על שניהם לפתות ביער את אל ופרד (ייתכן שבכך מנסה זד להציל את מאקס). זד מאיים שאם פלטין יסרב, הוא יחשוף את אשמתו בכישלון השליחות באלבניה ובמות הסוכן בביירות.
תמונה 6 פלטין שר על כך שהוא, הקוסם המייצר אשליות מפוארות ("משני סנטימטר עשיתי לי כתר"), מושפל, נבגד, ונאלץ "לשחק את התפקיד", וכלשונו "לרשרש".[5]
תמונה 7 במרתף התיאטרון העזוב, ורוניקה וקאתי שומעות את זעקות מקס, הבוקעות מאחורי הקלעים. הוא מעונה בידי פרד ואל, אשר מלווה את העינויים בהלמוּת טקסית בתוף. אווירת התיאטרון על התפאורות הישנות שבו מלהיטות את קאתי, השחקנית לשעבר, והיא קוראת לאל ולפרד להגביר את עצמת העינויים. קאתי רואה בתיאטרון טקס נשכח, שבו יש כמיהה תמידית לבוא האלוהים. קאתי דורשת מוורוניקה לגרום למאקס לגלות את הצופן, אך ורוניקה אומרת שאין כל צופן, שזו אהבה. מוציאים את מאקס, חבול כולו, וקאתי מצווה על פרד ואל לקשור אותו לחבלי התיאטרון המשתלשלים מן התקרה, והם קושרים אותו תוך כדי נגינה בכלים מוזיקליים, עד שהוא דומה לישו על הצלב. ורוניקה רואה במאקס קדוש מעונה וגיבור, קוראת לו לנתץ את הכבלים, לתת לאביזר הסוס מדיקט כנפיים, לדהור לשחקים.
תמונה 8 קיס, ויקי וסופי פותחות באזאר לסחר חופשי. (כך מוזכרת התמונה בתכנייה, אך בכתב-היד מופיעה רק הכותרת "באזאר". ייתכן שמדובר בשיר שמילותיו לא נשתמרו)
תמונה 9 ביער של אמסטרדם שבו שלטים זרחניים כ-ונוס, אפולו, אפרודיטה, ארוס וכו', אל מחפש את פרד, כשברקע פזמוני אהבה אמריקאיים.
תמונה 10 זד מסרב לבקשתה של קיס לשיר פעם שלא במסגרת תפקיד וללא צופן. קיס שרה בשידור את השיר עם הצופן החבוי בו: "קצת רוח"[6].
תמונה 11 במרתף התיאטרון העזוב קאתי רומזת למרים שצריך להיפטר ממאקס, בעזרת האקדח שלו (שאותו הניח על כיסא, תוך סירוב להרוג את ורוניקה). מרים-ורוניקה מספרת, שבמסגרת תפקידו מאקס קיבל בעבר פקודה לגלות לה אהבה. מתוך התפקיד צמחה בהדרגה אהבה אמיתית ביניהם. קאתי מעירה את מאקס הפצוע. מאקס מזהיר את ורוניקה שבאו להרוג אותה, אך היא מגלה לו שהוא זה שעומדים להורגו. זד, ויקי, סופי וקיס נכנסים, וזד מצווה להסיר את החבלים ממאקס ולאושש אותו, ועל ורוניקה לתת לו מגבת (בדומה לוורוניקה שניגבה את פני ישו בדרכו לצליבה). אל ופרד נכנסים בתוך זוג מכנסיים אחד: הם הגיעו להתמזגות מוחלטת זה עם זה. זד אומר לקאתי, שידוע לו שהיא האחראית לכישלון המשימה באלבניה, אך כי הממונה החליט, מסיבה עלומה, להוציא להורג את מאקס. מקס מעז להתחצף לממונה לפני כולם, ומתעקש ששכח את הצופן שלו, והממונה מצווה להוציאו להורג. קאתי רוצה "לעצור את המשחק", אך מאוחר מדי.
תמונה 12 לפני ההוצאה להורג, זד משבח את מאקס, על שהעז לצעוק על הממונה, ומספר שאחרי מותו יְנַקּוּ את שמו. זו תהיה הוצאה להורג מדומה. יתנו לו זהות חדשה, כפנסיונר בחיים אפורים ועלובים. לבקשתו האחרונה של מאקס, הוא וזד שרים יחד "זמר עתיק על הזמנים החדשים", ובתום השיר זד יורה בו.
תמונה 13 בכיכר בפרבר תל אביבי מסירים את הלוט מאנדרטה לזכרו של מאקס, הסוכן האלמוני, בטקס חגיגי. זד נואם בפאתוס, בקולו של הממונה, על השליחות ועל האהבה שהייתה בליבו של המנוח, אהבה שהיא כמו אלוהים, ושבאמצעותה חולל נס. בקהל גם מאקס עצמו, בזהותו החדשה. מרים מזהה אותו, אך הוא טוען, שהיא מחליפה אותו בטעות באחר. לאחר הטקס מאקס לבדו, בוכה.
סוגת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההצגה בנויה תמונות-תמונות, כמעין הצגת רֶוְיוּ עליזה, עם פזמונים רבים. קשה לעיתים מזומנות לפענח את הרמיזות הרבות השתולות במחזה, וכן קשה לקשור חוט עלילה אחד בין תמונה אחת לרעותה, אולי בגלל סוגת הרוויו, ואולי משום שאלוני עצמו התאמץ להסתיר את חוט העלילה הזה, כמעין צופן מרגלים שהוא משאיר לצופה.[7][8]
דמותו של האמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
האמן במחזה הוא הרמן פלאטין, הרוזן שהוא גם קוסם וגם סוכן חשאי. הוא היחיד שניתן לו לחיות את עולם הדמיון, כילד, וייתכן שהוא בן-דמותו של אלוני עצמו.[9]
פלאטין הוא יצירתי ומשעשע, אך גם עגום, חצוי ונבגד.[10] במחזה אנחנו פוגשים אותו מתכנן מספר מוזיקלי להופעתו: אקדח היורה בו סכין (!) לצלילי הסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי. בקטע אחר בהופעתו בביירות, ה'קסם' שלו הוא סיפור שהוא שידור בצופן: אהבתו לנמר הבוער ביערות הליל. כתוצאה מהשידור נשמעת התפוצצות בעיר, אך שלוש הזמרות העוזרות לקוסם, והמגיחות מתוך העשן, שרות על "האיש שיש לו נמר בראש".
התיאטרון כפולחן[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחזה מחדד את היסוד הפולחני, הנמצא בשורשי התיאטרון.[11] משפט מפתח בו הוא: "תיאטרון, מין דבר שמזכיר טקס נשכח". סצנת העינויים של מקס מתחוללת במרתף של תיאטרון עזוב, ומעניו צועדים אל הבימונת בליווי כלי נגינה, משל היה מקס טראגוס, התיש מן הפולחנים הדיוניסיים שהועלה קורבן בעיצומה של החגיגה.[12] במהלך העינויים נקשר מקס לחבלי התיאטרון, כמעין צליבה.
הצגת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחזה הועלה כ-26 פעמים בלבד בתיאטרון הקאמרי בבימויו של המחבר, וזכה לביקורת מסויגת עד שלילית, ומצד שני להערצה בקרב חוג מצומצם של מבקרים ואוהדים.[13]
המוזיקה נכתבה בידי אלכס כגן, ואת התפאורה והתלבושות עיצבה אודרי ברגנר.
משתתפים (לפי סדר הופעתם)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מקס למפל או ניקולאס בנדה- שלמה וישינסקי
- קיס, זמרת - חנה טנצר
- סופי, שוליית קוסם - אבירמה גולן
- ויקי, שוליית קוסם - גבי קרן
- זד, סוכן חשאי - איצקו רחמימוב
- פרד, סוכן חשאי - הלל נאמן
- אל, סוכן חשאי - רמי קול
- ורוניקה פלאטין, סוכנת חשאית. ומרים, זונה צעירה - מיכל בת-אדם
- מיס הול או קאתי או קלארה - לבנה פינקלשטיין
קולות:
- הממונה על רשת הריגול- יוסי פולק
- האסטרולוגית אבלין דה ויט- אדית אסטרוק
פזמונים מתוך ההצגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לא מזמן לא מזמן, סרטון באתר יוטיוב- שירו של פלאטין, סרטון באתר יוטיוב
- שתבוא קצת רוח, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בועז עברון, "מזהיר וסתום", ידיעות אחרונות, 9 ביולי 1973.
- ^ יעקב העליון, כל-כך הרבה, כל-כך מהר, כל-כך מבולבל..., מעריב, 9 ביולי 1973.
- ^ משה נתן, כישוף נגד מוות – התיאטרון של נסים אלוני. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1996. עמ' 92–116.
- ^ השיר "לא מזמן"
- ^ שירו של פלטין
- ^ הפזמון "קצת רוח"
- ^ משה נתן, הצופן, האהבה והזיק של הבורא, מעריב, 27 ביולי 1973, המשך.
- ^ רות חזן, "צופן אחד לאלוני". על המשמר, חותם, עמ' 17, 24 באוגוסט 1973.
- ^ משה נתן, כישוף נגד מוות – התיאטרון של נסים אלוני. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1996. עמ' 113.
- ^ תוכניית ההצגה, התיאטרון הקאמרי 1973.
- ^ הדס קרמר, תיאטרון. מין דבר שמזכיר טקס נשכח: פולחן ותיאטרון בשעיר אחד לעזאזל לנסים אלוני. חיבור לשם קבלת התואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב. 2009.
- ^ משה נתן, הצופן, האהבה והזיק של הבורא (ג'): משהו טראגי – עם פעמונים וסרטים צבעוניים, מעריב, עמ' 28–29, 10 באוגוסט 1973.
המשך הכתבה, עמ' 59, מעריב, 10 באוגוסט 1973. - ^ משה נתן, כישוף נגד מוות – התיאטרון של נסים אלוני. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1996. עמ' 116.