מפרנסת שנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עקרון המפרנסת השנייה פועל כעיקרון המארגן את שוק העבודה, גם בעידן הגלובלי ולמרות השינויים הנאו-ליברליים. בשל כך גם בסדר הכלכלי החדש כמה מאפיינים מסורתיים ובלתי שוויוניים של עבודת הנשים מוסיפים להתקיים ואף מתגברים, על אף השינויים החשובים בחקיקה, בהשכלה ובנורמות"[1]. תפקידו של "חוק עבודת נשים" תשי"ד-1954, הוא להבטיח את שילובן של נשים בכוח העבודה בלי לפגוע בתפקידן האימהי[2]. זכותן של נשים ואימהות לשוויון הזדמנויות בעבודה מוגדר במפורש כחלק מן השאיפה לשוויון הזדמנויות מגדרי[2]. עם זאת, אין זה אומר שנשים כפרטים וכאזרחיות המדינה מקבלות את אותן זכויות כמו גברים[3]. אי השוויון בין המינים מושרש במבנים החברתיים, בתהליכים ובפרקטיקות של שוק העבודה ומקום העבודה. לדברי רוזבאת' מוס קאנטר "על אף שהארגונים הוגדרו כמכונות נייטרליות מבחינה מגדרית, הרי במבנה הסמכות שלהם שלטו עקרונות גבריים". תפיסה זו תורמת להבנה של האופי הפטריארכלי של השוק ומקום העבודה[4].

מדיניות העסקת נשים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות התעסוקה לגבי נשים בישראל משקפת שתי תפיסות מרכזיות הקיימות בחברה הישראלית: מצד אחד, הציפייה שהנשים ייטלו חלק פעיל בשוק העבודה, ומצד שני, מרכזיותה של המשפחה בישראל והתפיסה כי הטיפול בילדים הוא בראש ובראשונה מטלה של הנשים[5]. אחד המאפיינים הבולטים של מדיניות השכר ומדיניות הרווחה בישראל הוא שהן מבוססות על החלוקה "המובנת מאליה" בין "האב המפרנס" ו"האם המפרנסת השנייה"[1]. נשים עדיין מצופות על ידי החברה לתת עדיפות למשפחה על פני הקריירה שלהן בשוק העבודה[5]. למרות התקדמות החקיקה בישראל הנוגעת לשוויון שהיא מהמתקדמות ביותר בעולם[6] ולמרות ששיעור השתתפות הנשים בשוק העבודה מגיע לכ-50% מכלל השוק והעלייה ברמת ההשכלה של הנשים שנכון ל-2016, עולה במעט על זו של גברים, פערי השכר בין נשים וגברים כמעט אינם משתנים[4]. כלומר, נשים מקבלות עבור ההון האנושי שלהן תמורה נמוכה מאשר גברים[4]. האפליה הקיימת בשוק התעסוקה כלפי נשים, פוגעת לא רק בשילובן בספירה החוץ הביתית ובמעורבותן בחיי הפוליטיקה ובציבוריות, אלא בראש ובראשונה במעמדה הכלכלי של האישה ובכוחה במסגרת המשפחתית ובחברה, וכן ביכולתה לחיות בעצמאות אישית ללא תלות בגבר מפרנס[7].

אפלית נשים בשוק העבודה בשכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל תהליכי הגלובליזציה והמדיניות הנאו-ליברלית בישראל אי השוויון בחברה הישראלית הולך וגדל. אפשרויות התעסוקה שנפתחות או נסגרות לפני הנשים והאימהות - 'המפרנסות השניות', משקפות את התהליך הזה וגם מחזקות אותו"[1]. התרבות הארגונית המאלצת את העובדים לעבוד שעות רבות מאוד, מונעת מהורים רבים מאוד להשתתף בשוק העבודה בשכר מתגמל אם אינם מוכנים לשלם מחיר משפחתי כבד[8].התפיסה הרווחת במשפט ובחברה הרואה באימהוּת מהות "טוטלית" המחייבת הקרבה והתמסרות מוחלטת לילדים, אינה מאפשרת לאישה לעמוד בהצלחה במודל העובד האידיאלי ולהשתלב בשוק העבודה בשכר[9] .העבודה החלקית נתפסת בעיני נשים רבות כפתרון המאפשר לשלב בין השתתפות בשוק העבודה בשכר לבין מילוי תפקיד המשפחתי. אולם לבחירה בצמצום המעורבות בשוק העבודה עשויות להיות גם השלכות ארוכות טווח לגבי מעמדן של נשים בשוק העבודה וסוגי המקצועות שבהן הן מועסקות[5].

אפלית נשים בשוק העבודה באה לידי ביטוי בשכר הנמוך המשולם לנשים בהשוואה לגברים, בקשיים גדולים של נשים בכניסה לעבודה וביכולת להשתלב במשרות מלאות, וכן, בחוסר יציבות של נשים בשוק העבודה, הנובע מכך שנשים ובעיקר אמהות, אינן זוכות בקביעות בעבודה. פעמים רבות הן גם אינן זוכות בהטבות נוספות כמו שעות נוספות, קידום, הוצאות רכב ועוד. על אף קיומה של חקיקה שנועדה לטפל במצבים כגון אלו, המציאות מוכיחה כי עדיין קיימת אפליה רחבה ובולטת כלפי נשים[7]. עובדה זו פוגעת היכולת העצמאות הכלכלית של נשים עובדות ומקבעת את היחידה המשפחתית המסורתית כתלויה בגבר כמפרנס ראשי[10]. האפליה בשוק התעסוקה היא אחת הסיבות לכך שנשים עניות יותר מגברים באופן משמעותי. השתלבות ראויה בשוק העבודה עשויה לצמצם פערים בין גברים לנשים ואף לתרום לנשים מבחינה כאישית, חברתית ופוליטית[7].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 סלביה פוגל-ביזאוי (2005), "אם טוב כל כך, אז למה רע כל כך? ההיבטים המגדריים של הנאו-ליברליזם בשוק העבודה בישראל", חברה וכלכלה בישראל, א (תשסה). 216-183, 2005
  2. ^ 1 2 מיכל פרנקל, דפנה הקר, יעל ברוידא (2011) בתוך: ש' מרגלית וג' כ"ץ (עורכים), משפחות עובדות במשפט הישראלי: בין נאו-ליברליזם לזכויות אדם : בתוך: עיונים בתקומת ישראל: מגדר בישראל, ב' (2014). 727-682., מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2011
  3. ^ ניצה ברקוביץ (2001)בתוך: י' פלד וע' אופיר, (עורכים), "אזרחות ואימהות: מעמדן של נשים בישראל" בתוך: ישראל: מחברה מגויסת לחברה אזרחית? ע"מ 206–243, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2001
  4. ^ 1 2 3 דפנה יזרעאלי (1999) בתוך בתוך: א' פרידמן, ד' יזרעאלי, ה' דהאן-כלב, ח' הרצוג ומ' חסן (מחברות), המיגדור בעולם העבודה: מדוע נמשך אי השוויון בין המינים? בתוך: מין מיגדר פוליטיקה, 167- 215, הקיבוץ המאוחד
  5. ^ 1 2 3 חיה שטייר, נוח לוין-אפשטיין (1999), דפוס התעסוקה של נשים: השפעות ארוכות טווח על שכרן", סוציולוגיה ישראלית א(2), תשנ"ט, ע"מ 256-239.
  6. ^ ניצה ברקוביץ (2007) בתוך: נ' ינאי, ת' אלאור, א' לובין ח' נווה, (עורכות), "נשים וגברים של הארגון -רוזבאת' קאנטר וייצור הנשיות והגבריות באמצעות ארגון העבודה", בתוך: דרכים לחשיבה פמיניסטית, מבוא ללימודי מגדר, ע"מ 119–183, האוניברסיטה הפתוחה
  7. ^ 1 2 3 עינת אלבין (2002) בתוך: ג' מונדלק וש' רבין-מרגליות, (עורכים), דיני הבטחת הכנסה והשלכתן על זכותן של נשים עניות לשוויון בשוק העבודה", עבודה, חברה, משפט, י"א, התשס"ו ע"מ, 185-155.
  8. ^ דפנה הקר, מיכל פרנקל (2005), הורות פעילה ושוויון הזדמנויות בעבודה: הצורך בשינוי מאפייניו של שוק העבודה, עבודה חברה ומשפט, י"א, ע"מ 303-275
  9. ^ אריאן רנן-ברזילי (2012), הורים א/עובדים: רב-ממדיות והפמיניזם החברתי של מעמד הפועלות - תשתית תאורטית לשילוב משפחה ועבודה בישראל, עיוני משפט, לה (2), ע"מ 352-307
  10. ^ נויה רימלט (2008), בין סגרגציה לאינטגרציה: קריאה לחשיבה פמיניסטית מחודשת על שוויון ומגדר בשוק העבודה", מחקרי משפט כד, התשס'ח. ע"מ 342-299.