עדה רפפורט-אלברט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עדה רפפורט-אלברט
Ada Rapoport-Albert.jpg
לידה 26 באוקטובר 1945
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 ביוני 2020 (בגיל 74)
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי תנועת החסידות, שבתאות, מגדר עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק חוקרת, מורה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עדה רפפורט-אלברטאנגלית: Ada Rapoport-Albert; ‏26 באוקטובר 194518 ביוני 2020) הייתה חוקרת ישראלית, שהתגוררה בממלכה המאוחדת. עסקה בין השאר בחסידות ובשבתאות. הייתה פרופסור בקולג' האוניברסיטאי של לונדון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בתל אביב. אמהּ, עלמה לבית תַגֵּ'ר, נולדה בעיר סופיה שבבולגריה, למדה בווינה, והגיעה לארץ ישראל המנדטורית ב-1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. אביה, זלמן רפפורט, נולד בברדיצ'ב (אז ברוסיה וכיום באוקראינה), והגיע לארץ ישראל העות'מאנית עם הוריו כפעוט בן 5 או 6 ב-1914, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אמה הייתה פסנתרנית, ואביה, בוגר גימנסיה הרצליה, למד אגרונומיה בבלגיה ועם שובו לישראל השתלב כאגרונום במשרד החקלאות המנדטורי ואחר כך במשרד החקלאות הישראלי.[1] בראשית שנות ה-60 עבר למשרד החוץ ונשלח מטעמו לבריסל שבבלגיה, שם כיהן, עד פרישתו לגמלאות ב-1976, במשרת היועץ החקלאי לשגרירויות ישראל בשש מדינות השוק האירופי המשותף.

הייתה חברה בלהקת גייסות השריון (יחד עם יוסי אלפי, שלי טימן, צבי שיסל ושוקי פורר). לאחר שחרורה משירותה בצה"ל נסעה בקיץ 1965 לבריטניה והחלה ללמוד בקולג' האוניברסיטאי של לונדון (UCL). שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1968, סיימה בהצטיינות את לימודי התואר הראשון בהיסטוריה יהודית. ב-UCL למדה רפפורט-אלברט אצל חוקר החסידות והקבלה יוסף גאורג וייס, תלמידו של גרשם שלום.[2] גם את תואר הדוקטור לפילוסופיה סיימה בקולג' (בשנת 1974[3]). משנת 2002 עד פרישתה לגמלאות הייתה ראש המחלקה ללימודי יהדות ועברית בקולג' האוניברסיטאי.

לאורך השנים לימדה במכון האוריינטלי (אנ') של אוניברסיטת אוקספורד ושימשה פרופסור אורחת במספר אוניברסיטאות ומכוני מחקר נחשבים. היא לימדה בבית הספר לדתות של אוניברסיטת הרווארד, באוניברסיטת סטנפורד, באוניברסיטת קולומביה, במרכז למחקרי יהדות מתקדמים באוניברסיטת פנסילבניה ובאוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן. כן עמדה בשנת 2001, כנשיאת האגודה, בראשה של האגודה הבריטית למדעי היהדות (אנ').[4]

רפפורט-אלברט הייתה חברה בקבוצת חוקרים בינלאומית במכון שמעון דובנוב בלייפציג שמטרתה כתיבתה של "היסטוריה חסידית" חדשה. מלבדה חברים בפרויקט זה דוד אסף, דוד ביאל, בנימין בראון, אוריאל גלמן, סמואל היילמן, משה רוסמן, גדי שגיב ומרצ'ין וודז'ינסקי.[5][6] בשל נסיבות אישיות פרשה מהקבוצה ושמה לא נזכר בין מחברי הספר שראה אור בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון בסוף שנת 2018 (Hasidism: A New History).

נפטרה ב-18 ביוני 2020.[7]

מחקריה של רפפורט-אלברט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודת הדוקטורט שכתבה רפפורט-אלברט בקולג' האוניברסיטאי של לונדון עסקה בהתפתחותה של תנועת החסידות מקבוצה קטנה ולא מגובשת של אישים כריזמטיים באמצע המאה ה-18 בפולין לתנועה גדולה וממוסדת של תחייה רוחנית ששטפה את כל מזרח אירופה ואת מרכזה של היבשת במהלך המאה ה-19.[8]

מאז פרסמה מחקרים רבים בנושאים שונים. תחומי מחקרה המרכזיים ונושאים נוספים שבהם עסקה הם ראשיתה של תנועת החסידות, התחום שבו עסקה כבר בעבודת הדוקטורט שלה, חסידויות שונות (ובהן חסידות ברסלב וחסידות חב"ד), שבתאות, פרנקיזם, מגדר (בהקשרים יהודיים שונים), תנועת ההשכלה ונושאים נוספים.

ראשיתה של החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמריה חקרה רפפורט-אלברט את ראשיתה של התנועה החסידית. באחד ממאמריה[9] ניסתה לתאר את המבנה הארגוני של החסידות בדורותיה הראשונים. הטענה המקובלת במחקר ובהיסטוריוגרפיה החסידית עד שכתבה את מאמרה הייתה כי הבעל שם טוב, מייסד החסידות, היה מנהיגה היחידי של התנועה ומי שמינה את תלמידו דוב בער ממזריטש ("המגיד") ליורשו. לאחר מותו של ר' דוב בער חלה בתנועה תמורה רעיונית וחברתית ואחדים מתלמידי המנהיג החלו להנהיג במקום מגוריהם קהילה משלהם. באמצעות בחינת בני חוגו של הבעש"ט הגיעה רפפורט-אלברט למסקנה כי היו אלו אנשים בעלי יכולות שלא ראו ברבי ישראל מנהיגם, אלא מעין "ראשון בין שווים". כן היא כותבת שבטענה כי הבעש"ט מינה את המגיד ליורשו אין ממש. היא הגיעה במאמר למסקנה כי גם המגיד לא היה מנהיג החסידים הריכוזי לאחר מות הבעש"ט, אלא הבולט שבין מנהיגי קבוצות חסידיות; אחדים בתלמידיו החלו, עוד בחייו, להנהיג קבוצה חסידית משלהם (לדוגמה רבי אהרן הגדול מקרלין). וכך היא כותבת:

החלוקה הכרונולוגית המקובלת והנוחה לשלושה 'דורות' בהנהגה החסידית, כלומר ל'דור' הבעש"ט, ל'דור' המגיד [ממזריטש] ול'דור' תלמידיו, היא חלוקה שרירותית ומטעה למדי. ה'דורות' חפפו זה את זה במידה רבה.

עדה רפפורט-אלברט, "התנועה החסידית אחרי 1772: רצף מבני ותמורה", ציון נה, עמ' 205.

השינוי המדובר בתחילת המאה ה-19 היה אם כן לא מהנהגה שושלתית-ריכוזית להנהגה שושלתית מפוצלת, אלא התמסדות הנהגה כריזמטית, מפוצלת ולא-תורשתית ההופכת במהלך המאה התשע-עשרה להנהגה מפוצלת של שושלות צדיקים מתרבות והולכות, שלכל אחת מהן מבנה ריכוזי מובהק. התשתית הרעיונית, לדברי רפפורט-אלברט, למבנה משתנה זה מקורה בתורת ניצוצות של קבלת האר"י. לפי תפישה זו לנשמת הצדיק ולנשמת החסיד הקשור בו שורש משותף, ולכן יחפש החסיד את הצדיק שנשמתו קשורה בנשמתו שלו, וביכולת הצדיק לדחות בעלי נשמות "זרות".

נשים בחסידות ובשבתאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא מרכזי נוסף במחקריה של רפפורט-אלברט הוא מעמדן של נשים בזרמים המיסטיים של היהדות (בין השאר חסידות ושבתאות).

במאמר "On Women in Hasidism, S. A. Horodecky and The Maid of Ludmir Tradition" ("על הנשים בחסידות: ש"א הורודצקי ומסורת הבתולה מלודמיר")[10] פתחה רפפורט-אלברט למעשה את הדיון הביקורתי במציאות ההיסטורית של הנשים בחסידות בזיקה למסורות העממיות על הבתולה מלודמיר. בספרו "החסידות והחסידים" עסק הורודצקי בקצרה בנשים ובמעמדן בחסידות. הוא כתב כי הנשים זכו למעמד של "שוויון גמור" בחסידות הבעש"טיאנית,[11] ותפיסה זו החזיקה מעמד במשך שנים רבות כמוסכמה מחקרית. רפפורט-אלברט עושה שימוש בגישה זו של הורודצקי לדיון מעמיק יותר בנושא. הורודצקי מציג מספר ביטויים למעמדן השווה של הנשים: חיזוק מעמד הנשים בקהילה ובחיי המשפחה, בכך שהבעל ואשתו היו בעלי זיקה שווה לצדיק; כתיבת ספרות המיועדת לנשים ביידיש, ובכך נפתחו שערי הלמדנות בפני הנשים; הנשים בחסידות יכלו להיות אפילו לצדיקים, בעלות השפעה ויוקרה כצדיקים הגברים.[12] רפפורט-אלברט עברה על ראיותיו של הורודצקי, והתאמצה על מנת להפריכן. טענתו העיקרית, שהחסידות ידעה להכיל אפשרות של מנהיגות דתית נשית, נדחתה על ידיה בצורה מלאה. היא טוענת, שלמרות קיומן של דמויות נשיות בעלות כוח בתולדות החסידות, התפיסה של נשים המנהיגות בזכות עצמן מעולם לא נתפסה כלגיטימית באידאולוגיה החסידית.[13] כדוגמה היא עושה שימוש בפרשת "הבתולה מלודמיר", היא חנה רחל ורבמאכר. על פי המסופר, זכתה למעמד של צדיק חסידי, וניהלה "חצר" משל עצמה, עד להתערבותו של רבי מרדכי מטשרנוביל, שחשד שנשמתו של צדיק התגלגלה לגופה, והיא נאלצה להינשא ולהפסיק עם פעילותה. לימים התגרשה, ייתכן שפעמיים, ועלתה לארץ ישראל. אף שהורדצקי ואחרים בעקבותיו רואים בסיפור הוכחה לרוח השוויונית של החסידות, רפפורט-אלברט קובעת נחרצות כי זהו אינו סיפור של הצלחה, אלא של כישלון מובהק. היא מגדירה את המקרה כ"סיפורה של סוטה חברתית, שכישלונה משרת היטב את האינטרס השמרני בה בשעה שהוא דוחה על הסף את הפוטנציאל המהפכני הגלום בו. הכישלון מבצר דווקא את הגבולות שאותם רצתה הבתולה לחצות, וודאי שאיננו ממוטט אותם".[14] בסופו של המאמר היא טוענת נחרצות שהחסידות קיבלה על עצמה את כל תפיסות היהדות הרבנית הקלאסית בנוגע לנשים.[15] גם כאשר התייחסו בדורות המאוחרים יותר של החסידות לנשים כמאגר שניתן לנצלו למאבק בהליכי חילון ומודרניזציה, היה זה כחלק מתפקידן המסורתי, כפי שהיא מסבירה בסוף המאמר. דוד אסף ועמנואל אטקס הגדירו את המאמר "פורץ דרך בחקר מעמד האישה בחסידות",[16] והוא צוטט פעמים רבות.[17]

בעקבות עיסוקה בנשים בחסידות, פנתה רפפורט-אלברט לעסוק גם במעמדן של הנשים בתנועה המיסטית השבתאית. היא עסקה בנושא במאמר "על הנשים בשבתאות",[18] שעליו התבסס ספרה האנגלי "נשים והמינות המשיחית של שבתי צבי: 1666–1816" (Women and the Messianic Heresy of Sabbatai Zevi: 1666--1816).[19] במאמר היא קבעה כי בשבתאות, לראשונה בתולדות המיסטיקה היהודית, ניתן לראות את ניצניה של אידאולוגיה שמיצבה נשים וגברים כשווי ערך.[20] הסימן הראשון למעמדן המיוחד של נשים, כותבת רפפורט-אלברט, הוא בהשתתפותן רחבת-ההיקף בתופעת הנבואה ההמונית, שבמהלכה נתקפו רבות בטרנס אקסטטי והכריזו על משיחיותו של שבתי צבי; חלקן אף הוציאו מפיהן דברי קבלה שלא היה ביכולתן לדעת. התפרצויות נבואיות אלו הרשימו את הצופים, ונתפסו כאחד הסימנים המרכזיים לשליחותו המשיחית של שבתי צבי. התופעה הייחודית נמשכה גם לאחר שהמיר צבי את דתו, הן בקרב מאמיניו והן בחצרו של יעקב פרנק. לבסוף התמזגה התופעה בזהות האישיות המשיחית עצמה, כפי שהיא מתבטאת בדברי אברהם מיכאל קרדוזו.[21] היא מוכיחה כיצד העצימה השבתאות את מעמד הנשים: מצד אחד באמצעות הפרישות המינית, שנתפסה אולי כדרך לגיטימית להתקרבות לאל, בדומה לתפיסה שרווחה בנצרות ובאסלאם, אך לא ביהדות עד תקופה זו;[22] ומצד שני מביאה מקרים רבים בהם נעשה שימוש במעשי פריצת גדרי עריות, שבהן לקחו חלק פעיל הנשים, כחלק מתפיסת עבירות ככלי לתיקון.[23] כמו כן, מראשית דרכה קבעה השבתאות כי מרכזה של העשייה הדתית אינו קיום המצוות, אלא האמונה במשיח שבתי צבי, שתביא את הגאולה. לנשים אמנם לא היה חלק מרכזי בפולחן המסורתי, אך באמונתן לא נפלו מהגברים.

רפפורט-אלברט עמדה על מקורות ההשפעה לתפיסה זו של שבתי צבי, שהכריז על רצונו לשחרר את הנשים מן החטא הקדמון ומן השעבוד לבעליהן.[24] חוסר היציבות הרב באימפריה העות'מאנית באותו זמן הוביל לתודעת משבר מתמדת, והשפעת חברת האנוסים – שעזבו את ספרד ונשים מילאו בה תפקיד חשוב בשמירת הזיקה ליהדות – הורגשה היטב. מקור השפעה נוסף הוא ספר הקנה, שייתכן שביקורתו על הדרת נשים ממצוות (אף שהספר דוחה את הביקורת בסופו של דבר) חידדה אצל צבי את הבעייתיות שבמעמד הנשים.[25] שבתי צבי ראה עצמו כמוביל עם ישראל אל אחרית הימים, שעל פי דרשות חז"ל ישתנו בה סדרי עולם ואולי אף יתבטל החיוב לקיים מצוות. גם בתפיסתו של יעקב פרנק, שלפיה מול אלוהים עומד "האח הגדול" ולידו "עלמה", "מלכה" או "בתולה", והם מוקפים ישויות מטפיזיות המתחלקות לנקביות ולזכריים בשווה. אם לסכם, זיהתה רפפורט-אלברט שתי מגמות שעיצבו את החזון הנשי השבתאי: שוויון, המאפשר נטילת חלק בריטואלים הדתיים; וליברטניות, הקוראת לפריקת עול המסורת, בעיקר בתחום יחסי המין. אותה פריקת עול, בעיקר בתחום גדרי העריות, היא שמנעה מהמהפכה הנשית לגלוש אל החסידות, שינקה רבות ממקורות ההשפעה הקבליים של השבתאות.[26]

מחקרה בתחום ההגות השוויונית השבתאית בא לידי ביטוי גם בפרסום של כתב יד (כולל תרגום לעברית, מבוא והערות), שמוצאו בחוג מאמיני פרנק בפראג של ראשית המאה ה-19 - "דבר מה אל המין הנשי".[27] בהקדמתה הצביעה, באמצעות דמותו של המחבר, אריה חנוך הניג פון הניגסברג, שהיה משכיל ופרנקיסט, על הקשר בין השבתאות המהפכנית בשדה היהודי לבין החילון, הרפורמה והמודרניזציה, על פי הצעתו של גרשם שלום בזמנו. אף שהושפע מן הנאורות האירופית לא אימץ פון הניגסברג את התפיסה הפמיניסטית הכוללת תכונות אופי ייחודיות לנשים: הוא סבר שמספר תכונות מתבטאות אצל נשים בצורה מולדת, ובראשן החושניות, והוא שאף לשחרר את החושניות הנשית מכבלי הצניעות והמוסר המקובל.

חסידות ברסלב וחב"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפפורט-אלברט הרבתה לעסוק בחסידות ברסלב, שעליה כתבה גם את עבודת הדוקטורט שלה; העבודה עסקה בעיקר בהתגבשותה של חסידות ברסלב כקבוצה חסידית ללא מנהיגות של צדיק. מאמר שלה בנושא חסידות זו עסק בווידוי הייחודי לה.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Women and the Messianic Heresy of Sabbatai Zevi :1666--1816, translated from the Hebrew by Deborah Greniman, Littman Library of Jewish Civilization, 2011, ISBN 9781904113843[28][29][30]
  • Hasidic Studies: Essays in History and Gender, Littman Library of Jewish Civilization, 2017, ISBN 978-1-906764-82-1

עריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ada Rapoport-Albert and Steven J.Zipperstein (eds.), Jewish History: Essays in Honour of Chimen Abramsky, London: P. Halban, 1988
  • Essays in Jewish Historiography, Atlanta, Ga.: Scholars Press, 1988
  • Hasidism Reappraised, Littman Library of Jewish Civilization, 1996
  • Michael P. Weitzman, From Judaism to Christianity: Studies in the Hebrew and Syriac Bibles, edited by Ada Rapoport-Albert and Gillian Greenberg, Oxford: Published by Oxford University Press on behalf of the University of Manchester, 1999
  • Ada Rapoport-Albert, Gillian Greenberg (eds.), Biblical Hebrews, Biblical Texts: Essays in Memory of Michael P. Weitzman, London: Sheffield Academic Press, 2001[31]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריה
מהרצאותיה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אישים ומוסדות, הצופה, 14 בספטמבר 1959
  2. ^ באחד ממכתביו לשלום מביא וייס דברים שהעלתה תלמידתו בהקשר נסיעתו של רבי נחמן מברסלב לארץ ישראל. ראו נועם זדוף (מהדיר), גרשם שלום ויוסף וייס: חליפת מכתבים 1948-1964, ירושלים: הוצאת כרמל, תשע"ב 2012, עמ' 381.
  3. ^ Ada Rapoport-Albert, "The problems of succession in the Hasidic leadership with special reference to the circle of R. Nachman of Braslav", University College London, 1974
  4. ^ נשיאי עבר של האגודה הבריטית למדעי היהדות
  5. ^ Project »A New History of Hasidism«, Simon Dubnow Institute
  6. ^ Jewish History, Vol. 27, No. 2/4, Special Issue: "Toward A New History of Hasidism" (December 2013). ראו במיוחד את הקדמת העורכים לגיליון זה: Ada Rapoport-Albert, Moshe Rosman, And Marcin Wodzinski, "Introduction, pp. 145–151
  7. ^ פרופ' עדה רפפורט אלברט ז"ל | הארץ, מנוחה, מודעות אבל, ‏19 ביוני 2020
  8. ^ Prof Ada Rapoport-Albert באתר הקולג' האוניברסיטאי של לונדון
  9. ^ "התנועה החסידית אחרי 1772: רצף מבני ותמורה", ציון נה, תש"ן, עמ' 183–254 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה); נדפס בשנית בתוך: דוד אסף (עורך), צדיק ועדה: היבטים היסטוריים וחברתיים בחקר החסידות, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"א 2001, וכן בספרה חסידים ושבתאים, אנשים ונשים בעמ' 7–22; גרסה אנגלית ב: "Hasidism after 1772: Structural Continuity and Change", Ada Rapoport-Albert (ed.), Hasidism Reappraised, London 1996, pp. 76–140
  10. ^ Ada Rapoport-Albert and Steven J.Zipperstein (eds.), Jewish History: Essays in Honour of Chimen Abramsky, London: P. Halban, 1988, pp. 495-525; נוסח עברי נדפס לראשונה בקובץ המאמרים צדיק ועדה שערך דוד אסף, ונכלל גם בספרה העברי של רפפורט, חסידים ושבתאים, אנשים ונשים, ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, תשע"ה 2014, ISBN 978-965-227-317-8, עמ' 223–254
  11. ^ שמואל אבא הורודצקי, החסידות והחסידים, כרך רביעי (מהדורה שנייה), תל אביב: תש"ג 1943, עמ' 68
  12. ^ רפפורט-אלברט, "על הנשים בחסידות", עמ' 498–506 (מתוך צדיק ועדה)
  13. ^ רפפורט-אלברט, "על הנשים בחסידות", עמ' 508 (מתוך צדיק ועדה)
  14. ^ רפפורט-אלברט, "על הנשים בחסידות", עמ' 513–514 (מתוך צדיק ועדה)
  15. ^ רפפורט-אלברט, "על הנשים בחסידות", עמ' 518 (מתוך צדיק ועדה)
  16. ^ עמנואל אטקס ודוד אסף, "על מפעלה המחקרי של עדה רפפורט-אלברט", בתוך: עדה רפפורט-אלברט, חסידים ושבתאים, אנשים ונשים, ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, תשע"ה 2014, ISBN 978-965-227-317-8, עמ' 15 (באתר Academia.edu)
  17. ^ ציטוטים של המאמר "On Women in Hasidism, SA Horodecky, and the Maid of Ludmir Tradition" באתר Google Scholar
  18. ^ בתוך: רחל אליאור (עורכת), החלום ושברו. התנועה השבתאית ושלוחותיה — משיחיות, שבתאות ופרנקיזם (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל טז-יז), כרך ראשון, ירושלים תשס"א, עמ' 143–327 ((המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)). ראו גם: אלי שי, הגואל שגילה את עריית בתו, באתר הארץ, 9 ביוני 2003
  19. ^ translated from the Hebrew by Deborah Greniman, Littman Library of Jewish Civilization, 2011, ISBN 9781904113843
  20. ^ רפפורט אלברט עוסקת בתקדימים היסטוריים ביהדות ובדתות אחרות - הן מקרים שדחו את נבואת הנשים והן כאלו שבישרו על התופעה השבתאית (עמ' 179–196) - אך "כל התקדימים הללו אין בהם כדי להאפיל על החידוש המהותי שחל במעמד הנשים בשבתאות" (אטקס ואסף, עמ' 17)
  21. ^ רפפורט-אלברט, "על הנשים בשבתאות", עמ' 174–176
  22. ^ רפפורט-אלברט, "על הנשים בשבתאות", עמ' 182
  23. ^ ראו רפפורט-אלברט, "על הנשים בשבתאות", עמ' 163–179
  24. ^ רפפורט-אלברט, "על הנשים בשבתאות", עמ' 216–233
  25. ^ שרה אשת שבתאי צבי, הרצאתו של ד"ר הנרי אברמסון, דיקן לשעבר של מכללת תורו
  26. ^ רפפורט-אלברט, "על הנשים בשבתאות", עמ' 327
  27. ^ עדה רפפורט-אלברט, 'דבר מה אל המין הנשי': כתב-יד גרמני-יהודי מחוג מאמיני יעקב פרנק בפראג במפנה המאה התשע-עשרה, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תש"ע, 2009; גרסה אנגלית: A. Rapoport-Albert and César Merchán-Hamann, "'Something for the Female Sex': A Call for the Liberation of Women, and the Release of the Female Libido from the 'Shackles of Shame', in an Anonymous Frankist Manuscript from Prague c. 1800", Joseph Dan (ed.), Gershom Scholem: In Memoriam 2, 2007 (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כ"א – ספר זיכרון לגרשם שלום במלאת עשרים וחמש שנים לפטירתו, כרך שני תשס"ז), p. 77–135 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  28. ^ ביקורת מאת יעקב ברנאי בציון שנה עח, תשע"ג, עמ' 260-265
  29. ^ ביקורת (review):‏ Marc David Baer, "Women and the Messianic Heresy of Sabbatai Zevi 1666-1816", Shofar: An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies Volume 31, Number 2, Winter 2013 pp. 177-179, doi:10.1353/sho.2013.0012
  30. ^ ביקורת: Adam Sutcliffe, "Messianism and Modernity: Jacob Frank and the Sexual Politics of Transgression in Jewish Eastern Europe", Eighteenth-Century Studies, Volume 46, Number 2, Winter 2013, pp. 299-301, doi:10.1353/ecs.2013.0015
  31. ^ (קריאת הספר בתצוגה מלאה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת)